בסיומו של החג נציין שלוש שנים ליום ששינה את מדינת ישראל לעד: זה היום שטולטלנו בו, זהו היום שהתעוררנו בו, זהו היום, כעת כבר אפשר להגיד בלי להתבייש, שגם ניצלנו בו. בחג הסוכות לפני שלוש שנים היינו במצב הכי קשה של המדינה מאז השבועות הראשונים של מלחמת העצמאות. בהושענא רבה תשפ"ד, 6 באוקטובר 2023, היינו במצב הכי קשה שאפשר להעלות על הדעת: היה לנו אקדח קטלני טעון ודרוך על הרקה, אבל אפילו לא ידענו שהוא שם. בתוך החושך קשה מאוד לראות את האור, אבל בדיעבד מבינים.
מלחמת העצמאות הייתה מלחמה קטלנית שנפלו בה 6,000 לוחמים ואזרחים, אחוז מכלל היישוב היהודי בארץ, שווה ערך ליותר מ-150,000 נופלים היום, רק דמיינו את המספרים. היום ברור לנו שלמרות האובדן היה שם נס: נס הצלה, נס ניצחון, נס של קוממיות, נס שמורכב מהרבה רגעים, חלקים בלתי צפויים שאפשרו לצה"ל לנצח ובגדול נגד כל הסיכויים.
אני מדבר עם קצינים בכירים, ולא מעטים מהם אומרים בשיחות באחד על אחד מה שאיש אינו מעז לומר בגלוי: ב-7 באוקטובר ניצלנו בנס, פשוטו כמשמעו. המוקד האמיתי הוא בכלל לא מה שקרה בדרום אלא מה שקרה, או יותר נכון לא קרה, בצפון. כל מי שטייל קצת בלבנון וראה את היערכות חיזבאללה, כל מי שמבין את התוואי ואת המרחקים מבין שאילו הצטרפו אלפי לוחמי חיזבאללה באותו הבוקר לפי התכנון, היינו באירוע אחר ובמקום אחר לגמרי.
יישובים שלמים היו נטבחים על יושביהם בלי יכולת להגיע ולהושיע, מאות חטופים היו נלקחים לעומק לבנון, בסיסים שלמים היו נכבשים בנקודות שולטות. זו אינה תאוריה, זה איום ברור וממשי שהיה כאן כשכולנו ישבנו לבטח בסוכה, אקדח מכוון ישר לרקה, רק שמסיבה לא ברורה היה לו מעצור. הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.
פיקוד בכיר אכול קונספציה ומבולבל עד צוואר
גזרת חברון ידועה בהיותה הגזרה הכי מורכבת ביהודה ושומרון לחיילי החובה, שתופסים משימות ברחבי העיר. ההתיישבות היהודית הצומחת בעיר האבות, בלב אחת הערים הערביות הגדולות ביותר, והחיכוך המתמיד בין יהודים לערבים, שמשתמשים באותן דרכים, מצריכים מתח מבצעי גבוה ודורשים מהלוחמים דריכות יוצאת דופן שאין בשום גזרה אחרת.
הצומת הקטן במעלה הדרך לתל רומידה אינו חושף את הדרמה שהתחוללה בו, אבל לתושבי המקום הוא מוכר: זה הצומת של אלאור אזריה, המקום שירייה אחת בחג הפורים תשע"ו חוללה בו רעידת אדמה שחשפה בבת אחת את הפער שבין שטח לוחמני והציבור הרחב ובעל השכל הישר ובין פיקוד בכיר אכול קונספציה ומבולבל עד צוואר, בראשותו של הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט, פיקוד שבמקום להסתפק במשפט פיקודי של הלוחם אצל
מפקד הפלוגה שלו על חריגה מנהלים ומפקודות מבצעיות, שלח ודחף בכל הכוח לוחם צה"ל למשפט ראווה בכיכר העיר, בתחילה באשמת רצח ואחר כך באשמת הריגה, עבירה חמורה שהעונש המרבי שלה הוא עשרים שנים בכלא. עשר שנים עברו מאז, ועם ישראל למד בדרך הקשה מה המחיר של אותו מוסר גויי מעוות מבית מדרשו של אסא כשר, שקיבל משום מה את הכינוי 'הקוד האתי' של צה"ל. זהו אותו מוסר שהכניס משפחות מחבלים לבתי חולים בישראל, זהו אותו מוסר שבשמו ריפאו בבית הכלא בישראל את הסרטן בגופו של סינוואר.
אלאור עזריה צדק
כעת, עשר שנים אחר כך, כולם יודעים שאלאור צדק. הוא טעה פורמלית, כי בצבא פקודה זה פקודה גם אם היא לא נראית לך, ועל כך היה צריך להישפט אצל מפקד הפלוגה לריתוק במוצב, אבל ברעיון ובמהות הוא צדק בגדול, כי כל מי שרוצה, מתכנן, מעלה בדעתו ובטח יוצא בפועל להרוג יהודים – אחת דתו למות. אין דבר צודק מזה, אין דבר מוסרי מזה. מי שמרחם על אכזרים, סופו שזה יתפוצץ לו בפנים. עשר שנים מאוחר מדי ניקה הנשיא הרצוג את הרישום הפלילי של אזריה, רישום שכולו אות קלון בעיקר על מי שהתעקש לתת אותו.
כשנתפס הארכי-רוצח אייכמן, שם רשעים ירקב, והובא למשפט בישראל, פנו לנשיא במכתב רשמי שורת פרופסורים ואנשי 'רוח' והתנגדו להוצאתו להורג, בשם ה'מוסר' היהודי כמובן. לנוכח התועבה הזו עמד העם הבריא, שהבין את האמת הכי פשוטה בעולם: לא יעלה על דעת בן אנוש שאדם ששלח למותם מאות אלפי אנשים יישאר חי על פני האדמה.
עולם שיש בו מקום ליצורים חיים כאלה הוא עולם ששום בן אדם אינו רוצה לחיות בו. דין פרוטה כדין מאה; דין דמם של רבבות הנטבחים בתאי הגזים כדין דמו של הקדוש, אב לשישה, שנרצח במעיין ליד הבית, כאן בארץ ישראל, במדינת היהודים. נפש יהודית הומייה ובריאה אינה יכולה להשלים עם דבר שכזה. לארץ ולדם לא יכופר כי אם בדם שופכו, עונש מוות עכשיו ומייד.
דמותו של הרב הרב מרדכי אוירבך זצ"ל
הרב מרדכי אוירבך זצ"ל, שהלך לעולמו בשבת האחרונה, היה דמת מיוחדת בנוף של תל אביב. בנו של הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, תלמיד חכם גדול שקבע את מושבו עשרות בשנים דווקא בלב תל אביב, כינס סביבו קהילה מיוחדת שרבים בה הם למעשה חוזרים בתשובה שנקבצו סביב דמותו המאירה של הרב.
לרב היה קשר מיוחד גם עם הקהילה הדתית-לאומית בעיר ועם ישיבת מעלה אליהו, והוא הגיע אליה בשארית כוחותיו רק שבועיים לפני הסתלקותו, כפי שנהג שנים ארוכות, להגיע לישיבה בשעת לילה מאוחרת כדי להשתתף בסליחות הראשונות בישיבה. "באתי לכאן כי אני אוהב אתכם", אמר לתלמידים בשארית כוחותיו ממש.
כיוון שזכיתי בעצמי ללמוד בישיבת מעלה אליהו, זכיתי גם אני לפגוש את הדמות הייחודית הזו, אבל העדפתי להביא כאן את הדברים היפים שכבר כתב לפניי אורי מלמד: "זכיתי להכיר את הרב בשלבים הראשונים של התשובה, ובדיעבד אני מבין עד כמה זה לא מובן מאליו", ספד מלמד. "הרב, בנו של גדול הדור, ובעצמו תלמיד חכם מובהק שלמד אצל הרב פוברסקי בפוניבז', בחר להתיישב בלב תל אביב, והבחירה הזו מלמדת הרבה מאוד עליו.
"הוא היה חכם וצדיק, אבל בנוסף לכל זה הוא היה ייחודי, מקורי. ישיר. בלי קיטש בכלל… היה לו חוש הומור, בת שחוק תמידית ולב גדול. הוא הגיע כרב צעיר לבית הכנסת ברחוב אוליפנט. החסידים שהיו שם נפטרו, אבל את מקומם תפסו לאט לאט בעלי תשובה. בודדים, ואז עשרות ואז מאות. והנפש שלהם נדבקה ברב… עולם בלי הרב הוא עולם פחות טוב, וכמה אני רוצה שיהיו לנו הרבה אנשים כמוהו שמאהיבים את שם השם, וכמה אני עצוב".