אחוז החסימה בישראל עומד על 3.25% מהקולות הכשרים, שהם כארבעה מנדטים וכ-150 אלף קולות בקירוב. המשמעות פשוטה: מפלגה שזוכה לתמיכתם של יותר מ-100 אלף מצביעים עלולה להישאר מחוץ לכנסת, וקולות מצביעיה לא ישתתפו בחלוקת המנדטים. אלא שהרף הזה לא תמיד היה חלק מהמערכת הפוליטית בישראל.
עם הקמת המדינה, בשנת 1949, נקבע אחוז חסימה של 1% בלבד. הרף הנמוך אפשר למפלגות קטנות מאוד להיכנס לכנסת, לעיתים עם מנדט אחד בלבד. השיטה העניקה ייצוג לקבוצות מגוונות בחברה הישראלית, אך גם יצרה כנסות מרובות סיעות והקשתה על יצירת רוב פוליטי יציב.
בשנת 1992 עלה אחוז החסימה ל-1.5%, כחלק מהניסיון לחזק את המשילות, בתקופה שבה אושר גם המעבר לבחירה ישירה לראשות הממשלה. בשנת 2004 הועלה הרף ל-2%, ובשנת 2014, במסגרת "חוק המשילות", הוא הגיע ל-3.25%. בתוך כמה עשורים הוכפל רף הכניסה לכנסת ביותר מפי שלושה, במטרה לצמצם את הפיצול המפלגתי.
רבני הארץ הטובה: הצביעו רק למפלגות שבטוח יעברו את אחוז החסימה
מפלגות התאחדו, אבל הקולות עדיין הלכו לאיבוד
אחת התוצאות הבולטות של העלאת אחוז החסימה הייתה יצירת איחודים פוליטיים בין מפלגות שלא בהכרח הסכימו זו עם זו. הקמת הרשימה המשותפת, שאיגדה ארבע מפלגות ערביות, היא דוגמה מרכזית לכך. גם בימין ובשמאל נוצרו מסגרות משותפות, ובהן ימינה, הציונות הדתית, המחנה הדמוקרטי ואיחודים בין העבודה למרצ. חלק מהחיבורים הללו התפרקו בהמשך בעקבות מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות.
המחיר הנוסף הוא אובדן קולות של מצביעים שבחרו במפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. בבחירות באפריל 2019 נותרה מפלגת הימין החדש מחוץ לכנסת, ובבחירות 2022 לא הצליחו מרצ ובל"ד לעבור את הרף. במקרים כאלה, עשרות ואף מאות אלפי קולות עשויים שלא לקבל ייצוג בכנסת, והתוצאה יכולה להשפיע גם על מאזן הכוחות בין הגושים ועל זהות הממשלה הבאה.
גם מפלגות המתמקדות בנושא מסוים מתקשות יותר להתמודד באופן עצמאי. בעבר, מפלגות שייצגו ציבור מוגדר או קידמו נושא כלכלי וחברתי מסוים יכלו לשאוף להיכנס לכנסת עם שני מנדטים. כיום, הצורך להגיע לכארבעה מנדטים מציב בפניהן מכשול משמעותי. כך, למשל, מפלגה המבקשת לייצג את ציבור הגמלאים או לקדם סוגיה אחת נדרשת להשיג תמיכה רחבה בהרבה.
סקר חדש: נתניהו בשיא, אחת ממפלגות השמאל לא עוברת את אחוז החסימה
פחות מפלגות, יותר יציבות?
התומכים באחוז חסימה גבוה טוענים שהוא חיוני ליציבות השלטונית. לשיטתם, ככל שמספר המפלגות בכנסת קטן יותר, קל יותר להקים קואליציה, להפחית את כוחן של מפלגות קטנות המחזיקות בלשון המאזניים ולקדם מדיניות לטווח ארוך. בנוסף, הרף מעודד מפלגות להתאחד סביב רעיונות משותפים ולפנות לציבור רחב יותר.
אלא שהמציאות הישראלית הציגה תמונה מורכבת. המשברים הפוליטיים בשנים 2019-2022 המחישו שגם אחוז חסימה גבוה אינו מבטיח יציבות שלטונית. למרות האיחודים בין מפלגות, הקושי להרכיב ממשלה נותר משמעותי, וחלק מהמסגרות המשותפות התפצלו אחרי הבחירות. מכאן עולה השאלה האם הרף הגבוה אכן פותר את בעיית המשילות, או רק משנה את האופן שבו היא באה לידי ביטוי.
איזנקוט במסר לגנץ: "מי שנמצא על גבול החסימה – תתחברו או תפרשו".
מהולנד ועד גרמניה: איך זה עובד בעולם?
בהשוואה למדינות דמוקרטיות אחרות, אחוז החסימה הישראלי נמצא בטווח הביניים. בהולנד, למשל, אין אחוז חסימה רשמי, והרף המעשי הוא שיעור הקולות הדרוש למושב אחד מתוך 150 מושבים בפרלמנט, כ-0.67%. השיטה מאפשרת כניסה של מפלגות קטנות רבות, אך מחייבת שיתופי פעולה ופשרות פוליטיות. בדנמרק עומד אחוז החסימה על 2% בלבד, ושם גם ממשלות מיעוט יכולות לפעול לאורך זמן בזכות התרבות הפוליטית המקומית.
לעומת זאת, בשוודיה נקבע רף ארצי של 4%, לצד מסלול ייצוג המבוסס על תמיכה במחוזות בחירה. בגרמניה אחוז החסימה הוא 5%, עם הסדר חריג הנוגע למפלגות הזוכות בשלושה מחוזות בחירה ישירים. הרף הגרמני נולד על רקע לקחי רפובליקת ויימאר, שבה פיצול מפלגתי עמוק היה אחד הגורמים לחוסר היציבות הפוליטית שקדמה לעליית הנאצים.
גם בניו זילנד אחוז החסימה עומד על 5%, אך מפלגה הזוכה במושב אזורי אחד יכולה לקבל ייצוג יחסי גם ללא חציית הרף הארצי. בפולין נקבע אחוז חסימה של 5% למפלגה עצמאית ו-8% לרשימה המורכבת מקואליציה של מפלגות, במטרה לעודד התמודדות במסגרת מפלגות מבוססות ולא איחודים טכניים בלבד.
ההשוואה הבין-לאומית מחדדת את ההבדל בין שתי גישות: מדינות שמאפשרות ייצוג רחב של מפלגות קטנות ונשענות על תרבות של שיתוף פעולה, לעומת מדינות שמגבילות את הכניסה לפרלמנט כדי לצמצם פיצול פוליטי. בישראל, שאלת אחוז החסימה נותרת פתוחה: האם עדיף להעניק ייצוג למגוון רחב יותר של דעות, או לשמור על רף כניסה גבוה בתקווה לחזק את יכולת המשילות? הניסיון הישראלי מלמד שהעלאת הרף לבדה לא פתרה את הקושי לייצר ממשלות יציבות.
