זמן קצר לאחר הפיגוע והרצח ליד חוות גלעד ערך גורם בכיר בצה"ל שיחת תדרוך עם כתבי התיישבות. הגורם הציג, בגאווה ובאופן חיובי יש לומר בכנות, את מספר היישובים והחוות שעלו לשטח בשנים האחרונות בסיוע צה"ל. ריבוי הפיגועים, טען הגורם, נגרם בין השאר בשל לחץ של הערבים לנוכח מספר היישובים והחוות שעולות לשטח.
עוד טען הגורם כי למהלך הזה, שמוביל הדרג המדיני, יש גם צד נוסף של מתיחת כוחות צה"ל בשטח, ששומרים כעת על הרבה יותר נקודות, וזה גרם, לדבריו בהוראת הרמטכ"ל, לתוספת סד"כ בכלל, ובפרט לקראת החגים (כ-24 גדודים), כולל על חשבון עזה, הרגועה לעת עתה, וגזרת לבנון. אותו גורם שלל מכול וכול את הטענה של אחד הכתבים בשם אנשים בהתיישבות שצה"ל אינו עושה די (שלא לומר נפגע ממנה באופן אישי): הוא מנה את הירידה הרב-שנתית בהיקפי הטרור מאז 7 באוקטובר, הרחיב על הפעילות ההתקפית המתוכננת בעקבות שרשרת הפיגועים האחרונה והזכיר פעם אחר פעם שמצבת כוח האדם ביהודה ושומרון מתוחה עד הקצה.
את כל הדבר הזה ביקש הבכיר שהכתבים יתווכו לציבור: "אנחנו עובדים קשה, תסמכו עלינו וגם תנו מילה טובה", אם אפשר לסכם במשפט אחד את מטרת התדרוך כולו. האמת היא שבחלק הזה הוא צודק. אי אפשר רק לחבוט בצה"ל בלי לתת מילה טובה וקרדיט. בשורה התחתונה, בלי שיתוף פעולה של צה"ל שום יישוב חדש לא היה קם, וגם מפעל החוות לא היה נראה כמו שהוא נראה כיום.
גם מפקד בכיר הוא אדם שצריך טפיחה על השכם ואת המילה הפשוטה: תודה
המהפכה המופלאה ביהודה ושומרון רשומה על שם חלוצים כאנשי חוות, גבעות ויישובים צעירים, על שם אנשי ציבור ומדינאים כמו יוסי דגן, בצלאל סמוטריץ' ואנשי המנהלה שלו, אבל גם על שמם של לוחמי צה"ל, מפקד אוגדת איו"ש ומפקד פיקוד המרכז, שעם כל הביקורת שמושמעת גם בעיתון זה מפעם לפעם נגד הפעולות שלו, את מה שהוא עשה בשטח אי אפשר לקחת ממנו.
צה"ל גם בהחלט הרבה יותר התקפי בשטח מאשר היה לפני 7 באוקטובר: יותר מחבלים הרוגים, יותר כניסה לערים, יותר חליטת כספי טרור, אצבע יותר קלה על ההדק, ולכן הרבה יותר מחבלים הרוגים, וגם לא-מעט בתים הרוסים במחנות הטרור בג'נין ובטולכרם. כן ירבו, כל המרבה הרי זה משובח, מומלץ לשלב גם שריון ואת חיל האוויר.
בסוף מאחורי המפקד יש גם אדם בשר ודם: קשה להיות לוחם, קשה להיות מפקד, המחירים המשפחתיים כבדים. הלוחמים בשטח עובדים קשה פיזית, בלי הרבה שינה ובהרבה אגלי זיעה של יולי-אוגוסט. גם מפקד בכיר הוא אדם שצריך הוקרה, הכרה, טפיחה על השכם ואת המילה הפשוטה: תודה.
כוח צה"ל זעיר שמר על מרחבי ענק ביו"ש ברכבים פתוחים נטולי מיגון
מה שצה"ל שוכח, ואולי גם חלקים מהדרג המדיני, הוא שזו ממש לא גזרת גורל. כבר היינו שם, בשנים היפות ביהודה ושומרון לפני הזיות אוסלו, לפני ערפאת והרשות והסכמי השלום. אומנם עברו קרוב לארבעים שנה מפרוץ האינתיפאדה הראשונה, מה שאומר שגם אלופי צה"ל אינם מכירים מציאות אחרת, אבל ותיקי ההתיישבות זוכרים מצוין את תחושת הביטחון בדרכים, את הקניות בשכם, בעזה ובקלקיליה, את טיולי יום שישי בלי חשש בכל מקום ביהודה ושומרון, ומי בכלל חשב אז על מלווי נשק. כוח צה"ל זעיר שמר על מרחבי ענק ביהודה ושומרון ברכבים פתוחים נטולי מיגון.
מאז אשמנו, בגדנו וחטאנו, הכנסנו אויבים לארץ, נתנו להם ריבונות בעשרות אחוזים מהשטח ואסרנו אליהם כניסת יהודים, מסרנו נשק ביד האויב. שלושים שנה ויותר שלטה כאן לא רק פרדיגמת דמיונות השלום, אלא גם פרדיגמה ביטחונית הזויה שכל כולה התמגנות: בטונדות, פילבוקסים לא-יעילים, מחסומים, גדרות, מיגון על גבי מיגון, ולקינוח עוד קצת מיגון.
אבל זה הפיך. מה שהיה בעבר יכול לקרות שוב. את השקט ששורר כעת בקו הצהוב בעזה, שמאחוריו אויב שעודנו קיים אבל מורתע, מפוחד, שלא לומר בהלם מהאגרסיביות של היהודים שהוא מעולם לא הכיר, מוכה הרס וחורבן בקנה מידה של ערי גרמניה בשלהי מלחמת העולם השנייה, את השקט הזה אפשר לייבא גם ליהודה ושומרון.
התנאי הוא שהאויב ביהודה ושומרון ירגיש שבעל הבית השתגע כמו שהוא השתגע בעזה
התנאי הוא שהאויב ביהודה ושומרון ירגיש שבעל הבית השתגע כמו שהוא השתגע בעזה. בשביל זה לא די לשנות את כללי המשחק, צריך לעבור לשחק גם ביהודה ושומרון במגרש של הגדולים. כשנורו רקטות משכונות בעזה דרש צה"ל מכל התושבים להתפנות, נכנס בכוח והשאיר אחריו עיי חורבות. זה עבד יפה בעזה, מומלץ להעתיק ליהודה ושומרון.
צה"ל חייב לגבש לעצמו תוכנית גמילה משכבות המיגון, שמעידות רק על פחד ועל חוסר התקפיות. אם בעזה לוחמי צה"ל מסתובבים בהאמרים פתוחים, אין שום סיבה שבציר 60 לוחמים יתניידו ברכב דויד או בטיגריס משוריין. זה לא מרתיע, וזה בעיקר משדר חולשה. צה"ל חייב להכין תוכנית כיצד להחזיר את הגלגל לאחור – איך להשיג יותר הרתעה בפחות כוח אדם. כמו פעם. זה אפשרי, וזה בעיקר בנוי על ביטול פרדיגמת קרב ההגנה ועל המרתה בצורת קרב התקפה.
הנה קם דור חדש, דור של צעירים בריאים בנפשם שאינו מוכן לשמוע עוד על אזורים בארץ ישראל שאסור ליהודים להסתובב בהם. שום אותיות באנגלית, תולדת הסכם דמים שנחתם לפני כשלושים שנה, לא ימנעו מעם ישראל חזרה לארצו, בכל מקום ובלי הגבלה. הסכם אוסלו אינו קיים עוד. שטחי A ו-B שייכים לנו. הפלשתינים לא מילאו את חלקם היסודי בהסכם, כלומר שלא לרצוח יהודים, וגם אנחנו איננו מחויבים לו עוד בשום צורה. את הדבר הזה צריכה לפני הכול להפנים ממשלת ישראל.
לבושתנו מדינת ישראל עדיין מכירה בבגידה הזו של שטחי A ו-B
לפני הטענות לצה"ל ולאבי בלוט, לבושתנו מדינת ישראל עדיין מכירה בבגידה הזו של שטחי A ו-B. מבחינתה עדיין יש אזורים שעל פי חוק לא-חוקי בעליל אסור לנו היהודים להסתובב או להתיישב בהם. לפי הדיווחים, בישיבת הקבינט הציע שר האוצר לשבור את הפרדיגמה ולהקים נקודה בשטחי B. ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ התנגדו. עוד לא סר מאיתנו פחד האומות, עודנו נותנים אחשביה וקיום להסכם הבגידה של רבין ופרס.
פירוק הטרור בנוי בראש ובראשונה על פירוק התקווה. כשהאויב מזהה נחישות, הוא מתקפל, ספקות וגמגומים הם בשבילו כמו משקה אנרגייה קר ביום קיץ. כשמדינת ישראל בראש, וצה"ל בעקבותיה, יהפכו שולחן ויתחילו להתייחס לכל פיסת אדמה בארץ ישראל כאל שטח ריבוני לכל דבר, כשמהפכת החוות והגבעות תגיע למה שמכונה בטעות A ו-B, נראה כאן נפלאות.
זו, מסתבר, גם עמדתה הביטחונית של פרשת השבוע: "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה", מכריזה התורה. היעד שאפתני: "מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם". אבל החזקת השטח העצום הזה לא תהיה אתגר לעם גאה, לצבא יהודי עוצמתי: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱ-לֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".