סוכות זה החג הכי שמח. לא רק שלי, כן? זה פשוט צבעוני כזה אבל ביתי, וגם אם הוא מוציא אותנו מהבית, הוא מדביק אותנו זה לזה. או שמא זאת הזיעה? דרך אגב, מישהו יודע מתי מסתיימת עונת הקיץ הזאת? אשמח להחזיר אותה להנהלה, ממש מיציתי את האירוע, תודה.

טוב, רגע, אני מתרכזת בחזרה. כולם ביחד בסוכה, ואין לאן לברוח. אי אפשר להיעלם לחדר, להימרח על הספה או לסגור את הדלת ולהעמיד פנים שאת לא קשורה לאירוע. כולנו פה. אוכלים, שרים, מדברים, מישהו שפך משהו, מישהו לקח למישהו, מישהו בוכה, מישהו דורך על מישהו. ושמחת בחגך.

אבל תנחשו מה אני הכי אוהבת בסוכות? נכון מאוד! סוף סוף שומעים את השכנים. יש שיאמרו: מה זה, חנה, את חטטנית? אוהבת לשמוע מה קורה אצל האחרים? ובכן, כן! מה לעשות, אין לי נחת יותר גדולה מלשמוע אימא אחרת מאבדת את זה על ילדיה או ילד חצוף שטוען שהוא רוצה להחליף משפחה.

השראת שכנה

בסוכות אנחנו יוצאים למפגש ישיר עם השכינה, ושם הכול חשוף ואמיתי, כי אצל השכינה אין אשליות. הנה, זו מי שאת.

בסוכות אין קירות, אין חלון לסגור, אין מזגן להגביר כדי שלא נשמע אותם וכדי שהם לא ישמעו אותנו. פעם זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי בחג הזה. כי כל השנה יכולתי לשבת בשולחן השבת ולחשוב לי בלב שרק אצלנו רבים. רק אצלנו הילדים צורחים. רק אצלנו מישהו אומר משהו שהוא לא היה אמור להגיד, ואז מישהו אחר נעלב, ואז הארוחה שדמיינתי שתהיה מלאה בזמירות ודברי תורה הופכת לאירוע רב נפגעים. בקיצור, להרגיש כישלון.

ואז מגיע סוכות, ואני שומעת את השכנים. איזה חסד. רבים אצל כולם. צועקים אצל כולם. מאבדים את זה אצל כולם. ברוך ה'. הקדושה והשכינה של כולנו זהה.

כשהקירות מוּסרים אנחנו מגלים שאנחנו חיים פה ביחד. שהרעש עובר, שהריבים עוברים, שהשירים עוברים, שהתורה עוברת, שהשמחה עוברת אלינו ובתוכנו

ואז הגיעה שכנה חדשה. מהממת. כמובן, זאת לא שכנה אמיתית ואני ממציאה הכול כי לא נעים לי ממנה, אבל היא כזאת מהממת ומוארת כמו סוכה כל השנה. וגם הילדים שלה מהממים, כנראה זה גנטי או עמל חינוכי כלשהו. והם יושבים בסוכה ושרים. ועושים הפעלות. ויצירות. ולומדים תורה ביחד. והילדים משחקים בשיתוף פעולה עד מאוחר. בשמחה. בנחת. ואני יושבת בסוכה שלי ורוצה קצת למות מבושה או מקנאה או כי חם לי.

כי בזמן שאצלם שרים "ושמחת בחגך", אצלי זה יותר לכיוון "הרחמן הוא יציל את סוכת כהן אלורו הנופלת מהמכות ומהכדורעף שהחליטו לשחק פה", ואני לא מרשה כדור בבית! "אבל אימא, זה לא בית!" אבל השבוע זה כן הבית שלנו עם השכינה.

ואז אני לא כזה נהנית מהעובדה ששומעים את השכנים. להפך. אני רוצה קירות. אני רוצה בטון. אני רוצה חלונות כפולים.

לא היחידה

כתוב שמצטער פטור מן הסוכה. תמיד חשבתי שמדובר במצטער שחם לו, מצטער שקר לו, מצטער שיש יתושים. אבל אני מצטערת. קשה לי לשמוע אנשים מושלמים. זה מצער אותי מאוד. האם זה תופס?

שמעו, סוכה היא גילוי של ענני כבוד, אז כנראה לא במקרה הוציאו אותנו החוצה דווקא בחג הזה. ולא לחצי שעה. לשבוע. תעברי לגור בחוץ. בלי הקירות שלך, בלי האפשרות לסגור את הדלת, בלי השליטה המופלאה הזאת במה אנשים ישמעו ומה את תשמעי מהם. קחי את המשפחה שלך, את הכלים, את האוכל, את העצבים, את השמחה, את כל מה שיש, ושבי מתחת לסכך.

ולשם, לתוך כל הדבר החשוף הזה, אנחנו מזמינים את האושפיזין. אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. דמויות ענק נכנסות אלינו לסוכה, למפגש עם הארעיות הזאת, ושם, בסוכה הזאת, אנחנו מקפידים על הקדושה שלה ועל מה מכניסים אליה ואיך מתנהגים בה, ופתאום בתוך כל החיים עצמם יש שכינה. לא אחרי שסידרנו אותם. בתוכם.

ואז מגיע סוכות, ואני שומעת את השכנים. איזה חסד. רבים אצל כולם. צועקים אצל כולם. מאבדים את זה אצל כולם. ברוך ה'. הקדושה והשכינה של כולנו זהה

כשהייתי ילדה, אם השכנים היו מתחילים לשיר בסוכה, היינו מתחילים לשיר דווקא יותר חזק. הם היו מגבירים, אנחנו היינו מגבירים, ובתוך רגע הייתה תחרות שירי חג בין שתי סוכות. אף אחד לא אמר: איזו משפחה רוחנית, בואו נקבל מהם השראה. פשוט שמענו אותם שרים, ורצינו גם.

וזה הרי עובד לשני הכיוונים. כשאין קירות אני שומעת את הריב שלהם ומגלה שאני לא היחידה. אני שומעת אותם שרים ומתחשק לי לשיר. אני שומעת תורה מהסוכה ליד, ופתאום גם אצלנו מישהו פותח ספר. מישהו צוחק וצחוק עובר. מישהו מתחיל ניגון, וסוכה אחרת מצטרפת.

בסוכות אנחנו יוצאים למפגש ישיר עם השכינה, ושם הכול חשוף ואמיתי, כי אצל השכינה אין אשליות

אולי זאת השמחה של סוכות. לא השמחה של משפחה שיושבת יפה בסוכה ושום ילד לא הרביץ לאף ילד שבעה ימים, כי אם יש משפחה כזאת, אני מבקשת שלא לספר לי עליה. השמחה היא שכשהקירות מוּסרים אנחנו מגלים שאנחנו חיים פה ביחד. שהרעש עובר, שהריבים עוברים, שהשירים עוברים, שהתורה עוברת, שהשמחה עוברת אלינו ובתוכנו. וככה האושפיזין שלנו עפים עלינו, לפחות אני מקווה.

שבוע אחד בשנה אין לנו קירות להסתתר מאחוריהם. וטוב שכך. תראו איזה יפים כולנו. זכינו.

ולגביי השכנה המושלמת, הזזנו את הסוכה לאזור אחר בחצר כדי שלא נשמע אותם יותר, כי די, יש גבול!