אין אדם במדינת ישראל שלא שמע בשבועות האחרונים את השם טל ינון דרדיק. הכותרות רעשו, העיתונאים תודרכו על בסיס יומי, והאירוע הפך לזירת חילופי מהלומות כללית שהציפה את בעיות העומק במדינת ישראל.
הציבור הזדעזע וביקר בחריפות, דור ההתיישבות המבוגר מיהר לגבות צד אחד ולצופף שורות, שר הביטחון הספיק לעשות מופע לוליינות מרהיב בעמדותיו, ובתווך נותר יהודי אחד, אב לארבעה, שהמשיך להיאבק בגבורה על זכויותיהם של המתיישבים כולם מבין כותלי הכלא הטחובים. אחרי שבועות סוערים שבהם כבר איבדתם מן הסתם את היכולת להבין מי נגד מי, הגיע הזמן לעשות סדר בפרטים.
נתחיל מתקציר הפרקים הקודמים. לפני כשנה וחצי הכריז שר הביטחון על הפסקת השימוש במעצרים מנהליים, הנתונים לסמכותו, נגד מתיישבים. מפקד פיקוד המרכז האלוף אבי בלוט התרעם על ההחלטה של השר הממונה, וכבר בימים שלאחר מכן תדרך כי היא אינה מקובלת עליו ובכוונתו להגביר בתגובה את השימוש בצווי הגבלה מנהליים אחרים שנותרו בסמכותו.
בחודשים הבאים החל בלוט לחתום בסיטונאות על צווי הרחקה מיהודה ושומרון נגד שורת פעילים בהתיישבות. מיום ליום החריפו המגבלות: משך הצווים החדשים התארך משלושה חודשים לארבעה, ואז לחצי שנה. לצווי ההרחקה נוספו מעצרי בית ליליים, ואז מעצרים מלאים, בכל שעות היממה. עוד מגבלה דרקונית נשלפה מהסל וחייבה את הפעיל להתייצב בכל יום, כולל בימי שישי, לחתום בתחנת משטרה. גם זהות מקבלי הצווים התרחבה. מנערים בני 16 ו-17 לפעילים נשואים ובעלי משפחות. המעצרים המנהליים שביטל כ"ץ חזרו בדלת האחורית בצעדי ענק.
לפני כחודש וחצי עיכבו שוטרי מג"ב את טל ינון דרדיק, אב לארבעה מכפר טרפון ומוותיקי רועי הצאן בבנימין. השוטרים עלו בקשר מול רכז של המחלקה היהודית בשב"כ, והוא שלח להם בוואטסצאפ העתק של צו מנהלי טרי בחתימת מפקד פיקוד המרכז האלוף אבי בלוט נגד דרדיק. דרדיק ביקש להבין את פרטי הצו, אך קצין מג"ב השיב לו ביובש כי בהוראת האלוף עליו לעזוב את ביתו מייד ולעבור לשהות במעצר בית מלא בבית חמותו המבוגרת ביישוב עדי עד.
דרדיק, מעט המום, ניסה להסביר לקצין כי הדבר אינו ישים משלל סיבות. ראשית, הוא מגדל לפרנסתו 150 ראשי צאן, והם דורשים טיפול יום-יומי. הפקרתם משמעותה שמשפחתו תסבול חרפת רעב, וכמוה יסבלו גם הכבשים עצמן. נוסף על כך חמותו מתגוררת לבדה בחצי קרוון וסובלת מלקות שמיעה מוחלטת. בירור קצר אישש את החשד: איש לא טרח לדבר עם החמות המבוגרת או לשאול את רשותה, וכצפוי, אין באפשרותה להכניס עוד אדם לביתה, קל וחומר משפחה ברוכת ילדים. דרדיק, שבנו הרביעי נולד ימים אחדים לפני כן, מיהר לשגר לבלוט מכתב בהול ובו הבהיר כי צו מעצר הבית אינו ישים, ואף שהצו דרקוני והוצא ללא משפט וראיות, הוא מוכן לציית לו בביתו שלו.
ללא תועלת. שלושה ימים לאחר שזכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו פרצו בלשי ימ"ר ש"י לביתו של דרדיק והובילו אותו באזיקים למעצר בגין הפרת הצו המנהלי. הוא הובא להארכת מעצר בגין הפרת הצו בבית משפט השלום, אך השופט אופיר טישלר הורה על שחרורו בחזרה לביתו בכפר טרפון.
האלוף בלוט וימ"ר ש"י לא אמרו נואש, ערערו לבית המשפט המחוזי והצליחו להפוך את ההחלטה. דרדיק נשלח למעצר עד תום ההליכים. כיוון שנואש מלצעוק ולהבין במה בכלל הוא חשוד ולנסות להוכיח את חפותו, החליט דרדיק פשוט לסגור את פיו ולהפסיק לאכול בזעקה שקטה ונוקבת. הגוף הלך והשיל קילוגרמים בזה אחר זה.
מעצרו ושביתת הרעב שנלוותה אליו הציפו בזירה הציבורית את נושא הצווים המנהליים כולו ועוררו סערה שהלכה והתרחבה מדי יום. רבנים, חברי כנסת, שרים, אסירי ציון מברית המועצות לשעבר ועוד שלל אישי ציבור דרשו את שחרורו המיידי וקראו לשר כ"ץ לממש את מדיניותו.
טל דרדיק מפונה לבית החולים עם שחרורו ממעצר. צילום: ארגון חוננו
צו אחרי צו ושביתת רעב
בינתיים הגיש דרדיק באמצעות עורכי דינו מארגון חוננו ערעור לבית הדין הצבאי נגד הצו עצמו. אתם בוודאי מדמיינים דיון רגיל: התובע מטיח את טענותיו, הסנגור מפריך אותן ומספק אליבי וראיות מוצקות לחפותו של החשוד, ובית המשפט מכריע בסופו של דבר. ובכן, זה ממש לא המקרה פה. בדיון הזה היו צריכים עורכי הדין של דרדיק להילחם על חפותו בעיניים מכוסות. איש אינו מוכן לספר במה דרדיק חשוד, ולכן גם אין לו או לעורכי דינו דרך להפריך את החשדות. בדיון הראווה יכלו עורכי הדין לספר לכל היותר על פעילותו הטובה ולתאר את הפגיעה בו ובמשפחתו.
בתום הדיון הזה, שנמשך כשעה, החל הדיון האמיתי. עורכי הדין ודרדיק הוצאו מן האולם, ובמקומם נכנסו אנשי המחלקה היהודית בשב"כ, חמורי סבר, נושאים מזוודות ענק וקלסרים. כן, כן, ממש מי שאחראים להשלכת מתיישבים לתאי מעצר ללא ראיות. כמו בכל פעם הם הציגו לשופט "מידע חסוי" מאחורי הפרגוד, כמובן, לא גולמי אלא ערוך, כפי שהודו לא-פעם, וניסו לשכנעו כי לפניו נמצא לא-פחות מכפילו של בן לאדן. המידע יכול להיות שקרי לגמרי, כמו שהעיד מפקד ימ"ר ש"י לשעבר נצ"ם מועלם, אך לדרדיק לא הייתה עד עכשיו שום דרך להתגונן נגדו, ואפילו לא לדעת מה הוא.
שלושה ימים לאחר שזכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו פרצו בלשי ימ"ר ש"י לביתו של דרדיק והובילו אותו באזיקים למעצר בגין הפרת הצו המנהלי
רסיסי המידע היחידים שהגיעו אליו היו דווקא באמצעות תדרוכים שפורסמו בתקשורת. "גורמים ביטחוניים" טענו כי דרדיק היה מעורב באירוע אלים במאחז הבדואי חומסה בבקעת הירדן. אלא שדרדיק לא רק הכחיש מכול וכול קשר לאירוע, גם המשטרה ככל הנראה סברה שהצדק עימו. הוא אומנם נעצר חודש וחצי לאחר האירוע ונחקר בחשד למעורבות בו, אולם מסר גרסה ברורה ושוחרר לביתו כעבור שעות אחדות, בניגוד לעצורים אחרים בפרשה, שנותרו במעצר שבועות ארוכים. שחרורו מעיד כאלף עדים כי אפילו המשטרה לא חשבה לרגע שיש סיבה להביאו להארכת מעצר, אך המטרה הושגה: דרדיק הושחר וקיבל את התווית הרצויה, "נחקר על עבירות אלימות חמורות".
למרות ההליך ההזוי לא השתכנעה שופטת בית הדין הצבאי ופסקה כי הצו שהוציא בלוט אינו ישים. בינתיים האזין השר כ"ץ לביקורת הציבורית והורה לאלוף בלוט לקבל את פסק בית המשפט ולא להגיש ערעור על החלטתו או להוציא צו חדש. וכאן הגיע הפיצוץ שהעלה את הפרשה כולה לכותרות הראשיות. בצעד מופגן החליט בלוט להמרות את פי השר ולהגיש באופן עצמאי ערעור לבית המשפט המחוזי.
באותו ערב הגיע שר הביטחון להתארח בתוכנית 'הפטריוטים'. איש התקשורת והפאנליסט איתמר פליישמן דרש לדעת אם הדבר נעשה על דעתו, וכ"ץ השיב שלא. פליישמן, באמירה מתבקשת, שאל אם בכוונתו לפטר את הקצין שהפר את מדיניותו בריש גלי. למרות תשואות הקהל, שהמחיש באופן ברור את דעת הציבור הכללי, ענה כ"ץ בשלילה. ההמשך, שהוצא מהקשרו, ידוע וכבר פחות מעניין.
אחרי חילופי המהלומות, הגינויים התקשורתיים והגיבוי העיוור שמיהרו להעניק ראשי המועצות בלי להבין שמה שמוטל כאן על הכף הוא כלי שיופנה בעתיד כלפי המתיישבים כולם, נותר דרדיק במעצר, ומצבו הידרדר מיום ליום. 34 מעלות חום בלבד נמדדו בגופו, וכן דופק חלש של 42 פעימות לב בדקה. הוא השיל יותר מ-12 ק"ג ממשקל גופו וחווה התעלפויות חוזרות ונשנות. הוא הובהל לבית החולים, אך הוחזר לתא המעצר.
צו חדש בתא המעצר
בינתיים הלך והתחדד הפער ההזוי בין תחושות הציבור לציפוף השורות שהעניקו אנשי התקשורת להתנהלות האלוף. הביקורת חרגה הרחק מגבולות יהודה ושומרון ומחוזות הגבעות.
שיטוט קצר השבוע בדפי פייסבוק מזוהי הליכוד הבהיר מהר היכן מונחים מצביעי המפלגה. באלפי תגובות דומות, שכתבו גולשים בשלל גילים ומשלל אזורים גאוגרפיים, נדהמו מצביעי הליכוד מהעובדה שתחת שלטון ימין עדיין מתרחשות עוולות כאלו ואיימו לבוא חשבון בפריימריז עם שר הביטחון אם לא יפגין משילות ויביא לסיום הסאגה. רבים אחרים כבר היו נחרצים יותר: "כ"ץ סיים בליכוד, נמאס לנו מעציצים".
נדמה כי אחרי כמה שנים של מלחמה ומרד המשפטנים, גם מצביעי הליכוד מהפריפריה כבר אינם מוכנים לקבל פחות ממשילות מוחלטת. החשש שהביקורת הקשה תתבטא בפריימריז הביא השבוע את השר כ"ץ לבקש שריון מובטח מראש הממשלה, וזה נענה לו בחיוב. השר, שראה בעצמו מועמד מוביל לחמישייה הראשונה, לא שיער גם הוא את עוצמת התמיכה שהצליח לעורר רועה צאן אחד מבין כותלי בית הסוהר.
דרג צבאי, עתיר זכויות ככל שיהיה, חייב לציית באופן מוחלט להוראות הדרג המדיני הממונה. עכשיו זה בלוט, שיש שיחשבו שאפשר לסלוח לו; מחרתיים זה יהיה פוקס 0.2 או גרוע מכך
כמעט שבועיים חלפו מאז הערעור שהגיש בלוט לבית המשפט המחוזי עד שניאות השופט אברהם רובין לפרסם את פסק הדין. ערעורו של האלוף, שהוגש בניגוד להנחיית השר, נדחה גם הוא, והצו בוטל. המשמעות היא שדרדיק היה צריך להיות משוחרר לחופשי. ואולם בלוט סירב באובססיביות להרפות. הוא דרש עיכוב של השחרור ב-48 שעות, ובינתיים רץ להוציא צו דרקוני חדש, וזה נמסר לדרדיק בתא המעצר. הצו החדש אסר עליו להיכנס לכל שטחי יהודה ושומרון, לרבות ביתו, והורה לו להתייצב פעמיים ביום בתחנת משטרת מודיעין עילית. המשמעות היא בפועל ריתוק פחות או יותר לתחנת המשטרה. אין אפשרות לצאת לעבודה, לנסוע מהאזור או לנהל חיים תקינים. אם נשפוט על פי פרטי הצו, נראה כי בלוט בחר שוב בכוונת מכוון בצו בלתי ישים כדי לגרום לדרדיק להפר אותו ולהיעצר בשנית.
לבסוף ניאות בית המשפט בשעה טובה לשחרר את דרדיק מהמעצר, אך השאיר את המגבלות המנהליות על ראשו.
היום בלוט, מחר פוקס
כעת, לאחר שחרורו, בעז"ה עוד לפני פרסום הגיליון הזה, יצטרך דרדיק להחליט אם להמשיך את המאבק נגד הצווים המנהליים או לקחת פסק זמן להתאוששות ולהבראה.
כך או כך דרדיק אינו הסיפור כאן. פרשת דרדיק הציפה שורת סוגיות עומק שכל איש ימין, ולא רק ימין, חייב להסכים עליהן בכנות. ראשית, דרג צבאי, עתיר זכויות ככל שיהיה, חייב לציית באופן מוחלט להוראות הדרג המדיני הממונה. שלטון הפקידים במדינה חייב להסתיים עוד היום. עכשיו זה בלוט, שיש שיחשבו שאפשר לסלוח לו; מחרתיים זה יהיה פוקס 0.2 או גרוע מכך.
שנית, שום גורם בעל השפעה על חייהם של אזרחים אינו חסין מביקורת. מעשים טובים, רבים ככל שיהיו, אינם יכולים להכשיר כהוא זה עשיית עוולות ביד השנייה. אפשר לפרגן כשמגיע, וגם לבקר כשצריך. הטכנולוגיה קיימת. ציפוף השורות האוטומטי של ראשי המועצות סביב מפקדי הפיקוד, שהתרחש בצורה מדהימה גם סביב האלוף פוקס בעיצומו של גל פיגועים, מצביעה במקרה הטוב על החזקתם במקומות רגישים בידי מי שעומד בפועל בראש הממשלה של יהודה ושומרון.
שלישית, צווים מנהליים, על כלל סוגיהם, נגד מתיישבים חייבים לעבור מן העולם. מה שאינו מופנה כלפי ארגוני הפשע הגדולים במדינה שמאיימים על ביטחונה של מדינת ישראל, בוודאי אינו יכול להיות מופנה כלפי פעילים בהתיישבות. אם אדם עבר עבירה, המשטרה מוזמנת אחר כבוד לעוצרו ולהגיד נגדו כתב אישום. הרדיפה הבררנית חייבת להיפסק.