שאלה:

אני קצת מתבייש לכתוב את השאלה הזאת, בעיקר בגלל המקצוע שלי.

אני עו"ס קליני ומטפל כבר לא מעט שנים. בקליניקה אני פוגש הורים, מתבגרים, משפחות. אני יודע לדבר על ויסות, על הכלה, על גבולות, על השלכות, על פצעי ילדות ועל לא לקחת התנהגות של ילד באופן אישי.

בקיצור, על הנייר אני אמור לדעת מה לעשות.

אבל אז אני חוזר הביתה ופוגש את הבן שלי, בן 15, וכל התיאוריות שלי עפות מהחלון.

הוא יכול לדבר אליי בחוצפה שאני לא מצליח להכיל. לגלגל עיניים, לענות לי בזלזול, לזרוק משפט כמו "אבא, די כבר, אתה חופר" או "מי שאל אותך בכלל?", ואני פשוט מרגיש איך משהו בתוכי מתפוצץ.

ואני לא גאה בזה.

לפעמים אני צועק. לפעמים אני אומר דברים שאחרי חמש דקות אני מצטער עליהם. לפעמים אני נכנס איתו למאבקי כוח מטופשים שאני יודע מראש שאף אחד מאיתנו לא ינצח בהם.

והדבר שהכי קשה לי הוא לא אפילו ההתנהגות שלו.

זה מה שהיא עושה לי.

אני יוצא מהעימותים האלה ומרגיש כישלון. חושב לעצמי: איזה מין מטפל אני אם עם הילד שלי אני לא מסוגל ליישם אפילו חצי ממה שאני אומר למטופלים שלי?

בקליניקה אני מרגיש שאני יודע מה אני עושה. בבית, מול המתבגר הפרטי שלי, אני מרגיש חסר אונים.

וזה כבר ממש מתחיל לרסק לי את הביטחון בעצמי כאבא וכאיש מקצוע.

מה עושים?

תשובה:

קודם כול, יש כאן אמת שחשוב לומר: להיות מטפל טוב לא מעניק חסינות מפני הורות.

בקליניקה אתה פוגש כאב של אחרים. בבית הילד שלך יודע, בלי להתכוון, ללחוץ בדיוק על המקומות שבהם אתה עצמך כואב.

וזה הבדל עצום.

1. הילד שלך לא פוגש את המטפל – הוא פוגש את אבא שלו.

בקליניקה יש לך מרחק. יש שעה, כורסה, תפקיד ויכולת לחשוב לפני שאתה מגיב. בבית אין את המרחק הזה.

כשהבן שלך אומר "מי שאל אותך?", אתה לא שומע רק מתבגר עצבני. לפעמים אתה שומע: "אתה לא חשוב", "אני לא מעריך אותך", "אתה אבא לא מוצלח".

ומשם כבר לא מגיב המטפל. מגיב האדם.

העבודה הראשונה שלך היא לזהות מה במשפטים שלו פוגע בך כל כך עמוק.

2. אל תנסה לנצח אותו ברגע שבו שניכם מוצפים.

מתבגר כועס ואבא פגוע הם צוות גרוע לפתרון בעיות.

ברגע שאתה מזהה שאתה עולה לטורים, מותר לומר: "אני לא מוכן שידברו אליי ככה. נדבר עוד מעט".

זו לא בריחה. זו מנהיגות.

גבול לא חייב להגיע בצעקה כדי להיות גבול.

3. תפריד בין החוצפה שלו לבין הערך שלך.

בן 15 שמגלגל עיניים אינו ועדת ההסמכה שלך.

הוא גם לא האדם שאמור לקבוע אם אתה אבא טוב או מטפל טוב.

ילדים, ובעיקר מתבגרים, בועטים לפעמים דווקא בקירות שהם יודעים שלא ייעלמו.

זה לא אומר שצריך לקבל זלזול. בהחלט צריך להציב גבול. אבל חשוב לא להפוך כל אמירה שלו למשאל עם על הערך העצמי שלך.

4. אחרי שנפלת – תחזור.

כנראה שתמשיך לטעות לפעמים. גם הוא.

השאלה הגדולה היא לא אם יהיו פיצוצים בבית, אלא מה קורה אחריהם.

אפשר לגשת אליו ולומר: "אתמול צעקתי עליך. לא הייתי צריך לצעוק. אני עדיין עומד מאחורי הגבול שהצבתי, אבל לא מאחורי הדרך שבה דיברתי".

זו לא חולשה.

זו אחת המתנות הגדולות שאבא יכול לתת לילד שלו: להראות לו שאפשר להיות סמכותי בלי להיות מושלם.

ואולי דווקא כאן נמצא השיעור שהבן שלך מלמד אותך, שיעור שאין שום תואר טיפולי שמסוגל ללמד:

בקליניקה אתה מקצוען.

מולו אתה אבא.

והוא לא צריך בבית עוד מטפל מצוין.

הוא צריך אבא אמיתי, שמחזיק גבולות, לפעמים מתבלבל, יודע לתקן ובעיקר לא מוותר עליו ולא מוותר על עצמו.

בהצלחה ולגמרי מאמין בך!

אבינועם.