העולם נמצא עכשיו עמוק בטרנד הלונג'ביטי, שלפיו הגיל אינו הגורם החשוב בחיים, אלא האופן שבו תחיו אותם. במילים אחרות, השיטה הזו אינה טוענת שהיא מאריכה את תוחלת החיים, אבל היא מבקשת להאריך את התוחלת עצמה: את תחושת התקווה והמשמעות.
השיטה החדשה הזו ישנה כמו התורה עצמה. בימיו האחרונים, בפרשת נצבים ובפרשת וילך, משה רבנו מבקש לדבר אך ורק על תוחלת החיים. רק מי שלא כהתה עינו ולא נס לחו, רק מי שחי את מספר השנים המרבי האפשרי, 120, יכול ללמד אותנו דבר או שניים על שאלת "החיים מהם". ובכן, החיים לפי תורת משה, מהם?
א. החיים הם בחירה. "נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, טו, יט). משה אומר לעמו האהוב שבכל יום יהיה מעט מוות, ובכל יום יהיו חיים, ואנחנו יכולים לבחור בין חיים שאין בהם תוחלת ובין חיים מלאי ייחול ותקווה. החיים, הוא אומר, הם עשיית הטוב, האמון בטוב והתפילה לטוב. הקב"ה בוחר בשבילנו כמה נחיה, אבל איש לא יוכל, אפילו לא ה', לבחור בשבילנו איך נחיה: "כאדם האוהב אחד מבניו ומניח ידו על החלק הטוב ואומר: את זה בחר לך!" (רש"י על תהלים טז, ה). ה' יכול להניח את ידו, אבל רק אנחנו יכולים לבחור.
ב. גם אם אינכם יכולים להוסיף שנים לחיים, תוכלו להוסיף חיים לשנים: "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ… לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל, ו). הדבר הגדול ביותר שתוכלו לעשות למען חייכם, אומר משה בצוואתו, הוא לאהוב את מה שאתם עושים! לפני מותו טבע סטיב ג'ובס את המשפט: "החיים קצרים, עשו רק מה שאתם אוהבים". המשפט הזה הוא משפט של פריווילגים: אם לילדים לא תוכל לעשות תמיד רק מה שהיא אוהבת. היא תוכל תמיד לאהוב מה שהיא עושה. ושוב, בסוף פרשת נצבים משה חוזר על מצוות האהבה, לונג'ביטי מאריך תוחלת חיים: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה" (שם, כ). יש חיים ויש אריכות ימים: חיים ארוכים הם חיים מרפאים, מלשון "וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח" (ישעיהו נח, ח).
ג. נכון שהמלך חפץ בחיים, אבל צריכים גם את האיש החפץ חיים. בכ"ד באלול, השבוע, נציין את פטירת החפץ חיים, איש שמירת הלשון. הוא הראשון בהיסטוריה שהביא לכלל שלמות את רעיון הלונג'ביטי, שלפיו מה שאנחנו מוציאים מהפה יכול להחיות או להרוג. הרעיון המהפכני הזה נזכר בפרשת נצבים: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה… שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר: שָׁלוֹם יִהְיה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ… לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ!" (דברים כט, יז–יט). מה הלשון הקשה הזו?! מה הוא כבר עשה, האדם ההוא? אמר משהו בלב?! על זה לא יאבה ה' לסלוח? זאת ועוד, הלונג'ביטי בגרסתו המודרנית מבקש שהאדם יאמר לעצמו בדיוק את זה: יהיה לי עוד יותר טוב אם אעשה בדיוק מה שאני אוהב! למה לא?
הדיבור, מלמד החפץ החיים, מתחיל מהלב, ולכן כל דיבור שיש בו שרירות לב מקצר את תוחלת החיים. "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן… וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת… וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה'" (שם, כא–כד). אז אמרו! מה אכפת לנו? הדיבור הוא חפץ החיים שלנו. "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (תהלים לד, יד), מפני שיש לזה השפעה ישירה על המעשים: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (שם, טו).
הלונג'ביטי היהודי מבקש שנתפלל עליו בימיה הראשונים של השנה החדשה: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך, א-לוהים חיים".
