"עצור, עצור!" היד הגדולה של אליאב טופחת על ההגה, והפורד ראפטור הלבן, המאובק כולו כאילו טבלו אותו בקמח של דרכי עפר, נבלם בחריקה על שביל צר המטפס אל ראש גבעה עירומה אי שם בלב בנימין. אני מרים את העיניים מהמחברת, ומולי, על קו הרכס, מול שמיים כחולים שאין בהם ענן, עומד שלד של מבנה עץ.

קורות טריות, לוחות אסבסט בהירים שעוד מדיפים ריח של מנסרה, ובתוכם נערים. בני עשרה, ציציות תכלת מתבדרות ברוח, פנים שרופות שמש, מקדחות ביד, מסמרים בין השפתיים, והם מקימים ממש עכשיו, מול העיניים שלי, חווה חדשה. אנחנו יורדים מהרכב. אליאב פורס ידיים כאילו הוא מחבק את הגבעה כולה: "יאללה, אלופים! אין מילים. מרגש. מדהים. כל הכבוד!" הנערים מפסיקים לרגע את העבודה, מחייכים במבוכה של מי שאינו רגיל שמוחאים לו כפיים. אני פונה אליהם.

מאיפה אתם?
"מירושלים", עונה אחד. "אני פה חדש", מוסיף שני, כאילו "פה" הוא כתובת, כאילו בגבעה הזאת, שלפני שבועות אחדים לא היה עליה אלא סלע וקוץ ורוח, יש כבר ותיקים וחדשים. "ואני מרמת הגולן", מוסיף השלישי.

"התוכנית להתיישבות בשטח A זו הנקמה הממלכתית שלנו" | יהושע שרמן בראיון מיוחד

מאיפה אתם מכירים?
הם מושכים בכתפיהם במבוכה. "מכירים מעכשיו". שמעו שארץ ישראל צריכה אותם, עזבו הכול ובאו לעזור להקים יישוב חדש. "מה שווה חופשת קיץ אם ארץ ישראל זועקת לעזרה?" הם בני 16–18. עכשיו חופשת הקיץ. החברים שלהם בבריכות, בים, בחופש, והם כאן, בשמש של אלול המכה על הגב, מרימים קורה אל קורה, בונים בית כנסת קטן, מגדל מים, חדר אוכל. לא מקבלים שקל. ישנים בלילות על הגבעה, בידיעה שהלילה חשוך ושההר גדול ושהשטח מוגדר אזור B.

אני עומד שם מאובק, בגרון חנוק מהתרגשות, ומרגיש שאני חייב לעשות מעשה. אני עוצם את העיניים ומברך בקול, בשם ובמלכות, את הברכה שתיקנו חכמים למי שרואה בתי ישראל ביישובם: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". הנערים עונים אמן. אליאב, האיש הגדול בעל הזקן השחור-כסוף, מסתכל עליי ואומר חרש: "זכית. מתי זוכה יהודי לברך ברכה כזאת על יישוב שעולה מולו באוויר?"

ואני חושב לעצמי: אין כאן שר שגוזר סרט. אין תזמורת, אין נאומים, אין מצלמות. יש חבורת נערים שוויתרו על חופשת הקיץ שלהם, ויש ארץ שממתינה, ויש רגע אחד, הרגע הזה, שבו ארץ ישראל, אלמנה ששכלה ואיבדה, מקבלת בחזרה את גבולה. מציב גבול אלמנה. הברכה הזאת לא נכתבה על טקסים. היא נכתבה בדיוק על זה.

שני אבות

שני האנשים שלוקחים אותי היום למסע הזה הם בעיניי שני אבות של תנועת החוות, ולא רק מפני שהם מלווים, דוחפים, מגייסים ומקימים. הם אבות במובן הפשוט והנורא ביותר של המילה. אליאב ליבי, יליד שילה, איש גדול שזקנו יורד על מידותיו וכיפה סרוגה גדולה של גבעות על ראשו – בנו בכורו דוד הי"ד, בן 19, עלה בסערה השמיימה בקרבות מלחמת התקומה בחבל עזה, כשהפעיל באגר לצד כוחות צה"ל.

יהושע שרמן, תושב אלון מורה, גבר שרירי בכובע חום שרקומות עליו המילים "ארץ חמדה", איש של אין-ספור ימי מילואים – שכל את בנו יהודה שמואל הי"ד, בן 18, שנרצח בפיגוע דריסה במהלך סיור ביטחוני ליד החווה שהקימה המשפחה סמוך לחומש. אחיו הגדול דניאל, שהיה איתו באותו סיור, נפצע באורח קשה ונותר בגוף שבור להיאבק על חיי אחיו.

שניהם קיבלו מכה שאין קשה ממנה, ושניהם במקום להתקפל אל האבל לקחו את השבר והפכו אותו למנוף. עם משפחות שכולות נוספות הם הקימו את פורום 'הביתה – שבים למולדת' מכספם הפרטי, בלי תקציבים ובלי משרדים, וכיתתו רגליים אל ראש הממשלה ואל שר הביטחון, פורסים תוכנית מעשית אחת, פשוטה עד כאב: להתיישב בשטחים הפתוחים. כולם. גם אלה שמסומנים במפות באותיות שכולם מפחדים מהן, A ו-B.

"אנחנו לא מבקשים לפנות אף אחד", אומר לי ליבי עוד לפני שהוא מתניע. "אנחנו מבקשים דבר אחד: לשוב אל המרחבים הריקים. את המהפך האדיר שבצלאל (סמוטריץ', א"ג) עושה בשטחי C אפשר לעשות בדיוק באותה צורה בשטחי A ו-B בלי יריית כדור אחד. אלפי דונמים ריקים מחכים לנו. אם אנחנו לא נהיה שם, הערבים יהיו שם".

אוטוסטרדה של אבנים

צריך לנסוע עם ליבי כדי להבין מה זה "לדעת ארץ". השבילים שאנחנו מטפסים בהם היום אינם כבישים. הם רצועות חצץ מפותלות, תלויות בין ואדיות עמוקים להרים גבוהים, פנייה חדה נשענת על פנייה חדה, ומתחת תהום של טרסות עתיקות וזיתים. אני, שגדלתי בהרי חברון ועברתי בחיי לא-מעט דרכי עפר, מוצא את עצמי אוחז בידית שמעל החלון. וליבי? הוא נוהג ביד אחת. בשבילו זו אוטוסטרדה.

הוא מכיר כל שביל, כל נקיק, כל אבן, כל פנייה כאילו היו חדרי ביתו. הוא מצביע תוך כדי נסיעה: כאן עובר קו, שם יושבת משפחה, מאחורי הרכס ההוא יש מעיין, הבית הבודד ההוא שייך לערבי מירושלים שמגיע לכאן פעם בחודש. הוא קורא את ההרים כמו שאחרים קוראים עיתון. עשרות שנים של הקמת חוות, של מעבר ממאחז למאחז, של לילות שמירה, עשו את ההרים האלה לשלוחה של גופו.

"איפה אנחנו עכשיו?" הוא מחייך אליי במראה. "שטח A? שטח B? שטח C?" אני מודה שאין לי מושג. "בדיוק", הוא אומר ומכה קלות על ההגה. "אם אתה לא מחזיק מפה ובודק בג'י-פי-אס איפה עוברים הקווים, אין לך שום דרך לדעת. בשטח עצמו אין שום הבדל. אותם הרים, אותן טרסות, אותו אוויר. ההבדל קיים רק בראש שלנו. אנחנו בכלל קוראים לכל זה שטח פ'". שטח פ'? "פתוח", הוא צוחק, "ופנוי. וממתין".

המרפסת של ארץ ישראל

במעלה לבונה אנחנו עוצרים במרפסת תצפית: דשא ירוק גזוז, מעקה שחור, ומעבר לו נגלים ההרים החומים, טרסה על גבי טרסה עד קצה האופק. גוש דן כולו פרוס לרגלי הגבעות האלה כמו על כף יד. יהושע שרמן שולף את החוברת המהודרת שהכינו בפורום, ובה מפות שצריך לראות כדי להאמין. מפה אחת אדומה כולה: שטחי A ו-B של יהודה ושומרון, פי שישה מרצועת עזה. מפה שנייה: רק כ-40% מהשטחים האלה בנויים. כל השאר ריק. הרים ריקים, טרסות ריקות, רכסים ריקים.

"כשאומרים לישראלי 'שטח A' הוא מדמיין את הקסבה של שכם", אומר שרמן ומעביר אצבע על המפה, "אבל רוב רובם של שטחי A ו-B הוא בכלל שטח פתוח. קרוב ל-80%. שממה שמחכה". ואז מגיעים המספרים שמצמררים באמת. המותניים של מדינת ישראל, באזור נתניה, הם 15 קילומטרים בסך הכול. רוחבם של יהודה ושומרון כחמישים קילומטרים. ההרים שאנחנו עומדים עליהם עכשיו שולטים שליטה טופוגרפית מוחלטת על כל מרכזי האוכלוסייה של מדינת ישראל: על נתניה, על כפר סבא, על ראש העין, על תל אביב.

"אחרי שמחת תורה", אומר ליבי וקולו נעשה נמוך, "כולנו למדנו להאמין לשכנים שלנו. הם אומרים בפירוש מה הם רוצים לעשות. והם לא מדברים על חברון ועל אלון מורה. הם מדברים על חיפה, על חדרה, על תל אביב. מי שיושב על הרכסים האלה מחזיק את השפלה בגרון. השאלה היחידה היא מי ישב עליהם".

המרוץ השקט

ואם מישהו חושב שהשאלה הזאת תלויה ועומדת באוויר, שיבוא לנסוע איתנו שעה אחת בדרכים האלה. כי מישהו כבר עונה עליה. בכל יום. בכל לילה. זה מתחיל בכביש. פתאום באמצע שום מקום, בין גבעה חשופה לוואדי נטוש, שביל העפר שאנחנו נוסעים עליו הופך לאספלט שחור, חדש, מיושר, כולל שוליים יצוקים בטון. "תראה את העבודה", אומר ליבי, ואין בקולו לעג אלא כמעט קנאה מקצועית של קבלן, "כבישים כאלה לא עושים ליהודים בבנימין ובשומרון. את זה מממן הכסף האירופי".

תשתיות בעשרות מיליונים שמטרתן אחת: למשוך את האוכלוסייה של הערבים מהערים אל הכפרים, לתפוס את השטח הפתוח, להקים בפועל את המדינה הפלשתינית. עובדה בשטח מול עובדה בשטח". זה נמשך בבתים. וילות מפוארות, חדשות, עומדות על מגרשים מיושרים בצלע ההר – וחשוכות. "בתי רפאים", קורא להן שרמן. "רואה את הבית הזה?" ליבי מצביע על וילה מטופחת שבחצרה גינה. "כאן גר מנתח מבית חולים ירושלמי. ושם – מורה לביולוגיה בתיכון במזרח ירושלים.

ערביי ישראל קונים כאן בתי נופש. בסופי שבוע נכנסים לכאן אלפים, מזרימים כסף, מחזקים את הכלכלה של הרשות. ובאמצע השבוע? הכול ריק. עומד. מחכה". זה נגמר בהר עצמו. בדרך אנחנו חולפים על פני מחצבות פיראטיות, פצעים לבנים וענקיים בצלע ההר, משאיות מעלות אבק, כלים כבדים נוגסים בסלע בלי רישיון ובלי פיקוח. "ככה אוכלים את הארץ", אומר ליבי, "פשוטו כמשמעו. חוצבים אותה, מוכרים אותה, ואיש איננו שם לב".

בצד הדרך מגרש כדורגל חדש ומושקע שמישהו סלל באמצע השממה, ריק לגמרי, מחכה גם הוא לבאות. אני שואל בתמימות אם גם אני יכול לקנות כאן מגרש, לבנות לי בית נופש הצופה על הנוף המטורף הזה. ליבי צוחק צחוק מר: "כל פלשתיני שרוצה, קונה. כל ערבי ישראלי קונה. אתה ואני? אנחנו היחידים בעולם שאסור להם".

אני מסתכל על השכונות הנבנות, על המנופים, על ערמות הבלוקים, ומרגיש את זה בבטן: מתנהל כאן מרוץ שקט, בלי קהל ובלי שופט, על הארץ הזאת. צד אחד רץ בכסף אירופי, באספלט, בבטון, בעבודה מסורה של לילות. והצד השני, שלנו, עמד שנים על קו הזינוק והתווכח עם עצמו אם בכלל מותר לו לרוץ.

חוות רם

ואז מגיעים לחווה ומבינים איך נראית ריצה של הצד שלנו. חוות רם, שהיא השנייה שאני רואה היום בשטחי B (לראשונה, שהקימו לנגד עיניי ממש, עוד אין שם), יושבת על קצה רכס מול מעלה לבונה, שולטת על מרחב עצום של שטח פתוח. על שולחן העץ כיבוד של ארץ ישראל: ענבים סגולים קרים, בקבוקי מים, ביסקוויטים, מיץ. הכנסת אורחים של אברהם אבינו בגרסת נערי הגבעות.

ישראל, בחור צעיר ושזוף, מוזג לנו כוסות ומספר על העדר, על המרעה, על השכנים, על הלילות. הצבא, מתברר, כבר מזמן אינו זר כאן: המח"ט מגיע לביקורים, מסיירים יחד, מתאמים. "אחרי שמחת תורה נפתח משהו", אומר שרמן. "הצבא הבין שמי שלא נמצא בשטח לא שולט בשטח".

זה המקום למספרים שצריך לקרוא פעמיים: יותר מ-130 חוות פזורות היום על גבעות יהודה, בנימין, השומרון והבקעה. רובן קמו בחמש השנים האחרונות, בקצב שגם חוקרים המתנגדים למפעל הזה מודים שאין לו תקדים. והחוות האלה, כמה מאות משפחות בסך הכול, לפעמים נער אחד ועדר אחד על גבעה, מחזיקות היום לפי נתוני האיגוד יותר מ-1,100,000 דונם של הארץ.

כל היישובים ביהודה ושומרון יחד, עם מאות אלפי התושבים שלהם, מחזיקים כ-200,000. פי חמישה וחצי. רועה במקל ובתרמיל שומר על יותר ארץ מעיר שלמה. ומאחורי הרועים עומדת קרן של איגוד החוות, שכבר יותר מ-22,000 שותפים מישראל ומהעולם תורמים לה בהוראת קבע: 18 שקלים בחודש, שלושים, חמישים, ומחזיקים בידיים את המפעל הזה.

דוד ליבי

בדרך חזרה אל הרכב אני מבקש מליבי שיספר לי על עצמו. הוא שותק רגע ארוך, ואז מתחיל מהתחלה, מהמקום שבו הכול התחיל. "נולדתי בשילה. גדלתי לתוך שנות אוסלו. אני זוכר את עצמי ילד מפגין נגד ההסכמים, זוכר את הלוויות, זוכר את הפחד בדרכים. גדלנו למציאות שבה יהודי משלם בדם על הנסיעה הביתה. כל החיים שלי אני עוסק בדבר אחד: לשנות את המציאות הזאת כדי שלא נצטרך לשלם עוד את המחירים האלה".

החיים שלו נשמעים כמו מגילת ייסורים של מתיישב: הקמת חוות בזו אחר זו, מעבר דירה בכל שנתיים, אוהל, קרוון, גבעה, שוב אוהל. חוות הרשאש. מצפה מיכל שבבקעה. מלאכי השלום וגל יוסף, שהמשפחה הייתה שותפה בהקמתם. "אלה המחירים הכי קשים שיש למשפחה", הוא אומר, "לגדול עם חברים מתחלפים בתנאים הכי קשים. אבל דוד שלי", וכאן הקול משתנה, מתרכך ומתחזק בבת אחת, "דוד, הבכור בשמונת ילדיי, גדל לתוך זה ואהב את זה בכל הכוח.

הוא גר כילד באוטובוס על חווה. הוא אהב את הגבעות, את העבודה ובעיקר את הכלים ההנדסיים. באגר, שופל, מחפרון. הוא היה דלוק עליהם מגיל אפס. בכלים האלה הוא הקים חוות בכל הארץ". דוד למד בישיבת תלם, ומצה"ל קיבל פטור. אבל כשפרצה המלחמה סירב לעמוד מנגד הנער שלא גויס: הוא הצטרף לצוות הקבלני של אביו והחל להפעיל כלים הנדסיים כבדים לצד כוחות צה"ל בעזה, מפרק תשתיות טרור, מרחיב צירים, חשוף לאש ככל לוחם.

בב' בסיוון תשפ"ה, 29 במאי 2025, נהרג דוד מפיצוץ מטען רב עוצמה כשהוא יושב בקבינה של הבאגר שאהב. עלה בסערה השמיימה כמו אליהו הנביא, במרכבה מפלדה. מדינת ישראל אגב לא הכירה בו כחלל צה"ל, כי היה "רק" אזרח עובד קבלן. בהלוויה ספד לו אביו במילים שקשה לשכוח: "נולדת למלחמה על הארץ, והיית שלם עם זה, בפשטות. צורפת ללחימה, צורפת לסדר העבודה. ואני – אני לקחתי חלק בעקדה".

אחרי השבעה, בתוך תהום האבל, ישב האב וכתב מכתב לראש הממשלה. "כתבתי לו: אני מאמין בך ואני מכבד את המערכה. אבל תדע, את המלחמה על יהודה ושומרון אתה יכול לנצח בלי לירות כדור אחד ובלי לפנות אף אחד. פשוט לשוב אל המרחבים הפתוחים. מה שעשינו בשטחי C – לעשות בשטחי A ו-B. ההזדמנות מונחת על השולחן, והיא לא תחכה לנו לנצח".

"אבא, אנחנו עולים"

הסיפור של יהושע שרמן קרוב כל כך לסיפור של ליבי, עד שלפעמים בנסיעה הם משלימים זה לזה משפטים. "הבן שלי דניאל, אברך צעיר, נשוי ואבא לתינוקת, למד בישיבה בחומש. בקיץ שעבר החליט עם חברים להקים חווה, חוות שובה ישראל, לזכר חברים שנפלו. חלום של שנים.

"הם עלו על הגבעה, התחילו לבנות, לרעות, לשמור. אשתו עוד הייתה במחלקת יולדות כשהוא עלה לראשונה לקרקע. ליוויתי אותם מול הצבא, מול מנהלת ההתיישבות, הגעתי בלילות לשמור איתם. אחיו הקטן, יהודה שמואל, בן 18, היה מגיע לחזק". הוא מדבר בשקט, בקצב אחיד, כמי שסיפר את הסיפור הזה הרבה פעמים ויודע שאם יאבד את הקצב, יאבד את עצמו.

"ואז, בשבת אחת של אדר, דניאל ויהודה יצאו יחד לסיור ביטחוני סביב החווה. מחבל בטנדר זיהה אותם, האיץ במהירות מטורפת, ניגח את דניאל והעיף אותו מהצוק, ופגע ביהודה. דניאל התעורר בתחתית המדרון עם גב שבור, עצם בריח שבורה, חור בריאה, ובכל זאת זחל אל אחיו, פתח לו נתיב אוויר, ניסה להנשים אותו, חיפש טלפון בידיים רועדות והזעיק עזרה. הפיגוע היה בארבע. רק בחמש הצליחו לחלץ אותם".

בבית החולים, עוד לפני שהרופאים אמרו מילה, עוד כשיהודה נאבק על חייו בחדר סמוך, דניאל, שבור ומרוסק, אחז ביד של אביו ואמר משפט אחד: "אבא, אנחנו עולים. אנחנו עולים לשטח B". במוצאי השבת, כשבאו לבשר לו שיהודה, אחיו הקטן, איננו, הוסיף: "אבא, אנחנו ממשיכים. מהמכה הזאת צריך לצמוח דבר גדול".

שרמן משתתק, ואני מסתכל על האיש הזה, אב שכול שקבר בן אחד וליווה בן שני בחזרה מן המוות אל החיים, ומבין פתאום איפה למדו הילדים את המשפטים האלה. לא מספרים. מהבית. "ככה גדלנו", הוא אומר לבסוף, "אנחנו מקבלים מכה, והמכה צריכה להצעיד אותנו קדימה, לא אחורה".

אוהל אברהם

באחת החוות, שאף היא בשטח B, על גבעה שאין אליה כביש סלול, מחכה לי אחת ההפתעות הגדולות של היום. חצר מוצלת בסכך של כפות תמרים, שולחנות עץ, ובקצה מבנה טיח בגוון של חול המדבר ועליו כתובת: "אוהל אברהם. על שם הקדוש אברהם אזולאי הי"ד", עוד לוחם, נשוי טרי, תושב יצהר, שנפל על הבאגר בח'אן יונס. אנחנו נכנסים, ונשימתי נעתקת. קשת אבן בנויה אבן על גבי אבן, כמו בבתי הכנסת העתיקים של צפת, ובתוכה דלת עץ אלון מגולפת ביד אומן – מנורה, מגיני דוד. מעליה חלון רוזטה מגולף כתחרה.

ספסלי עץ מרופדים לאורך הקירות, מנורות נחושת מפיצות אור חם, ועל הקיר לוחות "מודים אנחנו לך". באמצע שום מקום, בקצה שביל חצץ שרק ג'יפ עובר בו, עומד בית כנסת שהיה יכול לעמוד בכבוד בלב ירושלים. שרמן עומד רגע מול הדלת המגולפת, מניח יד על העץ, שותק. אין צורך במילים. מי שבונה כך בית כנסת לא בא לגבעה לביקור. הוא בא הביתה.

דוד מול גוליית

לפני שאנחנו נפרדים מהנערים הבונים ליבי עומד בין לוחות העץ ונושא לפניהם – ובעצם לפני כולנו – דרשה שאני לא מפסיק לחשוב עליה מאז. "דוד מגיע למערכה מול גוליית", הוא פותח, והקול העמוק שלו מתגלגל על הגבעה, "וכל מחנה ישראל משותק. שאול המלך משותק. למה? כי שאול שבוי בקונספציה של גוליית.

"גוליית קבע את הכללים, איש אחד מול איש אחד, וכולם מתיישרים לפי הראש שלו. ובא נער רועה צאן אחד ואומר: אני לא מקבל את התפיסה הזאת. מנסים להלביש עליו שריון, לתת לו חרב. והוא אומר: אני לא יודע ללכת בזה. יש לי עדר קטן, אני יודע לשמור על השטח. שלח אותי. ובחמישה חלוקי אבן מהנחל הוא משנה את ההיסטוריה".

ואז הוא מחייך חיוך עצוב: "ואתם יודעים מי היה זה שנזף בדוד? מי אמר לו: למה ירדת, ועל מי נטשת מעט הצאן? אחיו הגדול, איש הצבא. אליאב היה שמו. אז אני, אליאב, מנסה כל החיים לתקן את הטעות של אליאב ההוא ולא לנזוף בנערי הצאן. ללכת אחריהם".
הנה הם, חשבתי, נערי הצאן של הדור הזה. בלי שריון ובלי חרב, חמושים במקדחה ובחמישה חלוקי אמונה, מול גוליית בעל תקציבי ענק ואספלט אירופי. וההיסטוריה, כבר ראינו, אוהבת דווקא את הרועים.

טובה הארץ מאוד מאוד

ובכל זאת אי אפשר בלי השאלה הקשה. שאלתי אותה שם, על הגבעה, מול הנערים. מי שומר עליהם בלילה? הם ישנים כאן שניים-שלושה נערים על הר חשוך, והצבא יודע שהם כאן אבל איננו עומד בפתח אוהלם. ובלילה, כולם יודעים, יכול לבוא מחבל.
אני מצפה להכחשה, לגבורה של סיסמאות. ומקבל דבר אחר, בוגר הרבה יותר. "אין תשובה טובה", אומר ליבי בפשטות. "אנחנו

עושים מה שאפשר – סככות, מיגון, נשק למי שמורשה, קשר עם הצבא. אבל תשובה שסוגרת את השאלה אין. יש רק דבר אחד: אין לנו ארץ אחרת. גם החלוצים שילמו בחייהם כשייבשו ביצות, החלופה היא שלא נעשה את זה ונמצא את עצמנו מול מדינה פלשתינית שאנחנו לא יודעים איך קמה לנגד עינינו".

ואז מתגלגלת שם, בין קורות העץ והמקדחות, שיחה תורנית שלא תישכח. על המרגלים, שאמרו על הארץ הזאת "ארץ אוכלת יושביה", ועל יהושע וכלב שענו כנגדם "טובה הארץ מאוד מאוד", טובה מאוד, פעמיים מאוד. ועל דברי הרמב"ם בהלכות מלכים, שהיוצא למלחמת מצווה יודע שיש היוצאים ואינם חוזרים, ואף על פי כן הוא יוצא, "ולא יירא ולא יחת".

הנערים האלה, אני מבין פתאום, אינם תמימים. הם יודעים בדיוק היכן הם ישנים ומי מסתובב בוואדיות. הם פשוט הכריעו הכרעה שדורות שלמים של יהודים היו חותמים עליה בדמעות: שהארץ הזאת שווה את המחיר ושמוטב לישון באוהל על הר חשוף מלוותר עליו.

ההר ממתין

יום שלם טולטלנו בין הגבעות, ומשפט אחד התנגן בי כל הדרך, בכל תצפית, בכל ואדי, מול כל וילה חשוכה ומול כל חווה חיה: הגבעות האלה פשוט ממתינות. הן אינן שואלות שאלות של מדינאים. הן אינן קוראות מפות של אותיות. 80% מהן ריקות, פתוחות, פרוסות תחת השמש בדיוק כפי שהיו לפני מאה שנה ולפני אלפיים שנה, טרסות שידיים יהודיות בנו בימי בית שני מחכות שידיים יהודיות יחזרו לעדור בהן.

אלא שההמתנה הזאת אינה נצחית. ראינו במו עינינו מי עוד עומד בתור. הגבעות של יהודה ושומרון רק ממתינות לנו, ואם אנחנו לא נהיה שם, הם יהיו. זה כל הסיפור, בלי כחל וסרק. מרוץ בין שני עמים על ארץ אחת, ובמרוץ הזה אין מקום שני. ודווקא עכשיו, באלול, החודש שעלה בו משה לקבל לוחות שניים, חודש ההזדמנות השנייה, נדמה שגם לנו, העם, מונחת על השולחן הזדמנות שנייה. אחרי שמחת תורה, אחרי המחיר הנורא, השאלה איננה עוד מה מותר לנו לחלום. השאלה היא רק אם נספיק.

את התחנה האחרונה של היום שמר ליבי לסוף, ולא אמר לי לאן אנחנו נוסעים. הרכב מטפס אל גבעה שנשקפת ממנה הבקעה כולה, מרחבים צהובים-חומים הנמסים באדים כחולים, ובקצה הרי ירדן. מלאכי השלום. היישוב שמשפחת ליבי הייתה שותפה בהקמתו, יישוב צעיר של בתים ראשונים, פרגולת עץ, שני דגלי ישראל מתנפנפים ברוח ומדשאה ירוקה קטנה שמישהו משקה בעקשנות באמצע הצהוב הגדול.

סככה רחבה של קורות פלדה מגולוונות, ותחתיה רפת: עגלים שחורים-לבנים נועצים בנו עיניים סקרניות, אבוסי בטון כבדים, יונים עומדות שורות שורות על הגדרות כמו סיירים על תצפית. ריח של תלתן ושל אבק ושל חלב. בקתת עץ פתוחה לנוף, ספסלים מרופדים בבדים אדומים בדוגמאות מזרחיות, ופתאום מדשאה, ובליבה סלע ענק טבעי, מונח כמו שנפל מששת ימי בראשית.

"רצינו שהקבר לא יהיה סוף, שיהיה התחלה"

אנחנו מתקרבים, ואני קורא את הכתוב על האבן: "דוד ליבי הי"ד". זה הקבר של הבן. למה דווקא כאן? אני שואל בשקט. ליבי עומד רגע, נשען על הסלע, ואז אני שומע לראשונה היום את הקול הגדול הזה נשבר. "זה היישוב שהקמנו", הוא אומר, והמילים יוצאות ממנו אחת אחת, כבדות, "בית העלמין הזה נפתח, רחמנא ליצלן, בקבר שלו.

"רצינו שהקבר לא יהיה סוף, שיהיה התחלה. שדוד ימשיך לעשות גם עכשיו את מה שעשה כל החיים: להקים יישובים". ואכן, הוא מספר, מאז נפילתו כבר עלו לקרקע שלוש נקודות התיישבות חדשות הנושאות את שמו: מצודת דוד, מכתם לדוד, מגן דוד. הנער שלא הוכר כחלל צה"ל מונצח בשלושה יישובים חיים.

ואז הוא מראה לי את המצבה ומספר לי בקול בוכים, גבר גדול ושבור שאינו מתבייש בדמעותיו, איך יצר אותה במו ידיו. הסלע הגדול הובא אל הגבעה, ועליו נחקקו המילים "עלה ברכב אש בסערה השמיימה בקרבות התקומה בחבל עזה". וסביב הסלע שורות שורות של אבנים. כל אבן והשם שלה: עינות פצאל. חלוצי דרור. סנה יעקב. ערבות דרור. החרוב הישן. "כל אבן כאן", אומר ליבי ומעביר יד רועדת על החקיקות, "הובאה מחווה אחרת. מכל חווה שדוד הקים בכלים שלו, הביאו אבן. זאת המצבה שלו: הארץ שהוא בנה, אבן אבן".

מצבה מוצבת ארצה וראשה מגיע השמיימה

על הסלע מסודרים בשורה ישרה כדורי רובה. לידם, קטן וכתום, מונח מחפרון צעצוע, הכלי שדוד היה דלוק עליו מילדות. בצד המדשאה ערמה של ברזילים חרוכים ומעוקמים: הבאגר. הכלי שדוד ישב בו ברגע האחרון, הובא מעזה והונח ליד הקבר, עדות אילמת של פלדה שרופה, מרכבת האש שעלה בה השמיימה.

"אתה מבין מה זה?" ליבי מרים אליי עיניים אדומות ומצביע על הסלע שראשו באוויר הצלול של הבקעה. "מצבה מוצבת ארצה וראשה מגיע השמיימה. כמו הסולם של יעקב אבינו. דוד שלי למטה, באדמה שאהב, והראש שלו למעלה". אני עומד שם, ליד אב על קבר בנו, והרוח עולה מן הבקעה ומטלטלת את הדגלים, ואין בפי דבר. רק הברכה של הבוקר חוזרת אליי פתאום, שלמה יותר, כואבת יותר, אמיתית יותר: ברוך מציב גבול אלמנה.

עם שלם התאלמן ושכל, והגבול שלו הולך ומוצב מחדש, גבעה אחר גבעה, על ידי נערים חמושים במקדחות ורועים המובילים עדרים ואבות שקברו בנים והפכו את הקבר לאבן פינה. בדרך חזרה, כשהשמש שוקעת מאחורי ההרים וצובעת את שטחי B בזהב, אני שואל את ליבי איך הוא קם בבוקר. הוא חושב רגע, ואז עונה במשפט שחוזר איתי הביתה ובו אני מניח כאן את העט: "יש לי עדר קטן, ואני יודע לשמור על השטח. שלח אותי".

המספרים מדברים בעד עצמם

שטח יהודה ושומרון: כ-5,860 קמ"ר
שטח A: כ-18%, (כמיליון דונם).
שטח B: כ-21%-22% (1.2 מיליון דונם).
שטח C: כ-61%- 62% (3.4 מיליון דונם).

לפי דו"ח שלום עכשיו, שטחי השיפוט המוכרזים של כל היישובים הם כ-520,000 דונם, 9.3% משטח יהודה ושומרון, אבל השטח הבנוי בפועל הוא רק כ-47,000 דונם, פחות מ-1% מהשטח כולו. לפי דו"ח מועצת יש"ע, בינואר 2025 נמנו 529,704 תושבים ב-150 יישובים (קצב הגידול הוא 2.38%, יותר מכפול מהממוצע הארצי); נכון ליולי 2025 – כ-535,000. לא כולל כ-230,000 יהודים בשכונות ירושלים שמעבר לקו הירוק.