בחודש שבט עסקנו בהערת הרב בעניין עונת המעשרות בלוח לארץ ישראל. הפעם נעסוק בהערת הרב שנדפסה עד שנת תשס"ג בלוח הרב טוקצ'ינסקי לחו"ל בעניין מצוות וידוי בערב יום הכיפורים (הרב צבי אריה טוקצ'ינסקי שליט"א, המוציא לאור את הלוחות כיום, לא ידע להסביר מדוע לא נדפסה הערה זו בלוח לא"י וכן מדוע הפסיקה להופיע בלוח לחו"ל, אך ישיב אותה אליו בעז"ה בתשפ"ח) וזה לשונה:
"בתחילה צריך לשוב בתשובה דהיינו חרטה על העבר עזיבת החטא בהוה וקבלה על להבא, שהם שלשה עיקרי התשובה. ואז חלה עליו מצות הוידוי" וכ"מ מלשון הר"מ בריש ה' תשובה שמצות הוידוי היא חלה כשישוב החוטא מחטאו, שמעתי שנכון להגיה בתחילת הלכות תשובה כשישוב החוטא מחטאו יתודה. ולא כמו שכתוב בספרים שישוב ויתודה. דצורת המצוה היא הוידוי שחובתה היא דוקא אחרי התשובה".
זכות ומתנה מאת ה'
דברי הרב מבוססים על עיון בדברי הרמב"ם (תשובה א, א): "כל המצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה – אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות". במשפט כהן (סי' קכח) כתב הרב שנראה מדברים אלו "שהתשובה אינה בכלל מצוות עשה, אלא שהמצוה היא שכשיעשה תשובה אז יתודה", כלומר, אין מצווה לשוב בתשובה, אלא זכות ומתנה שנתן לנו הקב"ה, ועל השב, כלומר המתחרט על מעשיו, חלה מצווה שהיא וידוי (אך אין מברכים עליה כיוון שבאה על ידי עבירה – שם סי' נו).
בדרשה לשבת תשובה הסביר הרב (טוב ראי יומא פו ע"ב אות נ, מתוך נצני ארץ ג) שהטעם שאין מצווה לשוב הוא שאילו הייתה מצווה כזו, זה היה פגם באימת הדין; דומה הדבר למלך שאסר אדם שחטא לו ואף ציווה לבנות את בית המאסר כך שתהיה דרך לברוח, אך אינו יכול לצוות אותו לברוח מהמאסר. אומנם אף שאין מצווה לשוב, ציוותה התורה על הווידוי כדי שיקבל השב שכר על התשובה כמצווה ועושה.
המחלוקת על מצוות התשובה
לעומת דברי הרמב"ם המובאים לעיל, מדבריו בהקדמה להלכות תשובה משמע שיש מצווה לשוב בתשובה: "מצות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". על הקדמה זו כתב הרב ששמע מהרב אברהם חיים שפירא (רבה של סמארגאן) שיש לגרוס ברמב"ם "שכשישוב החוטא מחטאו יתודה". כן גרס גם הרב קאפח בתרגומו לספר המצוות (עשה עג), שכתב שם שמצוות וידוי היא "להודות בחטאים… כשנשוב מהם". בדומה לכך כתב גם המנחת חינוך (מצווה שסד), והוכיח את דבריו ממקור נוסף: המקדש אישה על מנת שאני צדיק גמור – מקודשת מספק שמא הרהר בתשובה (קידושין מט ע"ב, רמב"ם אישות ח, ה). אם כן, ניתן לשוב בתשובה גם ללא וידוי.
היו שניסו להסביר בדברי הרמב"ם שיש מצווה לחזור בתשובה, והווידוי הוא חלק ממנה. כך כתבו שבזמן הווידוי יש להתכוון על כל חלקי התשובה – החרטה והקבלה לעתיד. כן היה מי שכתב שבווידוי הנכתב בסידורים אין יוצאים ידי חובה, כיוון שלא מוזכרים בו שאר שלבי התשובה. לדבריו, יש להתוודות כמו שכתב הרמב"ם (תשובה א, א): "כיצד מתודה? אומר אנא ה', חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". דעה זו יכולה להיאמר גם אם נאמר שהווידוי אינו חלק מהתשובה, אך חובה להזכיר בו את כל חלקיה.
עיקר הווידוי
אך נראה שוודאי יוצאים בנוסח שלנו, שכן בהמשך כתב הרמב"ם (שם ב, ה): "הוידוי שנהגו בו כל ישראל: 'אבל חטאנו' – והוא עיקר הוידוי" אף שלא מוזכרות בו חרטה וקבלה, וגם לא בנוסח הווידוי שבסדר התפילות (בסוף ספר אהבה) ובסה"מ (שם). עוד כתב: "וכן בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן – אין מתכפר להן בקרבנן עד שיעשו תשובה ויתודו ודוי דברים", ובהלכות מעשה הקרבנות מופיע נוסח וידוי זה (ג, טו): "כיצד מתודה? אומר חטאתי, עויתי, פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי", ולא מוזכרות חרטה וקבלה, אך ייתכן שהן כלולות במילים "וחזרתי בתשובה", וכן אפשר לומר שמטרת הזכרת שלבי התשובה בווידוי היא כדי לעשות מעשה, והבאת הקורבן היא מעשה.
רוח הקודש לא נסתלקה
בשולי המאמר הקודם, כיוון שהתפרסמו דברים שאינם מדויקים בשם הרב זצ"ל, נצטט מדבריו (משפט כהן, צב): "אע"פ שנחתמה הנבואה מ"מ רוה"ק לא נסתלקה מהראויים לה בכל דור, וכמ"ש הרח"ו ז"ל… מפני דיוק המקום שחסר לנו… מאחר שאפשר אפילו לדרוש מן השמים בזה, וי"ל דלא בציר עלמא מל"ו צדיקים, ויגלה לנו ע"י איזה צדיק הראוי לכך" וכן דעת הגר"ד ליאור שליט"א (דבר חברון – מועדים עמ' קסג).
תודתי לאריאל פריימן על עזרתו בכתיבת המאמר. לשאלות, לתגובות ולהצעות: [email protected]
