כזה תזמון מדויק עוד לא היה. כבר שנים אני עושה נפשות לדף היומי. מאז שרבי מאיר שפירא שינה את חיי, אני מנסה לחשוב למי עוד הוא יכול לעשות את זה. בטוח שיש המון כאלה. הפוטנציאל של לומדי הדף היומי עוד לא מיצה את עצמו. ולכן אני מזכיר את הדף היומי בכל הזדמנות. מקווה בכל פעם מחדש שזה ייגע במי שזה צריך לגעת. יכניס לחייו סוף סוף את המתווה לקביעת עיתים לתורה. בדגש על "קביעת". ייתן לו תוכנית עבודה מסודרת. יהפוך לו את זה מחלום רחוק, מחזון, אפילו מתסכול של שנים למציאות יום-יומית.
בכל פעם מחדש אני מתרגש לפגוש, או לקרוא מיילים, של כאלה שזה קרה להם. שכמו אצלי, הפורמולה של הדף היומי ניצחה את הפרעת הקשב או את הזיכרונות הלא-נעימים מהישיבה או את ההערכה העצמית הנמוכה. ברוב המקרים – את כל השלושה יחד. אגב, זה לא חייב להיות דף יומי. זה יכול להיות כל לימוד אחר. אבל זה כן חייב להיות יומי. כלומר, קבוע. יום אחרי יום. לימוד שיש בו התחלה, אמצע וסוף.
סיום מסכת הוא תמיד הזדמנות לצרף למועדון חברים חדשים. נכון שלדף היומי אפשר להצטרף בכל יום, בכל דף, אבל המציאות מלמדת שסיום מסכת, כלומר התחלה של מסכת חדשה, היא תחנה שרבים עולים בה על הרכבת. ולכן בכל פעם שמתקרב סיום אני פותח יומן ובודק, בדריכות מסוימת, מתי בדיוק תתחיל המסכת הבאה: האם היא תיפול על תאריך שנוח להתחלות חדשות? מה שיביא הרבה מצטרפים חדשים – או שזה יקרה בתקופה שקשה להיכנס בה למסגרת מחייבת. נגיד בחופש הגדול, כשהילדים בבית ואין סדר יום קבוע ומחייב. ואז זה אומר פחות מצטרפים חדשים.
כשאנחנו מדברים על תזמון מוצלח להתחלה חדשה, זה לא רק העניין הפרקטי. גם האטמוספרה הרוחנית משחקת פה תפקיד חשוב. על איזו תקופה במעגל השנה תיפול ההתחלה של המסכת החדשה? על איזה רגש? אפילו על איזה מצפון? אני יכול לתת כמה דוגמאות מהשנים האחרונות לתזמונים טובים יותר או טובים פחות, אבל בואו נתמקד בסיום הבא עלינו לטובה.
כאמור, כזה עוד לא היה: בשבת הקרובה, שבת תשובה, מסיימים בשעה טובה ומוצלחת את מסכת חולין, על קמ"ב דפיה, ולמחרת מתחילים את מסכת בכורות. מה זה אומר למחרת? יום ראשון, ט' בתשרי, ערב יום הכיפורים. בום. איזה תאריך. מחר יהיה האות הזה. ספרי חיים וספרי מתים פתוחים. מי לא מחפש זכויות של הרגע האחרון? מי לא מבטיח הבטחות? נראה לי שהפעם אין צורך לעשות נפשות לדף היומי. את מי צריך לשכנע? מי בכלל יכול להרשות לעצמו שלא להצטרף?
את הדף היומי לומדים בשמחה. הוא נותן לנו סיפוק אמיתי
אז זהו, שבמחשבה שנייה לא הייתי ממהר להשתמש באימת הדין כסיבה להתחלת לימוד הדף היומי. לא כי זה לא יעבוד, זה יכול לעבוד מצוין. פחד הוא כוח שיכול להניע אותנו לפעולה. אני גם לא מזלזל חלילה באימת הדין של ערב יום הכיפורים, ובטח שלא בקבלות הרוחניות שאנחנו מקבלים עלינו בימים גדולים אלה, בין שנחזיק בהן עד יום הכיפורים הבא ובין שפחות.
העניין הוא שבמקרה הספציפי של הדף היומי, ה"מוצר" שאנחנו מנסים לשווק הוא כל כך טוב ונעים, שחבל לכרוך אותו בפחד. זה יכול להיות יעיל לרגע הזה, לתאריך הזה של ערב יום הכיפורים, אבל בטווח הארוך זה עלול לקבע את הלימוד היומי כמשהו שעושים מתוך אימה. וזה הכי לא ככה. או לפחות הכי לא צריך להיות ככה.
את הדף היומי לומדים בשמחה. הוא נותן לנו סיפוק אמיתי, אושר שנובע מהחיבור לנשמה שלנו. ההתמדה בלימוד מעניקה לנו תחושה של הצלחה, לעיתים רבות אחרי כישלונות של שנים. הדף היומי נותן לנו – חוץ מעצם המצווה, שהיא גם חיוב, של קביעת עיתים לתורה – עוגן של יציבות בתוך סערות החיים. החיים האישיים, המשפחתיים וגם הלאומיים.
למחרת הבחירות מאות אלפי לומדי הדף היומי יתעסקו בפרטי המומים
תחשבו רגע: לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות ביום שלישי, 27 באוקטובר – סליחה: מאוד משנה! – אבל למחרת, מה שלא יהיה, מאות אלפי לומדי הדף היומי יעסקו בפרטי הפרטים של המומים הקטנים שפוסלים את הבהמה הבכורה לקורבן כפי שהם מופיעים בדף מ' של מסכת בכורות.
זה לא אסקפיזם. כאמור, תוצאות הבחירות חשובות מאוד. אני לא טוען שלא נתעניין בהן. ברור שנתעניין. ויותר מזה: לימוד התורה הרי עוזר לנו להסתכל בבהירות על המציאות, כולל המציאות הפוליטית. שלא לדבר על כמה זכויות הוא יכול להוסיף לכל עם ישראל במערכה הפוליטית הגורלית.
אבל כן, למחרת הבחירות יהיו גם הרבה פרשנויות מקושקשות וספינים ושקרים, וגם סתם בזבוז זמן. ובתוך כל זה, מי שיזכה להתחיל את מסכת בכורות ביום ראשון הקרוב, יקבל עוגן של יציבות, של נצח. הוא ייכנס למחרת הבחירות לפרק זמן של בין חצי שעה לשעה אל תוך עולם מרומם יותר.
וזאת תחושה נפלאה שמשפיעה לא רק על אותה חצי שעה או שעה של לימוד אלא על היום כולו. על החיים כולם. תחושה של ניצחון גדול: אני לא כל הזמן בוואטסאפ או במבזקי החדשות. אני גם יודע לפתוח ספר ולהתרכז בו. בקיצור, מה שאני מנסה לומר פה זה שביום ראשון הקרוב, ערב יום הכיפורים, כדאי לכם ללמוד את הדף הראשון של מסכת בכורות לא בגלל אימת הדין והפחד מספרי חיים וספרי מתים שפתוחים ביום הזה. אלא בגלל הפחד מחיים עם ספרים סגורים.