צפרדעים, למי שאינו יודע, הן יצורים מעניינים ולא חכמים מאוד. לדוגמה, צפרדע תקפוץ החוצה מייד אם תזרקו אותה לסיר של מים רותחים. אבל אם תשימו אותה בסיר של מים קרים ותחממו אותם לאט, היא תתבשל למוות. הבעיה עם ביורוקרטיה, בייחוד כזו שמבוססת על נהלים גרועים, היא שיש לה נטייה לעשות את אותו דבר לבני אדם. זאת אומרת לתת להם תחושת ביטחון ראשונית כוזבת, שהמוח האנושי נאחז בה גם כשטרוריסטים מתקרבים לחיילים חמושים, חוטפים מידיהם את הנשק ורוצחים אותם.

נהרות של דיו נשפכו על הפיגוע הרצחני באזור חוות גלעד בשישי שעבר. אוקיינוסים של זמן מסך הוקדשו לוויכוח "מי התחיל". בעיניי שאלה חשובה בהרבה היא איך הגענו למצב הלא-נתפס בכלל שטרוריסט לא-חמוש רוצח חייל ישראלי בנשקו שלו.

מטרתם של הסכמי אוסלו הארורים, למי ששכח, הייתה להפחית את מידת האלימות המאיימת על אזרחי ישראל ועל חיילי צה"ל באופן שוטף. מסירת האחריות לאכיפה בשטח A נועדה להעביר לידי הערבים את האחריות לשמור על הסדר ולמנוע טרור בשטח. הרעיון לא היה ליצור שטח צמוד לישראל שבו המערב פרוע והאלימות פושה, אלא כזה ששוררים בו חוק וסדר וביטחון אישי, אבל אלו נשמרים על ידי שוטרים ערבים ולא ישראלים.

שום אומה שפויה אינה סומכת על שוטריה של אומה אויבת רצחנית שישמרו על השקט

רק כדי להבהיר כמה הזוי המצב בגבול – הלא-קיים בעצם – בין ישראל לאוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון: באירופה יש מדינות שהגבול ביניהן חוצה לשניים בתי מגורים. בעיירה בארלה שבאירופה יש בתים שבהם האמבטיה בבלגייה וחדר השינה בהולנד. כשדרי הבית קמים בלילה לשירותים הם אינם מתאמים את מעבר הגבול עם הצבא.

בגבול שיש בו סכסוך אלים פעיל ומתעצם, שום אומה שפויה אינה סומכת על שוטריה של אומה אויבת רצחנית שישמרו על השקט או מניחה שהשקט אינו קודם לסערה. הפתרון הישראלי לדיסוננס הקוגניטיבי הזה, שלא לצפות בכלל שיעשו את זה, הוא כבר התאבדותי. כיוון שלנו יש, לפחות על הנייר, יכולות קוגניטיביות מרשימות יותר משיש לדו-חיים ירוקים, ראוי שנשנה את הנסיבות שמסכנות ככה את החיים שלנו כל פעם שאנחנו חוצים את הגבול.

ואחדד: הבעיה איננה רק הצורך לבטל את אוסלו, את הרשות הפלשתינית ואת העמדת הפנים שקיומה מגן באופן כלשהו על ישראל ואזרחיה. הבעיה היא גם הגישה הישראלית חסרת הפשר לאכיפה כנגד האויב הרצחני ביהודה ושומרון. אויב שמטיילים יהודים הם טרף מקובל וראוי בעיניו, שקם בבוקר בכוונה לרצוח יהודים ושמח כשנתקל בהזדמנות לעשות זאת, גם אם זו לא הייתה התוכנית המוצהרת שלו לאותו הבוקר.

בין חייל לשוטר

הבעיה בטענות "היעדר תיאום" של המטיילים הישראלים עם צה"ל היא שהן משקפות שהתרגלנו כל כך לזה שהשכנים רוצים להרוג אותנו, שאנחנו ניגשים בטענות לבחורה שהסתובבה במיני ברחוב וברור שהיא רצתה שפגעו בה. נרמלנו את הרצחנות המוצהרת עד כדי מעבר לסדר היום על מעורבותם של "שוטרי" הרשות הפלשתינית, שהופקדה על שמירת החוק והסדר והפיכת האזור לבטוח בהצתת חוות גלעד שבוע לפני הפיגוע הקטלני.

הדירקטיבה של חייל היא פשוטה: לחסל את האויב. אני מנחשת שרבים מהקוראים של המשפט הזה, בייחוד מי שנולדו אחרי 1985, הזדעזעו ממנו. הצבא שלנו הרי "מוסרי". אנחנו הורגים רק את מי שמאיים עלינו ישירות, מיידית, ורק אם אין כל אופציה אחרת! ובכן, לא. אנחנו מעצמת היי-טק בלתי מעורערת, אבל בהמצאה ההזויה הזו, באמת שרק אנחנו מוכנים להשתמש. לשוטר, שחובתו היא לשמור על החוק בתוך המדינה ולהגן גם על האזרחים שהוא עוצר, יש משימה מורכבת יותר. לחייל יש חובה למגר את האויב. אם המשימה מורכבת יותר מזה? היא בכלל אינה בת ביצוע.

שמירת חוק היא אירוע תודעה יותר מכל דבר אחר. טובה ככל שתהיה המשטרה, היא אינה יכולה לאכוף בכוח את החוק על 100% מהאנשים 100% מהזמן. אין שום כוח אכיפה בעולם שמסוגל לעשות את זה. ציות לחוק יכול להיות מפחד או מהסכמה, אבל הוא חייב להתקיים ברוב המוחלט של המקרים. כוחות האכיפה יכולים למקד כוח נקודתי כדי לעצור שיעורים קטנטנים מהאוכלוסייה שאיבדו את אימת החוק.

להבטיח את הציות

אפילו כל 40,000 השוטרים במדינת ישראל, שזה התקן אגב, לא המצבה, שנמוכה בהרבה (כולל מזכירות), היו מתגייסים לנסות לעצור מיליון אנשים, ואפילו היו מוכנים להפעיל את כל האמצעים לאכיפה שברשותם, לרבות הקטלניים ביותר, זו לא משימה בת ביצוע. זו הסיבה ששוטרים טובים מאומנים לעצור אירועים הרבה לפני שהם מסלימים לאירועים המוניים שכוחות השיטור אינם יכולים להשתלט עליהם, ולעשות את זה בנחישות ובאלימות הנחוצות. גם אם הן קטלניות. האיום לחברה כולה משבירת מחסום התודעה של הציות לחוק גדול יותר מחייו של יחיד אלים, מכל סיבה שלא תהיה, ומזכותו של היחיד הזה למשפט.

זו הסיבה שחובת הציות לשוטר היא חובה חוקית בכל מדינה עלי אדמות, וביתר שאת דווקא בדמוקרטיות. החובה הזו קיימת כדי לאפשר לשוטרים להפעיל בצורה מושכלת את האלימות שהופקדה בידיהם. היא מפשטת לשוטר את תהליך קבלת ההחלטות ומבהירה חד-משמעית מי אזרח שומר חוק – ומוגן – ומי לא. במקרה השני מותר לשוטר להפעיל כל כוח נדרש, לרבות קטלני, כדי להבטיח את הציות להנחיות השוטר. לא למנוע אלימות. להבטיח את הציות.

במדינות שעדיין יש בהן חוק וסדר, בארצות הברית לדוגמה, אזרח שיהין להתקרב לשוטר שהורה לו לעצור ולהרים ידיים, ימצא את עצמו ירוי, בפיקת הברך אם יש לו מזל, או במרכז מסה אם השוטר החליט שזה נדרש. במדינות אמריקניות ששללו מהמשטרה את הסמכות הזו, רשמית או באמצעות הטרדות משפטיות, אין חוק, אין סדר, אין דין ואין דיין. הנדידה בתוך ארצות הברית למדינות שבהן המשטרה מתפקדת כראוי – בשיאה.

אין "חפים מפשע" בקבוצה "אויב"

ההנחיות הללו הכרחיות כדי שהשוטרים יוכלו לעשות את התפקיד שלהם. כן, חלק מהאתגר הוא לוודא שהשוטרים הם אנשים טובים שמשתמשים בכוח שימוש מושכל ואינם משרתים אינטרס אישי. אבל לא, אלו אינן מותרות בחברה שוחרת חיים, זה הכרח קיומי. אם נחזור רגע לתפקיד צה"ל מול אויב מוצהר, חייל איננו שוטר. האיום שהוא מגן מפניו שונה.

אין "חפים מפשע" בקבוצה "אויב". כל חבר בקולקטיב שמעוניין בהשמדת האומה שעליה מגן החייל, הוא איום ישיר. לא לחייל, לאזרחים שהוא מגן עליהם. לעצם קיומה של המדינה שעליה הוא שומר. "בלתי מעורבים" זה פיצ'ר שרלוונטי לאזרחים בתוך המדינה שאתרע מזלם ונקלעו לזירת פשע. בתווך שבין אומות, כשאנחנו זוכרים שצבא אינו יכול להתקיים בלי תמיכה אזרחית, האובייקט המסוכן הוא כל אחד מחברי האומה.

זו הסיבה אגב שהאמנות הבין-לאומיות שנכתבו אחרי מלחמת העולם השנייה מאפשרות לאנשים לעזוב אזורי מלחמה. הן מאפשרות לאדם לבחור לעזוב את הקולקטיב שהחליט להילחם – זו ההגנה שהן מעניקות לאזרחים. בשונה ממה שאולי סיפרו לכם בתקשורת, האמנות הללו אינן מספקות הגנות לאזרחים שמשמשים מגינים אנושיים לכוחות לוחמים של הקולקטיב שלהם. למעשה כל אחת מאמנות ג'נבה מבהירה כבר בסעיף 2 שההגנה היא על קולקטיבים שמצייתים להנחיות האמנה (בין שחתמו עליה ובין שלאו). היא אינה חלה על ארגוני טרור שחוטפים תינוקות ושוחטים אותם באכזריות, כדי למנוע את התמריץ לעשות בדיוק את זה באמצעות אמבולנסים ובתי ספר.

כמה ברור ככה קטלני

בדין הבין-לאומי הכתוב, לא זה שהמציאו במיוחד בשבילנו, דמו של אויב שבוחר לאיים על כוחות לוחמים באופן פעיל או סביל, מותר. הדרישה מחיילים שיחליטו בכל פעם מחדש אם מותר או אסור להם לירות, היא סטנדרט בירוקרטי מתועב שמעמיד אותם בסכנה מפני הנשק שהם אוחזים בו. אירועי חוות גלעד האחרונים מוכיחים את זה בצורה ישירה וללא כל ספק.

הוראות פתיחה באש צריכות להיות ברורות כשמש וקטלניות. כשהן כאלו, תאמינו או לא, פחות אנשים מתים. כשכל ריענון הכשרה לשימוש בנשק אזרחי כולל מצגת של עשרות עמודים שמסבירים למה אסור להשתמש בכוח קטלני להגנה עצמית וכל שימוש בנשק חוקי גורם להחרמתו, הסכנה מפני האויב, שהשימוש שלו בנשק לא-חוקי ולא-מבוקר בשום צורה, הולכת ומתעצמת.

חייל ישראלי חמוש נרצח בנשק של עצמו כי הנחיות לשימוש בנשק הזה מנעו ממנו להגן על עצמו. הגיע הזמן לצאת מהשטעטל ולהבין שלהיות חי ולהיות צודק הם שני מצבים שיכולים וצריכים להתקיים במקביל. הבירוקרטיה של הוראות הפתיחה באש הורגת אותנו.