ביולי 1847 עלה הרמן פון הלמהולץ, פיזיקאי צעיר, בן 26 סך הכול, לבימת האגודה הפיזיקלית של ברלין והציג את מאמרו 'על שימור הכוח'. היה זה הניסוח הראשון של חוק שימור האנרגייה, חום הופך לתנועה וכן הלאה. בשנת 1865 רודולף קלאוזיוס כבר שרטט מבט־על וקבע ש"האנרגייה של היקום קבועה". בשנת 1895 פרויד תרגם את האופנה המדעית החדשה לתחומי נפש האדם ותיאר כיצד אנרגייה נפשית המושקעת בנושא מסוים תמיד תהיה על חשבון גירעון באזורים אחרים. כמו בטבע, וכמו בנפש, כך גם בחברה. אנרגייה שאנחנו משקיעים כחברה בנושא מסוים, תמיד תהיה על חשבון נושאים אחרים. האנרגייה של החברה קבועה.

כאשר במקום להתמודד עם האתגרים של מימוש מדיניות מול המציאות העובדתית החברה נאלצת לכלות את משאביה על חיכוך עם מערכת המשפט או הפקידות, זה יבוא תמיד על חשבון דברים אחרים.

קחו את סך כל האנרגייה האבודה של ההתמודדות מול הייעוץ המשפטי לממשלה, בג"ץ, הייעוץ המשפטי של הכנסת, הפקידות, זמנו של רה"מ בעדותו במשפט, העיכוב במינויים קריטיים ואפילו ביטחוניים, משאבי זמן בחקיקה שבוטלה או לא מיושמת וכן על זו הדרך. כל האנרגייה האבודה הזו באה על חשבון דברים אחרים. האנרגייה בחברה קבועה. אחד על חשבון האחר. האנרגייה של היקום קבועה.

תמיד יהיה מתח בין הרשויות, ובדגש על היחס בין מערכת המשפט למנגנונים הדמוקרטיים הנבחרים. זה טבעי. אבל בישראל האירוע יצא משליטה לאחר עשורים ארוכים שהייתה בהם הפרה שיטתית של האיזונים מצד הרשות השופטת והייעוץ המשפטי לממשלה. לאחר שנים של הבלגה, הכלה וניהול הסכסוך לעיתים מגיעים לנקודה בזמן שבה המחיר של ההתעלמות כה גבוה, עד שזה פשוט לא מתאפשר עוד.

יש חלק לא מבוטל בימין, שעודנו בטראומה מהאלימות הפוליטית שהופעלה ברחובות בשנת הרפורמה. וגם אם הוא מבין שיש בעיות של ממש עם מערכת המשפט, אותם אנשים כלל לא בטוחים שהמחיר של הכאוס שווה את הטיפול בבעיה. מכאן הנרטיבים של 'הסכמה רחבה' וכדומה. אלא שאני מבקש לשים זרקור על המחירים האדירים שאנחנו משלמים כחברה ב'שב ואל תעשה'. מחיר כבד מנשוא, שהולך וגובר.

במקום לקחת את האנרגייה הזמינה שקיימת כדי לסייע ליהודה אליהו להתגבר על כל האתגרים הקיימים ולהביא לשינוי בנגב ובגליל, המדינה נאלצת לכלות את משאביה במאבקים מול הייעוץ המשפטי ובג"ץ

אני לא מציע התעלמות ממה שאירע, להפך – מנהיגות דורשת ניווט אחראי בתוך אותה מערכת של אנרגייה קבועה, כלומר הבנה של ניהול המשאבים שקיימים בחברה בזמן נתון. אבל ויתור גם הוא התעלמות.

בואו ניקח דוגמה ממוקדת – עתיד הגליל. יהודים המעוניינים לרכוש מגרש ולבנות את משפחתם על אדמת הגליל ישלמו מיליוני שקלים בעוד שאזרח ערבי ישלם עשרות עד מאות אלפי שקלים בלבד. זוהי תוצאה של מדיניות רשות מקרקעי ישראל. מיישובים יהודיים דורשים הוצאות פיתוח תשתיות, היוון והתאמות לשמאות בעוד שביישובים ערבים השיווק לרוב מתבצע ללא כל אלה. זה המצב גם בנגב. זהו מצב שהמפעל הציוני לא יכול להכיל. הממשלה הנבחרת בחרה למנות את יהודה אליהו למנכ"ל רמ"י כדי להביא לשינוי עמוק במצב. אליהו מגיע עם קבלות של ממש ועם שינוי היסטורי שהוביל ביו"ש, והממשלה ביקשה להפקיד בידיו את האתגר הגדול של רמ"י. מה מובן ומתבקש מזה?

אלא שבמקום לקחת את האנרגייה הזמינה שקיימת כדי לסייע ליהודה אליהו להתגבר על כל האתגרים הקיימים ולהביא לשינוי בנגב ובגליל, המדינה נאלצת לכלות את משאביה במאבקים מול הייעוץ המשפטי ובג"ץ שעושים כל שביכולתם לסכל את המינוי החשוב הזה. זה על חשבון זה. האנרגייה בחברה קבועה.

כך גם בחוק התקשורת שהוביל השר קרעי, שמטרתו הייתה הפחתת רגולציה מיותרת והפחתת מעורבות מדינתית בתכנים. אנרגיות עצומות הושקעו במאבק מול הייעוץ המשפטי של הכנסת שסירב, שוב ושוב, לשתף פעולה. כך, במקום לזכות לסיוע מקצועי בשיפור וטיוב נוסח החוק, יו"ר הוועדה דיסטל־אטבריאן ושר התקשורת קרעי נאלצו לבצע את העבודה כמעט לבדם ולהביא מישיבה לישיבה נוסח חוק מעודכן. משאבי נבחרי הציבור הושקעו בחיכוך שיזם הייעוץ המשפטי של הכנסת, וזאת במקום שיתנהל שיח ענייני על החוק בוועדה בסיוע מקצועי וניטרלי של הייעוץ המשפטי של הכנסת. האנרגייה החברתית קבועה.

כך גם העיסוק שנכפה על מדינת ישראל במעצרים של חרדים. במקום שהחברה תשקיע את משאביה בשילוב החרדים בשוק העבודה, בהסרת הכפיפות החוקית של חרדים למוסדות ובהכרה במסגרות חרדיות כמו זק"א ויד שרה כשירות לאומי – המדינה עסוקה במעצרים שבכלל פסקו בשטח, וכולם יודעים שלא יועילו אלא רק יחמירו את המצב. גם כאן מערכת המשפט כפתה בזבוז אנרגייה. והאנרגייה בחברה קבועה.

הצורך האקוטי בהשבת הסדר בין הרשויות במדינת ישראל נחוץ, אם כן, לא רק מטעמים דמוקרטיים, אלא גם מטעמים הישרדותיים. בצל האיומים מבחוץ, אין לנו הפריבילגיה לכלות את משאבינו לריק. הממשלה הבאה חייבת להשיב את הסדר על כנו.