האספה נבחרה כשלושה שבועות קודם לכן, ב-25 בינואר 1949, בבחירות הכלליות הראשונות שנערכו במדינת ישראל – אחרי שנדחו פעמיים בשל מלחמת העצמאות. הבחירות התקיימו בשיטה יחסית ארצית שבה כל רשימה קיבלה מושבים לפי חלקה בקולות, ולאספה נבחרו 120 חברים. מתוך 506,567 בעלי זכות הצבעה הצביעו כ-440 אלף איש, שיעור הצבעה של כ-86.9%.

ניצחון מפא״י

מפלגת מפא״י בראשות דוד בן גוריון ניצחה בבחירות וזכתה ב-46 מושבים, כ-35.7% מהקולות. מפ״ם הגיעה למקום השני עם 19 מושבים, אחריה החזית הדתית המאוחדת עם 16 מושבים ותנועת חירות בראשות מנחם בגין עם 14 מושבים. הציונים הכלליים קיבלו שבעה מושבים והמפלגה הפרוגרסיבית חמישה, ובסך הכול נכנסו לאספה 12 רשימות מתוך 21 שהתמודדו.

מאחורי המספרים עמד מאבק עמוק על דמותה העתידית של המדינה. מפא״י ומפ״ם התעמתו בין היתר סביב המשך מלחמת העצמאות והיחס לברית המועצות, בעוד חירות בראשות בגין הציגה קו לאומי תקיף והתנגדה להסדרים טריטוריאליים שסתרו את עמדותיה. מפא״י מצידה הדגישה את ניסיונה המדיני ואת הצורך לבסס את מוסדות המדינה הצעירה.

מחוקה לחוקי יסוד

ההחלטה לשנות את שם האספה לכנסת שינתה גם את תפקידה: במקום לכתוב חוקה שלמה, התגבשה בהמשך הגישה שלפיה פרקי החוקה ייחקקו בהדרגה כחוקי יסוד – מודל שמעצב את המבנה החוקתי של ישראל עד היום.

דוד בן גוריון הקים ממשלה שהתבססה על מפא״י, המפלגות הדתיות, הפרוגרסיבים ושותפות נוספות, והשאיר את מפ״ם באופוזיציה. הממשלה הראשונה הוצגה בפני הכנסת ב-10 במרץ 1949, כחודש אחרי טקס ההשבעה.

הבחירות ביססו את מעמדה של מפא״י כמפלגת השלטון ואת מנהיגותו של בן גוריון, אבל גם קבעו מערכת רב-מפלגתית שבה כל ממשלה נדרשת מאז להסכמים קואליציוניים כדי לקום.