לא רק מילים: עומק הווידוי של יום כיפור | הרב חגי לונדין

הווידוי של יום הכיפורים אינו רק רשימת חטאים, אלא קריאה להתבוננות אמיצה בנפש, לתיקון ולחזרה אל האמת
תפילה בבית כנסת

תפילה בבית כנסת, אילוסטרציה. צילום: שאטרסטוק

סדר הווידוי, הנאמר חמש פעמים במהלך יום הכיפורים, אמור לזעזע ולנקוב את תהומות הנפש. לעיתים, עקב הבנה מעורפלת במילות הווידוי, האדם מוצא עצמו ממלמל אותן באופן מכני ומאולץ. ננסה בקצרה לעיין בכ"ב מילות הווידוי, הנוגעות, אם מעט ואם הרבה, בכל אחד ואחת מאיתנו:

אשמנו – היסוד לכל תהליך הווידוי והתשובה הוא קבלת אחריות נחרצת, חד-משמעית ואמיצה למעשינו (זו גם הסיבה שאנו מכים על לב – הפניית האצבע כלפי עצמנו). אשמנו, לקחנו את ה'אש' של חיינו והפכנו אותה ל'מה': אש שוממה וריקה.

בגדנו – שורש החטאים הוא הבגידה בעצמיות. לא נפתחנו בענווה לדבר ד' הבא אלינו מתוך תורתו. שכחנו את ייעודנו. בגדנו בתפקידנו בעולם ולבשנו בגדים לא לנו.

גזלנו – מתוך ההתכחשות למסלול הייחודי שלנו בעבודת ד', מתוך חוסר ההסתפקות בחלקנו, ניסינו לגזול את חייהם של אחרים. בנינו לעצמנו חיים מתוך חיקוי, השוואה ותחרותיות.

רוצה פעם אחת ולתמיד להבין את 'סדר העבודה'? – הרב מקובר עושה סדר

דיברנו דופי – כדי להצדיק את הזיוף המצוי בנו הטלנו דופי בזולת. ניסינו להשקיט את תחושות התסכול וחוסר המיצוי על ידי הנמכתם של אחרים. דיברנו דוּ-פִּי: צביעות, חנופה, לשון הרע.

העווינו – מתוך כך התעוותו כל חיינו. שיבשנו לחלוטין את כל המצפון הפנימי. בראנו עולם שקרי שבו אנו במרכז, וכל האחרים – תפאורה.

והרשענו – מכאן קצרה הדרך לרשע, לאידיאליזציה של הרוע. יצרנו מציאות דמיונית שבה הצדק תמיד עימנו, ואילו הטעויות הן רק נחלת האחרים, ועל כן ראוי לפגוע בהם.

זדנו – הרשעה ממשיכה ומזידה את נזידיה. פיתחנו רוע כלפי אחרים במזיד, לא באקראי אלא מתוך תכנון וכוונה.

חמסנו – גזל מתוחכם (חמס – נוטל מאחרים בעל כורחם אך משקיט את מצפונו על ידי נתינת תגמול כלשהו). ניסינו לנכס כל דבר אלינו באופן מניפולטיבי, באמצעות יצירת ייסורי מצפון אצל השני, לחץ חברתי עקיף, אלימות פסיכולוגית מעודנת.

טפלנו שקר – כדי להחזיק מעמד במציאות הווירטואלית שבנינו, אין מנוס אלא לברוח אל עולם השקר, חלקיקי אמת המנותקים מהקשרם, שאנו מנסים לטפול ולהדביק זה לזה באופן מלאכותי. שקר מתוך בושה, לחץ, פחד; מתוך ניסיון נואש לשקם תדמית עצמית ולמצוא חן בעיני הסביבה.

יעצנו רע – היכולת להעניק עצה נכונה שייכת לבגרות של האדם, לכישרון להביט על המציאות דרך עיניו של מבקש העצה. יכולת זו נשללת מן האדם הלא-טהור השבוי באינטרסנטיות ואנוכיות.

כיזבנו – לא רק שקר ביחס לעצמנו אלא הפרחת כזבים ביחס לכלל המציאות. בנינו תמונת עולם כוזבת: העמדנו לעצמנו יעדים מתוך גאווה ודמיון וללא זיהוי נכון של כוחותינו. התוצאה המתבקשת היא שנהיינו כמעיין אכזב, ועל כן התאכזבנו ואכזבנו את מי שנשענו עלינו.

הסליחות האחרונות: רבבות בדרכם לכותל, נתניהו צפוי להשתתף

לצנו – כישלונות מעין אלו עלולים להוביל לליצנות: זלזול וביטול הערך של הכול. ציניות, תרבות ה'סתם' וה'כאילו'. תרבות פוסט-מודרנית שבארשת פיכחון מריר, בעין הרע ובניסוחים מפותלים, מתיימרת להצביע על השלילה שבמציאות, אך למעשה משקעת את עצמה בביצת רעל וייאוש.

מרדנו – ניפוץ המסגרות. חוסר נכונות להתקדם קמעה קמעה התקדמות מדורגת ואמיתית. מרד בטוב השלם או החלקי ללא העמדת חלופה ראויה. הרצון לשבור ולא לתקן, לשלול הכול ולא לבנות דבר. לא לשמוח בחלקי, בתהליך, אלא להתאוות לתוצאה בלבד.

ניאצנו – חירוף וגידוף. הנאצה היא התנגדות חריפה ומוחלטת כנגד האחר. מלווה בחמת זעם ואחוזת פחד, שנאה; מלאת בוטות.

סררנו – נטינו וסרנו מדרך הישר. חוסר ענווה והקשבה להורים ומורים. פרקנו כל רסן.

עווינו – האישיות כולה מתעוותת. אדם חוטא מתוך רוח שטות; מעין טירוף מערכות שבו נעשה החטא מתוך חוסר אכפתיות ואדישות לתוצאות הנלוות.

פשענו – במצב כזה מגיע הפשע. בניגוד ל'מרד', שהוא התפרצות חד-פעמית ונקודתית, פשע הוא מרד יום-יומי, פריקת עול קבועה מתוך שאט נפש וכהות הרגשה. 

תפילה
תפילה. צילום: AI

צררנו – שנאה ועוינות אקטיבית כלפי אחרים. צררנו את הזולת, ומתוך כך הכנסנו עצמנו למצר.

קישינו עורף – יצרנו חסימה בעורף, האיבר המחבר בין הגוף לראש: חסמנו את האפשרות לאחד בין הרוח לחומר, בין הקודש לחול. זה מתבטא יותר מכול בעקשנות ובסירוב להשתנות, להיפתח. קיבעון נפשי ומעשי.

רשענו – מתוך כך הגענו להתחברות עם הרשע, לא רק מתוך תאווה ואידיאליזציה ('והרשענו') אלא מתוך התענגות עליו. הנאה מעודנת מלדרוס אחרים, לחוש עליונות ושליטה עליהם. לכונן את אושרנו על חורבות אושרם של האחרים. רשע זה אינו אמצעי אלא תכלית.

שיחתנו – קלקלנו את המתוקן. השחתנו את היפה, המועיל, הנכון. זלזלנו בכל האמת המצויה אצל האחרים, גימדנו אותה ונהיינו כשטן המשחית.

תיעבנו – הגענו למצב של סלידה מן הטוב והישר. חיינו התעוותו עד כדי תחושת תועבה בנוגע לאמת ולרצוי, לתמים וליפה.

תעינו ותעתענו – היינו כשה תועה. ניסינו ליצור אשליית תעתועים כלפי אחרים ובעיקר כלפי עצמנו כדי לחפות ולהדחיק את כישלונותינו.

אך עתה יום הכיפורים, יום האמת, יום הטהרה, מעמיד אותנו במקומנו ונותן לנו את אפשרות המחילה, את אפשרות חיי האמת, ומתפרצת הקריאה: ועל כולם, א-לוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו.

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך