בכל ערב יום כיפור אני עושה את הסיבוב הזה. מתקשר, שולח הודעה, עוצר מישהו ליד בית הכנסת. "אם פגעתי בך השנה, תסלח לי". והוא אומר "סלחתי", ואני אומר "גם אני", ושנינו הולכים הביתה קלים יותר, כי זה היה על מילה שלא במקומה, על עלבון קטן, על מקום חנייה. על זה אנחנו יודעים לסלוח. זה הגודל של המחילה שלנו. אבל אז ישבתי בבית אחד בקריית ארבע, ולמדתי שאני לא יודע כלום.
בליל חג הסוכות תשפ"ו, בשעה שכל העיר ישבה בסוכות ושרה, קרה אסון: יוסף חיים רבוח, בן 19, אלוף ישראל בטאקוונדו, חתן שהיה אמור להתחתן בחנוכה, נהרג.
את מה שקרה באותו ערב מבררים עכשיו בבית המשפט, והתחייבתי שלא לכתוב עליו כאן מילה. באסון הזה נכרך שמו של חנן סבג, החבר הכי טוב של יוסף מאז גן הילדים, הילד שגדל אצל רבוח בבית כמו בן. למחרת, לפני ההלוויה, כשהופיע על צג הטלפון של בועז סבג, אביו של חנן, השם "אליהו רבוח", האצבע שלו לא הצליחה לזוז. כשענה בסוף, שמע מאבא של יוסף כמה מילים: "אני מוחל. בואו להלוויה, זה גם אסון שלכם. נתמודד ביחד".
בעוד רגע נציין שנה. בעוד רגע יחול יום הכיפורים, השערים ייסגרו, ונעמוד בתפילת נעילה ונחפש את המילים. בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים באתי לבית של הרב אליהו ורחל רבוח, ומצאתי שם סביב שולחן אחד גם את בועז ומוריה סבג. הוריו של יוסף והוריו של חנן, כמו שכותבים בעיתונים. שני זוגות של חברים בלב ובנפש, כמו שרואים בעיניים. הם יושבים יחד בכל שבת. הטרגדיה הנוראית לא הפרידה ביניהם, רק חיברה אותם יותר.
ישבתי איתם שעתיים וחצי. שאלתי מעט, שמעתי הרבה, בכיתי יותר משבכיתי בכל ההלוויות של השנה הזאת. יצאתי משם אדם אחר. לא כי הבנתי איך אפשר לסלוח על דבר כזה, אלא כי ראיתי שאפשר, וכבר אין לי תירוץ. קיבלתי פרופורציות לחיים.
זה הסיפור שלהם. קראו אותו לפני תפילת נעילה. הכתבה הזאת נכתבה בדמעות.
ארבעה כיסאות
צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שהמפגש הזה מתקיים. בית אבן בקריית ארבע, ערב של אלול. הקירות מבפנים עשויים אבן ירושלמית מסותתת, וקבועה בהם דלת עץ כהה. על הקיר תמונה ממוסגרת של ברכת הבית באותיות זהב על רקע שחור, ולידה ציור של ירושלים. על השולחן הארוך מפת שבת לבנה שמודפסים עליה מנורות ורימונים והמילים "שבת שלום", ומעליה ניילון שקוף, קנקן שחור של מי קרח. צלחת זכוכית ובה תמרים, פקאנים ובוטנים. כוסות נייר כחולות-לבנות, בקבוק מים גדול ועוגת דבש שאפתה רחל, הידועה בעוגות המופלאות שלה.
על השולחן, זה מול זה, שני ספרים. אלבום גדול, שעל כריכתו גבר בחליפה שחורה ובעניבה נושא על כתפו ספר תורה במעיל קטיפה כחול רקום זהב, ומתחת לתמונה שורה אחת: "ספר תורה לע"נ יוסף חיים ז"ל". ומולו ספר דק בכריכה כחולה כהה, ועליו מילה אחת בלבן, "בין הפסים", ומתחתיה שם המחבר, אליהו רבוח.
מסביב לשולחן ארבעה כיסאות וארבעה אנשים. בקצה רחל רבוח. מטפחת כחולה לראשה, וידיה שלובות לפניה, כאילו היא מחזיקה משהו שאסור שייפול. לידה מוריה סבג, אישה צעירה ממנה בעשור, מרפקה נשען על השולחן והאצבע תומכת ברקתה. עיניה אינן עוזבות את מי שמדבר. מולן, בזקן כסוף מלא, הרב אליהו רבוח, שידיו אינן נחות לרגע, אוחזות ספר, מניחות, אוחזות שוב. לידו בועז סבג, שגם כשהוא מחייך העיניים שלו לאות בעייפות שאינה חולפת בשינה.
הם חברים בלב ובנפש. רואים את זה בכל תנועה: איך רחל מזיזה את צלחת התמרים אל מוריה בלי שמישהי ביקשה, איך בועז מסיים משפט שאליהו התחיל, איך הם צוחקים יחד על משהו שרק ארבעתם מבינים. שתי משפחות מקריית ארבע, שכנים, אימהות שילדיהן גדלו ביחד, אבות שמתפללים באותו בית כנסת.
רחל ואליהו הם ההורים של יוסף חיים רבוח, בן 19, שנהרג לפני שנה, בליל חג הסוכות תשפ"ו. מוריה ובועז הם ההורים של חנן, החבר הכי טוב של יוסף חיים מאז גן הילדים, ששמו נכרך באסון, ומאז אותו לילה נמצא במעצר. מאז המקרה הם הפכו למשפחה אחת. שתיהן איבדו שני בנים, גם את יוסף חיים וגם את חנן, שחייו התהפכו.
לפני שנכנסתי ראיתי את יוסף חיים המנוח. בגומחה שבקיר האבן, בין שורה של ספרי חפץ חיים שניכר כי לומדים בהם וגם מקיימים את מה שכתוב בהם ובין בקבוק יין שעל תוויתו מצוירת חברון של פעם, מגדלי מערת המכפלה בתוך החומה, נשענת על הקיר תמונה של בחור צעיר בחליפה כהה וחולצה לבנה, זקן קצר וחיוך נינוח. הוא אינו מביט בי כשאני נכנס. עיניו פונות מעט הצידה, אל הדלת, כמחכה שמישהו ייכנס. מקץ שעתיים וחצי, כשאני קם ללכת, אני מבין למי הוא מחכה.
ליל החג
לבקשת 'עולם קטן' הסכימו ההורים לחזור לאותו ערב. לא בקלות. רחל אומרת, "לא בפרטים", אליהו אומר, "לא במה שקרה שם, זה כבר שייך לבית המשפט", ובועז רוצה לספר "רק על יוסף, על החברות, על המשפחה". על מה שקרה באותו ערב ידון בית המשפט, ואין מה להוסיף עליו. כולנו יודעים שגם בלי הפרטים זה ייגמר בבכי.
ליל חג הסוכות, ט"ו בתשרי תשפ"ו. בכל הסוכות בקריית ארבע הילדים הקטנים כבר נרדמו על המזרנים בין הקישוטים, והגדולים עוד יושבים ושרים. קול השירה עולה מן החצרות ומתערבב בריח הסכך, והעיר, שיושבת על ההר מול חברון, נושמת שקט של חג. ואז, מתוך השקט, נשמעת ירייה אחת.
בקריית ארבע יודעים להבדיל בין רעש שבא מרחוק, מחברון, לקול שבא מתוך השכונה, בין הבתים, קרוב. רחל רבוח, בבית שלה, עם הילדים הקטנים, הרימה את הראש ושמעה, וידעה שזה מתוך השכונה.
למחרת האסון, עוד לפני ההלוויה, הרים הרב אליהו רבוח טלפון אל אביו של חנן ואמר לו: "אנחנו מוחלים, אנחנו מבקשים שתבואו להלוויה. נתמודד עם זה ביחד"
קחו אותי לליל הבלהות הזה.
הרב אליהו היה בבית. שתי המשפחות גרות כמה עשרות מטרים זו מזו, ואנשי ההצלה, שהגיעו ראשונים, ידעו מי הפצוע ובאו לעדכן. "אמרו לי שהוא נפצע", מספר לי אליהו, וכשהוא אומר "נפצע" הקול שלו נאחז במילה כמו במעקה. "אמרו, יש לו דופק. אמרו שמפנים אותו לשערי צדק". הוא נכנס לרכב ונסע לבדו בכביש 60 הריק, כי כל עם ישראל יושב בסוכה ואיש אינו נוסע בליל חג, רק אבא אחד שנוסע אל הבן שלו, מדבר עם ריבונו של עולם דרך השמשה ומתפלל שהוא יצא מזה חי.
"כשהגעתי לשערי צדק קיבל אותי שם קצין", הוא ממשיך. "אמר לי: אתה אבא של יוסף? חיבק אותי, נישק אותי. אמרתי לו, תגיד לי מה מצבו של יוסף חיים. הוא אמר לי, עשינו כל מה שיכולנו. ואני עוד לא הבנתי". הרב אליהו אומר את המילים האלה בשקט, מסתכל לי בעיניים ומחכה שאבין את מה שהוא לא הבין באותו לילה. "הייתי טיפש", הוא אומר ומחייך את החיוך הכי עצוב שראיתי השנה, "עמדתי מולו ולא הבנתי שהוא אומר לי שהבן שלי איננו".
יוסף חיים רבוח, אלוף ישראל בטאקוונדו, לוחם בהכשרה, חתן שהיה אמור להקים את ביתו בחנוכה, נפטר בשערי צדק באותו הלילה. רחל נשארה בבית עם הילדים ולא ידעה. "ידעתי שהוא נפצע", היא אומרת. "התחלנו להתפלל. הייתי בטוחה שהוא יצא מזה". בבוקר החג, כשחזר הרב אליהו מבית החולים ואיתו צוות רפואי ואנשי הרבנות הצבאית, שלא הרפו ממנו לרגע, היא החלה להפנים.
מזרנים בסוכה של סבתא
באותה שעה בדיוק בירושלים, בסוכה של סבתא, בועז סידר מזרנים. בועז ומוריה נסעו בבוקר ערב החג עם הילדים לאימא של בועז כמו בכל שנה, וחנן נשאר בקריית ארבע. "בועז אמר לו", מוריה נזכרת, "אם אתה רוצה לבוא איתנו, זה עכשיו. אם אתה מתכנן לבוא מחר, אל תבוא". והוא נשאר לחג שהיה אמור להיות שקט. סוכה, קידוש, שינה.
"אני בסוכה, מסדר את המזרנים לילדים, ליל סוכות", בועז מספר, "ואני מרים את הראש ורואה את אחותי עומדת בפתח הסוכה". הוא מדגים את עמידתה, שתי כפות הידיים פרוסות לצדדים. "אני אומר לה: מה קרה, שכחתי משהו? והיא אומרת: קרה אסון. אני אומר: מה קרה? והיא אומרת: לא, לא קרה לחנן כלום, חנן בסדר".
מוריה ממשיכה: "אחותו של בועז ניגשה אליי, אמרה לי: מוריה, קומי, אני צריכה לספר לך משהו. חנן רב עם חבר שלו. אני אומרת, רב? מה זה רב? ופתאום חנן בטלפון שלה, מבוהל". את מה שאמר חנן באותה שיחה לא אביא כאן. אבל את מה שקרה בצד השני של הקו מוריה מספרת: "בהתחלה לא האמנו לו. הוא אוהב לעבוד על אנשים, כל החיים שלו תמיד עובד על כולם, ותמיד מצליח. אחותו של בועז אומרת לו, חנן, מה אתה עובד עליי? זה לא מצחיק". בועז מוסיף: "גם אני אמרתי, זה חנן, זו עוד אחת מהשטויות שלו". מוריה עוצרת. "חשבנו שהוא צוחק", היא אומרת, ואז שוב, כאילו מנסה לשכנע את עצמה: "חשבנו שהוא צוחק".
ברקע כבר נשמעים קולות של שוטרים. השיחה מתנתקת. "ואנחנו נשארים עם זה", אומר בועז, "ולא יודעים כלום. איפה הוא, מה איתו, מה עם יוסף. מישהו מכוחות ההצלה מתקשר אליי, אני מתקשר לכל מי שאני מכיר, שולחים לי הודעות מקריית ארבע, ואז התחלנו לתפוס מה קרה, והייתה צעקה גדולה".
הרב אליהו רבוח: "כשהגעתי לשערי צדק קיבל אותי שם קצין. אמר לי: אתה אבא של יוסף? חיבק אותי, נישק אותי. אמרתי לו, תגיד לי מה מצבו של יוסף חיים. הוא אמר לי, עשינו כל מה שיכולנו. ואני עוד לא הבנתי"
חנן, שכבר היה עצור, קיבל את הבשורה שיוסף, החבר הכי טוב שלו, איננו. איך קיבל אותה ומה עבר עליו באותן שעות, זה לא שלי לספר. מוריה לא הייתה שם, וכל השנה האחרונה היא מרכיבה לעצמה את התמונה הזאת מחתיכות, ואני רואה עליה שהיא רואה אותה עכשיו, מול העיניים, כמו שהיא רואה אותה כל לילה.
בועז מסתכל על השולחן. "לא הבנתי", הוא אומר. "ואני אומר לך, גם היום אני לא מבין. איך ילד שהוא כמו בן שלי, שאני מכיר מהחיתולים, שהיה מתייעץ איתי בכל דבר, שהייתי כמו אבא שני שלו, איננו. ואיך הבן שלי, שחייו התהפכו באותו לילה, נמצא עכשיו במקום שהוא נמצא". הקול שלו נשנק מבכי, כאילו אמר את זה בפעם הראשונה.
הילד שניקה את הבית
כדי להבין את זה צריך להבין מי היה יוסף למשפחת סבג. מוריה משתפת בסיפור שלא הייתי מוכן לו. "לפני כשלוש שנים", היא אומרת, "עברתי לידה שקטה. בשבוע האחרון של החודש התשיעי. שבוע לפני סוכות". ובבית ילדים קטנים, ערב חג, סוכה שצריך לבנות, ואימא ששוכבת במיטה ואינה יכולה לקום. "והם באו", היא ממשיכה, ומצביעה על רחל ואליהו, "באו עם הילדים. יוסף לקח את הבית שלי בידיים. שטף את הרצפות, ניקה את המטבח, קיפל את הכביסה, סידר את החדרים של הילדים, הכול. כאילו זה הבית שלו. כאילו אני אימא שלו". היא מחייכת. "ראיתי אותו מהחלון מוציא את שקיות הזבל שלי ואמרתי לעצמי: איזה צדיק הילד הזה. ראיתי בו בן מאומץ. אשרינו שזכינו בו. הילד של החברים הכי טובים שלי, שבא לתת לי כוח".
אלו היחסים בין שתי המשפחות עד היום. "יוסף היה אומר לי כל הזמן, בוא נזמין את חנן, בוא נזמין אותו", נזכר הרב אליהו. כשחנן היה נשאר בבסיס בשבת, יוסף היה מביא לו מהבית דגים מבושלים שרחל בישלה, כדי שיהיה לו טעם של בית. "הם היו ביחד כל הזמן", אומרת מוריה, "בכל דבר. תמיד צחקו על רוני, הארוסה של יוסף, שהיא הצלע השלישית ובכלל מפריעה ליחד שלהם, כי שני אלה לא נפרדים".
"אני חייב להראות לך משהו", אומר הרב אליהו וקם, ואני הולך אחריו אל ויטרינה לבנה בסלון. על המדף העליון גביעים מוזהבים, לוחם קטן קפוא באוויר בבעיטת טאקוונדו, תמונה של יוסף בכובע מצחייה ופנים של ילד גדול, וחגורה שחורה שעליה רקום בזהב "Yosef Rabuach". שלוש שנים רצופות אלוף הנוער בישראל, חבר נבחרת ישראל, מדריך במועדון 'אחי יהודה' בקריית ארבע. על המדף שתחתיו, בין הכרכים העבים של גמרות בכריכת עור, מונח תיק תפילין מבד בצבע בז' ורצועה שחורה.
השם על הצג
הרב אליהו חזר מבית החולים. איתו נכנסו הרופא ואנשי הרבנות הצבאית. הבנות כבר היו במיטות, והבית היה חשוך. הוא אמר לרחל את מה שהיה. התגובה הראשונה שלה, עוד לפני הצעקה, לפני הבכי, לפני שהתפרקה, הייתה שתי מילים: "מזמור לתודה".
למה מזמור לתודה?
"הייתה לי השראה מהרב מיכאל לסרי", היא עונה. "אחרי שהוא קם מהאבל על בנו הוא הפיץ סרטון שבו הוא נראה אומר מזמור לתודה בכותל המערבי. ויוסף שלנו עמד בכותל קצת לפני כן, בסליחות, ואמר תודה לקב"ה. תודה על 19 שנה. על הבניין שקיבל ממנו, על הגוף, על החיים. ואני אמרתי: אם הוא אמר תודה על השנים האלה, אני חייבת להגיד מזמור לתודה לפני שאני מתחרטת". אחר כך נפלה ארצה.
למחרת צלצל הטלפון של בועז.
הטלפון שלך מצלצל, אתה רואה את השם "אליהו רבוח". מה אתה חושב לעצמך?
"אני יושב באוטו, מבולבל, לא יודע איך ממשיכים מכאן והלאה, ורואה על הצג: אליהו רבוח", בועז מספר, וקולו נשבר. "האצבע שלי לא זזה. הטלפון מצלצל, ואני לא מסוגל. איך אני עונה? מה אני אומר לו? מה אומרים לאבא שאיבד את הבן שלו, והבן שלך עצור? איך אני מסתכל בעיניים של אליהו, החבר הכי טוב שלי?
"והוא מצלצל ומצלצל, ואני יודע שאם אני לא עונה עכשיו, לא אענה לעולם", הוא נושם, "ואני עונה. והוא אומר לי: בועז, אני מוחל. אני סולח. נתמודד עם זה ביחד. שניהם ילדים של שנינו, וגם הוא סובל עכשיו. אני מבין שקשה לכם, ואני רוצה שתבואו להלוויה. גם יוסף חיים עליו השלום היה רוצה את זה. ובכינו שנינו כמו ילדים קטנים". בועז מניח את היד על השולחן. "זה גמר אותי. זה שחרר אותי לגמרי".
באותן שעות צלצל גם הטלפון של מוריה, ועל הצג היה כתוב "רחל רבוח". "פחדתי לענות", מוריה נזכרת. "מה היא תגיד לי? מה אני אגיד לה? ואני עונה, ורחל אומרת לי: מוריה, ההלוויה מחר. אני רוצה שתבואו. את ובועז. אתם המשפחה שלנו, אתם חלק מאיתנו, ואתם באים". מוריה עוצרת, ורחל מסתכלת עליה מן הצד, צמיד הזהב הדק שעל אמת ידה רוטט.
"הזמינו אותנו להלוויה", מוריה אומרת. "ההורים של יוסף הזמינו אותנו להלוויה של יוסף". מקץ יום אחד. לא שנה, לא חודש, לא שבוע. אליהו, אב שעמד לקבור את בנו, הרים טלפון לבועז, אבא של חנן, ואמר לו: אני מוחל. רחל, אימא שעמדה לקבור את בנה, הרימה טלפון למוריה, אימא של חנן, ואמרה לה: בואי. והם באו.
כל הארץ סערה
ההלוויה נערכה בקריית ארבע ביום הראשון של חול המועד. מי שהיה שם לא ישכח. מי שלא היה שם, היה תקוע בפקק. אלפים באו מכל הארץ, סרוגים וחרדים וחילונים, לוחמים במדים וילדי טאקוונדו של 'אחי יהודה' בחליפות לבנות. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר עמד נפעם ליד הקבר. בועז ומוריה עמדו בתוך ההמון ליד הקבר של יוסף, ואנשי קריית ארבע ראו אותם וידעו מי הם, אך איש לא הרים קול, לא על חנן ולא על הוריו, כי משפחת רבוח ביקשה, וכולם גם הבינו.
ואני, כותב שורות אלו, עמדתי שם ושמעתי את רחל מספידה, והתפרקתי. אחרי כל ההלוויות שעמדתי בהן בשנה הזאת, ההספד של האם הזאת הוא שהפיל אותי.
כבר כשהיה ילד היה ברור שחנן הוא מנהיג ושעוד יגיע רחוק. בן 16 הוציא תעודת מאמן כדורסל בווינגייט והחל לאמן ילדים. שנים הכין את עצמו לשירות משמעותי, השתתף ביום סיירות וקיבל זימון למיונים לסיירת מטכ״ל. אחר כך התגייס למג״ב ושירת בתפקיד לוחם במשימות שדרשו ממנו אומץ, אחריות וסיכון חיים. במהלך השירות הוא גם איבד חברים ועבר חוויות קשות שהותירו בו כאב עמוק. לצד כל אלה חנן הוא בחור טוב וערכי וחבר שאהב את יוסף מאוד.
בועז סבג: "לא הבנתי, וגם היום אני לא מבין. איך ילד שהוא כמו בן שלי, שאני מכיר מהחיתולים, שהיה מתייעץ איתי בכל דבר, שהייתי כמו אבא שני שלו, איננו. ואיך הבן שלי, שחייו התהפכו באותו לילה, נמצא עכשיו במקום שהוא נמצא"
משפחת רבוח ביקשה באותו יום ממח"ש דבר שלא מבקשים: לשחרר את חנן מהמעצר לכמה שעות כדי שיבוא להלוויה של החבר שלו. "רצינו להיות ביחד ברגעים האחרונים", הם אמרו. הבקשה נדחתה. "אמרתי לכולם", מספר הרב אליהו, "זה מה שאני מבקש, זה בן שלי, זה גם בן שלי. הקצינה במח"ש אמרה לי: אני מבינה, אבל אני לא יכולה. הבנתי אותה. לא הבנתי אותה".
המלווים בקריית ארבע עצרו את נשימתם כשחתך את האוויר קולו והמרוסק של בועז סבג. גם הוא איבד את מי שהיה לו כבן, אבל הוא איבד גם בן שממשיך לסבול, שהחיים שהכיר עד עתה נגמרו. הוא דיבר על יוסף ועל חנן, שני ילדים שגדלו ביחד. המילים חתכו את האוויר. איש לא נשם באותם רגעים. כולנו געינו בבכי על הטרגדיה הנוראה שפקדה את שתי המשפחות.
למחרת ההלוויה הייתה בת מצווה בבית רבוח. לבת שלהם מלאו 12 בדיוק בסוכות, ולא היה אפשר לדחות את האירוע. גם לא רצו. "יום אחרי ההלוויה אני שומעת פה מוזיקה", מספרת מוריה, "ורמקולים. ואני אומרת, מה זה? זה יכול להיות? ורחל יוצאת החוצה ורוקדת". רחל מסבירה, ומצטטת את הפסוק שמללוה אותה כל השנה: "'הפכת מספדי למחול לי'. אני מאוד אוהבת לרקוד. אני לא מצליחה לרקוד כמו שרקדתי פעם, אבל אני רוקדת. כמו שרה אימנו, צחוק עשה לי א-לוהים. בכל מקום שהיה עצב גדול, הייתה גם שמחה".
"אשרוף אותו?"
הפגישה הראשונה של בועז עם חנן אחרי האסון הייתה בבית המשפט, בדיון על הארכת מעצר. אבא של יוסף גם הוא בא לשם, ואנשים לא הבינו למה. "בן גביר אמר לי", הרב אליהו מחייך, "מה, אתה עוד עורך דין שלו? לא מספיק שהילד שלך נהרג, אתה בא לעבוד בשביל הבעיה של השני?"
איך היו לך כוחות לזה?
"אני לא הבנתי את החשבון של ריבונו של עולם. אבל מה אני אעשה עם הילד השני, אשרוף אותו? אני מכיר אותו מגן הילדים. אמרתי לו שם, בבית המשפט: חנן, אם היית מתקשר אליי עוד פעם אחת בלילה ההוא, הייתי יורד אליך בעצמי. ואני רוצה שאתה וגם ההורים שלך תבואו אליי הביתה".
חנן ישב במעצר שלושה חודשים, ואחר כך הועבר למעצר בית בבית סבתו בירושלים. בועז ומוריה חיים מדיון לדיון, מנסיעה לנסיעה. והדבר הכי קשה לחנן, אומרת מוריה, אינו המעצר. "הכי קשה לו שהוא איבד את החבר הכי טוב שלו. כולם שוכחים את זה. אנשים שלא מכירים כותבים פוסטים בפייסבוק, מה אתם רוצים, מה אתם חושבים. וחנן, בפנים, אומר: אני איבדתי את החבר הכי טוב שלי. שכל החיים שלי היה איתי. ואף אחד לא שואל אותי על זה".
מוריה סבג: "ראיתי אותו מהחלון מוציא את שקיות הזבל שלי ואמרתי לעצמי: איזה צדיק הילד הזה. ראיתי בו בן מאומץ. אשרינו שזכינו בו. הילד של החברים הכי טובים שלי, שבא לתת לי כוח"
בועז מוציא את הטלפון ומראה לי משהו שחנן כתב בלילה. הוא קורא לי כמה שורות ומבקש שלא לפרסם. אגלה רק שזה שיר של בחור צעיר שמתגעגע לחבר, והמילה "אח" חוזרת בו הרבה. בועז מניח את הטלפון על השולחן. איש אינו אחד לא מדבר. הקרח שבקנקן השחור נמס בדממה.
לפני אזכרת 11 חודש ליוסף, בקיץ, קרה דבר שכל מי שעמד שם לא ישכח. חנן ידע שלא יוכל להגיע. הוא כתב הספד ליוסף ושלח אותו בטלפון לאליהו. אליהו השיב לו בוואטסאפ, בשם רחל ובשם כל המשפחה, הודעה אישית. הם כתבו לו שהם אוהבים אותו. שהם אינם כועסים עליו. שהוא בשבילם כמו בן.
באזכרה, בבית העלמין, עלתה רוני, הארוסה של יוסף, האישה שהייתה אמורה לעמוד איתו תחת החופה בחנוכה, ואמרה: יש כאן הספד שחנן כתב ליוסף, ואני מקריאה אותו בשמו. תתבוננו בזה: הארוסה של יוסף מקריאה את ההספד של חנן, והוריו של יוסף כותבים לחנן שהוא בן שלהם. אם יש בעולם תמונה של מחילה, זו התמונה.
המלאך מטבריה
"חנן לא רצה שאני אבוא היום לריאיון", מגלה בועז. הוא לא רוצה לראות אנשים, לא רוצה לדבר. "דיברנו איתו", בועז מספר, "ואמרנו לו: אנחנו מספרים רק על יוסף. על החברות. על המשפחה". הוא הסכים.
עורך הדין אפרים דמרי, איש צדיק, עורך דין פלילי מטבריה, בנו של הרב שאול דמרי מטבריה, שייצג את לוחמי כח 100 והביא לזיכוים, מייצג את חנן ברגישות המתבקשת למצב שחנן נקלע אליו, בהבנה רבה לשתי המשפחות. בועז מדבר עליו כמו על בן משפחה שנפל עליהם משמיים. "בתוך כל החושך הזה", הוא אומר, "בא אלינו בן אדם כמו מלאך. קיבל את זה עליו. הוא היה אמור לנסוע לחופשה משפחתית בצרפת, וביטל אותה בשבילנו. הוא מגיע לכל דיון, עומד לצידנו בכל דבר ולא נותן לנו לעשות טעויות".
דמרי מייצג לא רק את חנן. הוא מדבר גם עם משפחת רבוח. הרב אליהו מהנהן: "הוא בא אלינו, ישב איתנו, שמע אותנו. הוא הבין שזה לא תיק רגיל. זה שתי משפחות שרוצות לצאת מזה ביחד, והוא עוזר לנו לעשות את זה נכון".
"אפרים הגיע אלינו בדיוק בנקודה הנמוכה והקשה ביותר בחיים שלנו", מוסיף בועז. "מעבר לייצוג המשפטי הוא היה שם בשבילנו ולא נתן לנו ליפול. זו ממש הצלת נפשות. במהלך הדרך הפכנו למשפחה".
יש עוד דבר שבועז ומוריה אומרים בשקט, כמעט בבושה, ואני כותב אותו כי הם ביקשו: "בעקבות השנה הזאת נקלענו למצב כלכלי קשה מאוד. בתחילת הדרך היה קמפיין שעזר לנו מאוד וכיסה הרבה מההוצאות, אבל מאז ההליך נמשך, וההוצאות ממשיכות להצטבר. אני ומוריה עובדים היום מעט מאוד בגלל הפיקוח סביב חנן, הנסיעות, הטיפולים והמשפט. אנחנו מתקשים מאוד כלכלית".
מי שרוצה לעזור למשפחת סבג לעמוד בהוצאות השנה הזאת, מוזמן לפנות ישירות לבועז סבג
בכל שבת
אחרי השבעה לא רצו בועז ומוריה לחזור לקריית ארבע. "שאלנו את עצמנו: איך נעבור ברחוב, איך נסתכל, איך נחיה, מה יגידו עלינו הבריות?" משתף בועז. "הבכורה שלנו, בת 23, אמרה: נגמרה תקופת קריית ארבע. אי אפשר להראות שם את הפנים שלנו".
ואז הקריה חזרה אליהם. תושבים, שכנים, ראש המועצה ישראל ברמסון, רבה של קריית ארבע הרב אברהם יצחק שוורץ, המועצה, "לא עזבו אותנו רגע", אומר בועז. "באו, ישבו, לא היו צריכים להגיד כלום. ישבו. וזה חיזק אותנו". משפחת רבוח אמרה להם במילים פשוטות: אתם חוזרים. וכשחזרו, בתחילת שנת הלימודים, הדבר הראשון שעשתה מוריה היה לרוץ לכאן, לבית הזה. "רצתי לרחל", היא אומרת. "ואני פוחדת, ואני מתביישת, ואני מסוגרת לתוך עצמי, ופשוט החיבוק שלה. היא הרגישה שאני במקום שאני לא מסוגלת. יצאתי מכאן מחוזקת". בועז מסכם: "אנחנו באים לחזק ויוצאים מחוזקים".
מוריה סבג: "רצתי לרחל. ואני פוחדת, ואני מתביישת, ואני מסוגרת לתוך עצמי, ופשוט החיבוק שלה. היא הרגישה שאני במקום שאני לא מסוגלת. יצאתי מכאן מחוזקת"
מאז מדי שבת אחרי תפילת שחרית הדלת של בית רבוח נפתחת, ובועז ומוריה נכנסים. קידוש, דבר תורה, שיעור של הרב אליהו. "זה לא דבר ששכנים עושים", אומר בועז לאט. "אחרי האסון נהיינו משפחה. זה מעל הטבע. זה מה שיש פה".
מאין הכוחות?
"קודם כול, להאמין שהכול מה'", עונה רחל. "שהכול נהיה בדברו. ואמרתי לאליהו כבר בהתחלה, אתה אליהו. אתה לא שופט. כולנו בידי ה' יתברך, והוא המחליט". ורחל מוסיפה, ומצביעה על עצמה ועל מוריה היושבת לידה: "אני חושבת שהניסיון שלהם יותר גדול משלנו. הרבה יותר. הם מתמודדים עם הבושה ועם הכאב יום-יום. אנחנו איבדנו בן. אבל הבן שלהם, איפה שהוא, גם הלך לאיבוד, וגם הוא צריך לחזור. אין לנו שום טרוניה עליהם. לא עליהם ולא על חנן. מה שלא קרה, זו יד ה'.
"ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך. אני אומרת את זה לעצמי בכל בוקר. אנחנו עובדים כאן. עבודת ה' שלנו היא עבודת הניסיון".
בין הפסים
הרב אליהו לא רק סולח, הוא בונה. יש לו מיזם של שנים, בימים שלפני ראש השנה, לחלק תפילין למי שאין לו, ומאז לכתו של יוסף המיזם התרחב. "יוסף היה מעלה פוסטים של הנחות תפילין", הוא אומר. "היה עומד בשווקים ומניח תפילין לאנשים. שלח לי פעם תמונה: תראה אבא, הנחתי לחמישים אנשים בשוק". מוטי, חבר של יוסף מהצבא שהתרחק מהדת, סיפר לאליהו שיוסף לא הרפה ממנו עד שהניח תפילין. מאז הוא מניח. שלושה ספרי תורה הוכנסו לזכרו של יוסף, ואחד מהם הוא זה שעל כריכת האלבום שמונח על השולחן.
והספר הכחול. "בין הפסים", מסביר הרב אליהו ומרים אותו, "זה ספר של דברי תורה קצרים. משהו קצר לשולחן שבת. נולד מזה שכרב צבאי בכל יום חמישי שלחתי הודעה קצרה על פרשת השבוע לכמה מאות חיילים ומפקדים. יוסף עצמו היה בין הפסים: כתונת הפסים של יוסף הצדיק. הבן איש חי, הרב יוסף חיים מבגדאד, שנקרא 'רך וטוב', ויוסף חיים שלנו נקרא על שמו. והפסים של חגורות הטאקוונדו, מול הפסים של הטלית והציצית. חיברנו את זה, שיזכרו אותו".
עד שלא נוצרתי
"עוד מעט", אומר הרב אליהו, "בתפילת נעילה, כשהשמש תרד על ההרים של חברון והשערים ייסגרו, נאמר את הווידוי הקצר שכולם יודעים בעל פה ואיש לא מבין עד הסוף: א-לוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי". הרב קוק בעולת ראיה לומד מכאן שכל אדם נברא בדיוק ברגע שצריך אותו, ואינו נשאר בעולם רגע אחרי שגמר את תפקידו. "ואם יוסף הלך בליל סוכות בשעה מסוימת, זאת אומרת שסיים", ממשיך הרב אליהו. "ואם חנן נשאר, זאת אומרת שיש לו מה לעשות פה. הוא צריך לדעת את זה". יום הכיפורים בבית הזה אינו יום של אשמה. הוא יום של תפקיד.
בסוף השיחה מדברת רחל אל בועז ומוריה, ולא אליי. "לגבי חנן, בעזרת ה', צריכים לחזק אותו. הוא צריך להאמין באמונה שלמה שהוא שליח. שליח של הקב"ה. אנחנו לא רואים למה. אתם צריכים לשדר לו: זה לא אתה. רק ככה הוא יוכל לשרוד, לעבור את זה". מוריה מנידה בראשה. בועז מסתכל אל התקרה. איש אינו אומר אמן, כי לא צריך.
אני יוצא החוצה, אל הלילה של קריית ארבע, אל האוויר של אלול שכבר יש בו קור של סתיו, ולפני שאני סוגר את הדלת אני מסתכל עוד פעם אחת אל הגומחה שבקיר. יוסף חיים בחליפה, החיוך הנינוח, העיניים אל הדלת. והבנתי מה הוא רואה משם, מהשמיים, מהמקום שנשמתו נמצאת בו. הוא רואה בכל שבת את הוריו של חנן נכנסים. את אימא שלו קמה לחבק את אימא של חנן. את אבא שלו פותח ספר ומתחיל לומר דבר תורה קצר, כמו שאהב, לשולחן של שבת.
רחל רבוח: "אני חושבת שהניסיון שלהם יותר גדול משלנו. הרבה יותר. הם מתמודדים עם הבושה ועם הכאב יום-יום. אנחנו איבדנו בן. אבל הבן שלהם, איפה שהוא, גם הלך לאיבוד, וגם הוא צריך לחזור"
בעוד רגע נציין שנה. בעוד רגע יום הכיפורים. ואנחנו, שמתקשים לומר "סלחתי" לשכן על מקום חנייה, נעמוד בנעילה ונחשוב על בית אחד בקריית ארבע שבו נאמרה המילה הזאת בטלפון, בבכי, בלי שביקשו.
רך וטוב. כמו הבן איש חי. כמו יוסף חיים. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. גמר חתימה טובה לשני הבתים. ולנו, שנדע לפחות לבקש.
תגובת עו"ד אפרים דמרי
"כמי שמייצג את חנן סבג, קשה לי לתאר במילים את גודל האצילות של הרב אליהו ורחל רבוח, הוריו של יוסף חיים ז"ל. בתוך האסון הנורא ביותר שיכול לפקוד הורים, הם מצאו כוח למחול, לחבק ולהבין שחנן מעולם לא התכוון לפגוע בחברו הטוב ביותר.
"והמחילה הזאת איננה רק מילים. עד היום המשפחות בקשר הדוק, קרוב וטוב, ומשפחת סבג שותפה מכל הלב בהנצחת יוסף חיים ז"ל ובהכנסת ספרי התורה לעילוי נשמתו.
"חנן נושא בליבו יום-יום את הכאב על אובדן יוסף, שהיה עבורו הרבה יותר מחבר – הוא היה אח. בתוך טרגדיה שאין לה מילים, משפחת רבוח בחרה באהבה במקום בשנאה, במחילה במקום בכעס, ובאור במקום בחושך.
"אני מצדיע להם ומחבק אותם מעומק הלב. יהי זכרו של יוסף חיים רבוח ז"ל ברוך".
