• נאפד נקמה, פעולתו אמת

הכותרת הראשית של השבוע הייתה כמובן הסרט שיצרו שני הענפים הכרותים ומחיאות הכפיים בפסטיבל הסרטים בוונציה. על התגובות החריפות במערכת הפוליטית אין צורך לחזור. גם את התגובה ההזויה למדי של דובר צה"ל תא"ל דפרין כבר ניתחו בשבילכם אחרים, והיטיב לעשות זאת בלשונו המחודדת עמיתי לשם המשפחה עמית סגל. 

צה"ל לא טבח בילדים או בנשים, אבל בניגוד לקוד מוסר מעוות שהוביל אותנו בעבר להפציץ בעיקר דיונות, לרחם על ארכי-מחבלים כי היו בסביבתם נשים וילדים, לרפא מחבלים בכלא, ובהם רב המרצחים סינוואר, להכניס לארץ בני משפחות מחבלי חמאס לטיפולים רפואיים, לאפשר להפגנות המחבלים להתקרב לגדר בשביל להביע הפגנת מחאה, וזאת במקביל להזרמה קבועה של חשמל, דלק, מים ואספקה לרצועה, בניגוד ל"מוסר" הזה, הפעם זה נראה אחרת. 

אין בנו שום הנאה סדיסטית אישית או סדיסטית למראה החורבן והמוות בעזה, וטוב שצה"ל עושה מאמצים למנוע פגיעה בנשים ובילדים ולהזים את השקרים של שני היוצרים שונאי עמם. אבל חשוב להודיע ברבים שמבחינתנו לא רק שלא הגזמנו; הנקמה באויב טרם הושלמה

לא טבחנו בילדים ובנשים, אבל בהחלט סילקנו אותם מבתיהם למאהלי עקורים וכתשנו את בתיהם עד דק כדי להרחיק את האויב מהגבול אחת ולתמיד. במלחמה האוכלוסייה האזרחית סובלת. ככה בדיוק נראית מלחמה, והאמת היא שהיה אפשר להחמיר עוד יותר: יותר מדי חיילי צה"ל נפלו כי היינו רחמנים מדי. קראו את הפוסט שפרסם השבוע חגי לובר, הוא מדבר בעד עצמו.

בדיוק על אנשים כאלה, כמו יובל אברהם ושותפתו, בנה האויב כשיצא למתקפה מלכתחילה: סינוואר ודף בנו בדיוק על זה, שמשולש ברמודה של הלחץ הבין-לאומי, הלחץ הציבורי סביב סוגיית החטופים ומעל כולם אמות "מוסר הלחימה" יבלעו במצולות ים כל ניסיון ישראלי ללכת על הסוף נגד חמאס בעזה. שכמו בצוק איתן נתרגז עד עמקי נשמתנו, ניכנס קילומטר-שניים כדי להרגיע את האספסוף בישראל, נתמרן חודש-חודשיים ונחזור כפופי גב לשלחן המשא ומתן. 

סינוואר ידע שנתקוף, הוא חשב שעוצמת התקיפה הישראלית תהיה נסבלת, נזק אגבי, מה שנקרא. הוא לא חלם, לא דמיין ולא העלה בדעתו שמשהו קרה לעם ישראל. עם חדש נולד במוצאי שמחת תורה תשפ"ד, וגופתו הנרקבת של סינוואר מתהפכת בקברה. 

ועכשיו נגיע לעיקר: אין בנו שום הנאה סדיסטית אישית או סדיסטית למראה החורבן והמוות בעזה, וטוב שצה"ל עושה מאמצים למנוע פגיעה בנשים ובילדים ולהזים את השקרים של שני היוצרים שונאי עמם. אבל חשוב להודיע ברבים שמבחינתנו לא רק שלא הגזמנו; הנקמה באויב טרם הושלמה. 

הסרטונים שיצאו לאחרונה מההלוויות ברצועה מוכיחים שנדרשות עוד הרבה מנות של כאב כדי שלא יהיה שום אדם בעזה שיחלום לרצוח יהודים. נקמה אישית היא מידה רעה, אך נקמה לאומית היא ערך א-לוהי. גדולה נקמה שניתנה בין שני שמות. ידעו כל יושבי תבל שאנחנו עוד לא השלמנו את נקמת הדם: דם נרצחינו עדיין רותח, גם רבבות מחבלים הרוגים לא ישקיטו את רתיחתו. הנקמה המלאה תבוא רק דרך האדמה, נקמת פרשת האזינו, ונקם ישיב לצריו – וכיפר אדמתו עמו. עד כיבוש, עד גירוש, עד התיישבות, עד הניצחון המוחלט, לא גרם אחד פחות. 

• הארץ רוצה תשובה

גדולי רבותינו, ובראשם הנשר הגדול, הרמב"ם, מלמדים אותנו שבתשובה, לפני חרטה, מחילה, בקשת סליחה וגלגולי שלג, יש היסוד הגדול של התשובה: עזיבת החטא. לא צריך להיות בעל רוח הקודש מיוחדת בשביל להבין ששלושים השנים האחרונות – מאות הנרצחים באינתיפאדה השנייה, באוטובוסים, במלון פארק ובמסעדות בירושלים, הנופלים בעופרת יצוקה, בצוק איתן, במלחמת לבנון השנייה וכמובן במתקפת חמאס בשמחת תורה ובתמרונים שאחריה – הם תוצאה ברורה לנטישת חבלי מולדת בלבנון, ביהודה ושומרון וכמובן בעזה. 

קראו לזה עונש, קראו לזה סיבה ותוצאה, קראו לזה צו ההיסטוריה. הכול חוזר לאותה נקודה. חטאנו, ויש לתקן. את החטא יש לעזוב כדי להתרפא מזוהמתו, שמרעילה את הלבבות. לתיקון חטא המרגלים של רבין, שרון וברק יש תשובה אחת: אימא יהודייה ותינוק יושבים לבטח בחולות גוש קטיף, יהודים מהלכים, גרים ומטיילים בחופשיות בכל פינה, גבעה ומעיין בארץ הטובה, והזזת הגבול הצפוני באופן קבוע לפחות עד הליטאני.

• קמפיין בלי נשמה

לקראת כניסת מערכת הבחירות לישורת המתקדמת של הקמפיינים, אנחנו כאן כדי להזכיר שבסוף כל הדיבורים וההבטחות על הכלכלה, התיקונים במערכת המשפט, ההתיישבות, הביטחון, האכיפה בנגב, ההבטחות למילואימניקים ותקציבי הביטחון הם רק הגוף, ובתוכו יש נשמה שמחכה שמישהו ישים לב אליה. 

הסלוגן הבלתי נשכח של המפד"ל בבחירות 1999 היה "נותנים את הנשמה למדינה". מאז ועד היום קצת נראה שאנחנו מוכנים לדבר על הכול, לעסוק בכול, להבטיח הכול ולמסור את הנפש על הכול, ורק המדינה היהודית נשארת קצת עלובה בצד, לא תופסת לא את הלב של הקמפיין, לא את עיקרי המצע ולא את הבטחות הבחירות. 

מדינה יהודית היא לא רק תקציבי ישיבות ותקציבים לגרעינים תורניים, שזה סופר-חשוב אבל עוד לא העיקר. המאבק על עצם דמותה של המדינה יהודית הוא לב הסיפור, ראש הגוף, פסגת החזון. 

אנחנו רוצים לשמוע אתכם מדברים על הגיור, על הכשרות, על הרבנות הראשית, על השבת הציבורית, על חוק השבות ועל המשפט העברי. המדינה היהודית הזו מעוררת אמוציות ומחלוקות, ולא לחינם. ממנה הכול התחיל ואליה הכול שואף. תתעסקו כמה שצריך בגוף, רק אל תשכחו את הנשמה.