שאלה 

לפני חודש בעלי חזר הביתה אחרי שעשה 186 ימי מילואים במהלך המלחמה! הרשיתי לעצמי לנשום. הילדים חזרו לחייך, בנינו מחדש את השגרה, וכבר התחלתי לתכנן קצת את החופש הגדול.
ואז הגיע עוד צו. והוא שוב ארז תיק ויצא, ואני נשארתי בבית בהיריון ועם ארבעה ילדים, מנסה להחזיק את הכול ביחד. אני מסתכלת על הילדים ורוצה לתת להם קיץ שמח. הם הרי לא אשמים בכלום. אבל האמת היא שאני בקושי מצליחה לעבור את היום. אני עייפה, מתגעגעת, דואגת לו וכבר לא יודעת איך מחזיקים בית לבד בלי להשתגע.

תשובה

קודם כול, אל תנסי לנהל את הקיץ הזה כאילו הוא קיץ רגיל. הוא לא. אנחנו עדיין במלחמה שלא הסתיימה, ורבים מגויסים. במצב כזה גם החופש הגדול לא יכול להיראות כמו בכל שנה. גם אל תנסי להשוות אתכם לתמונות של משפחות אחרות בפארקי מים ובטיולים. את רק תרגישי שנכשלת.

אבל זו לא המשימה שלך. המשימה שלך היא להחזיק בית. לא בית מושלם. בית יציב. אל תנסי להיות גם אבא וגם אימא. הילדים לא צריכים ממך תחליף לאבא. הם צריכים אימא נוכחת, שמעניקה ביטחון, אהבה וחיבוק. לכן בחרי את הדברים החשובים באמת, ועל השאר ותרי בלי רגשות אשמה. במקום לרדוף אחרי אטרקציות, בני שלושה עוגנים פשוטים לכל יום: פתיחה נעימה לבוקר, ארוחה משפחתית אחת וסיום יום רגוע. לילדים העוגנים חשובים הרבה יותר מהאטרקציות.

כדאי גם לתת לילדים תפקיד קטן משלהם: לתלות כביסה, לעזור בהכנת ארוחת הערב, הגדולים ישגיחו על הקטנים לחצי שעה. זה לא רק מקל עלייך, זה הופך אותם לשותפים פעילים ומעניק להם תחושת ערך והעצמה בדיוק בזמן שהם זקוקים לה כל כך.

אל תפחדי לדבר עם הילדים בכנות. אפשר לומר: "גם אני מתגעגעת לאבא. גם לי קשה. אבל לאבא יש עכשיו תפקיד חשוב, וגם לנו יש תפקיד. אנחנו עוזרים לו בכך שאנחנו שומרים על הבית וממשיכים את החיים שלנו הכי טוב שאנחנו יכולים". זו לא רק דרך להרגיע אותם, זו האמת. בעלך מגן על גבולות הארץ, ואת מגינה על הגבולות של הבית. בלי החזית שלו אי אפשר, וגם בלי החזית שלך אי אפשר. ושתי השליחויות משלימות זו את זו.

ויש פה עוד ממד, שאולי לא שמת לב אליו מרוב עייפות: בדיוק בימים שהוא יוצא להגן על החיים, את מביאה חיים חדשים לעולם. זה משהו שהילדים, גם בלי מילים, מרגישים ונושאים איתם.

כדאי גם לשמור על קשר עם אבא עד כמה שאפשר: לשלוח לו הודעות קוליות, לשתף בסרטונים ובתמונות ממה שקורה בבית. אם תצליחו לפעמים להעלות אותו לשיחת וידאו באמצע ארוחת ערב, זה יכול להיות נהדר. המחוות הקטנות האלו מחזקות את תחושת הקרבה ונותנות כוח.

מה עוד? אל תישארי לבד! זה הזמן להיעזר במשפחה, בשכנים, בחברות ובקהילה. בקשת עזרה בתקופת מילואים אינה חולשה. היא חלק מהמשימה, והיא גם הדבר ההוגן ביותר: כשאיש אחד יוצא לשמור על כולם, טבעי שכולם ישמרו קצת עליו ועל הבית שהוא השאיר מאחור.

וחשוב מאין כמותו: אל תשכחי לדאוג לעצמך. אימא שחוקה אינה יכולה להעניק לילדים את מה שהם צריכים. גם מנוחה בצהריים, טיול קצר באוויר הפתוח או כוס קפה עם חברה הן חלק מהמשימה, לא בריחה ממנה.

לא בטוח שהילדים יזכרו בעוד שנים כמה טיולים היו בקיץ הזה. הם כן יזכרו דבר עמוק הרבה יותר. הם יזכרו שכשאבא יצא להגן על עם ישראל, גם אימא נלחמה. לא באפוד ובנשק, אלא בסבלנות, באמונה, באהבה ובכוחות שלא ידעה שיש בה. ובזכות שניכם הם יגדלו בבית שמלמד מהי אחריות, מהי שליחות ומהי מסירות למען עם ישראל.

שיהיה לכם חופש נעים ושתזכו לחבק את אבא בבית בקרוב.