כיצד הגענו למצב שאנו נמצאים בו, שמערכת החינוך הכללית במדינת ישראל מחנכת למעשה את בניה לניכור למורשתה, להיסטוריה שלה ולכל היקר לה זה אלפי שנים? כיצד הגענו למצב שחינוך לתורה ומצוות, ליראת שמיים ולנאמנות לחז"ל, שציבור גדול במדינת ישראל דוגל בו, מקבל יחס מפלה ונלעג? 

הספר 'מסילה חדשה: הראי"ה קוק ואתגרי החינוך' הוא עבודת מחקר מקיפה של הרב אברהם וסרמן, והוא מצטרף לסדרת ספריו העוסקים בדרך התנהלותו המעשית של הראי"ה קוק ליישום רעיונותיו הגדולים. ספריו הקודמים של הרב וסרמן – 'להכות שורש', 'קורא לדגל' ו'היד השמאלית' (שכבר נכתב עליו מעל במה זו) – מספרים סיפור מקיף ושלם על פועלו של הרב קוק ללא לקיחת חלקי סיסמאות מכתביו והגותו וגזירה של מדיניות חלקית מהן.

לא הייתי מתבטא בנושא, היות שראוי שדווקא גדולים וזקנים בתורה יתעמתו ביניהם בנוגע לתפיסת הראי"ה, וכך תרבה הדעת. ארכב על כתפיהם של גדולים בישראל כננס על גבי ענקים בסוגיה הזו ואנסה לתאר במעט את התרשמותי הסובייקטיבית בלבד מקריאת הספר.

אחת התופעות שגרמה למערכת החינוך להיות כפייתית כל כך, ויש שיאמרו אף רודנית, היא הנחת היסוד של המדינה הריכוזית המכתיבה את סגנון החינוך

"החיבור מתחיל בשלהי המאה ה-18 כאשר ראשי תנועת ההשכלה בגרמניה ייסדו בית ספר כאלטרנטיבה לתלמודי התורה. בתוכנית הלימודים נכללו לימודי שפה (גרמנית), השכלה כללית ותנ"ך, אך לא תורה שבעל פה. מוסדות אלו משכו הורים וילדים רבים, כיון שהכשירו את החניכים להשתלבות בחברה הגויית ולעתיד כלכלי. תוך זמן קצר חוללו מוסדות אלה מהלך הרסני של נטישת התורה ומצוותיה, ואף המרת דת. מגמה זו הלכה והתפשטה ברחבי העולם היהודי, גם באסיה ואפריקה, למרות התנגדות הרבנים".

לעיתים אנו מחמיצים את עומק השבר שחוללה תנועת ההשכלה בעולם היהודי המסורתי, והספר מתאר במידה רבה את אחד המשברים הגדולים והכואבים ביותר: החינוך הישראלי. הספר הזה חשוב מאוד, משום שההתנגשות בין החדש לישן עקרונית ואינה תלויה בתקופת זמן מסוימת. ההתפתחות הטכנולוגית והפתיחות לעולמות חיצוניים תמיד יציבו אתגר וידרשו מענה ראוי, אחראי ורציני מה להכניס, כמה, היכן, באיזה גיל ובאילו תנאים. כדאי לזכור זאת כשמעוניינים בדין רציני בנוגע לציבור החרדי לדוגמה או בנוגע למבקשים חינוך תורני לילדם. 

אחת התופעות שגרמה למערכת החינוך להיות כפייתית כל כך, ויש שיאמרו אף רודנית, היא הנחת היסוד של המדינה הריכוזית המכתיבה את סגנון החינוך. 

לאורך הספר מציג המחבר את תפיסתו של הראי"ה, שדגל במתן חופש לכל התאגדות הורים כלשהי לחנך את ילדיהם על פי תפיסת עולמם. "ההורים מוצאים את החינוך המתאים לרוחם במוסד הנכבד הזה" – ציטוט מאגרות הראי"ה תרצ"א, איגרת קכג. "כלומר, בשם החופש לחנך על פי רצון ההורים, יש לתקצב כל קבוצה שהקימה מוסד חינוכי המתאים לערכיה", מבאר המחבר.

התיאור ההיסטורי של נקודות הציון של החינוך היהודי מציג תמונה שבה דווקא מי שהתנגדו לעיתים לכל הכנסת רפורמות חינוכיות, ידעו על מה הם מדברים וממה הם חוששים. לא סתם היו אף שהתנגדו להכנסת השפה העברית אל חדרי הלימודים, מכיוון שהיא הייתה לשפה שרוקנה מתוכן את העולם היהודי כשקידמו על פיה את ביקורת המקרא, זלזול בחז"ל ולימוד תנ"ך ברוח רפורמית המציגה את היהדות כמקור למוסר הומניסטי ואוניברסלי בלבד.

גם כיום יש שמדברים על לימודי יהדות בלי תושב"ע (לעיתים בסיורים ובימי עיון בצבא ובמכונים מסוג מאוד מסוים מדברים על "מהתנ"ך לפלמ"ח", ובכך אלפיים שנות יצירה מפוארות של תושב"ע מתאדות. זה לא במקרה, והספר מציג בין היתר את התקדים לכך ואת התפיסה העומדת מאחורי הדברים). 

לאורך הספר בולטת עמידתו הברורה של הראי"ה: בעד החינוך התורני ושמירת הפרופורציות הנכונות בין העיקר לטפל, בין הקודש לחול. הרב וסרמן סוקר איגרות ומכתבים רבים של הראי"ה המציגים שיטה היודעת להתנהל במציאות קונקרטית גם אם היא חסרה, ומנגד לא להופכה לאידיאל. זוהי נקודה חשובה, היות שלעיתים יש המתבלבלים בסוגיה הזו ומציבים הנהגה ותמיכה כלשהי של הראי"ה לנוכח מציאות נתונה כאילו הייתה ראויה לכתחילה בכל מקום ובכל עת.

סוגיות רבות שאנו פוגשים היום, מתברר שהיו נחלת הציבור עוד לפני יותר ממאה שנה, כמו ההסתייגות של הראי"ה מכמה בחירות של תנועת המזרחי בסוגיות שמטרידות במידה מסוימת את החינוך הממלכתי-דתי עד היום. ביקורת זאת עוסקת בפער שבין החזון ליישום, כלומר בהפיכת החול לעיקר והקודש לשולי, בזהות המבולבלת בהקשר של קליטת מורים ותלמידים שאינם ברוח המקום, וכן באינטגרציה, כלומר קליטת כל תלמיד ללא קשר לרמתו הלימודית או הרוחנית. אין צורך להיות פופוליסט ולטעון בפשטות שעל השערים להיפתח ללא הבחנה, זהו דיון רציני, והספר יכול לסייע בכך לאור התנהלותו של הראי"ה בנושא העקרוני הזה.

לא סתם נקרא הספר 'מסילה חדשה'. על כך כתב אמר הראי"ה בתחילת דרכו כשהגיע ליפו וראה את "החולשה וחוסר החיות של הישוב הישן, ואת הריקנות והקלקול שביישוב החדש". כך הגיע למסקנה: "מוכרחים לסול מסילה חדשה לתקומת היהדות, שהיא תקומת האומה באמת בארץ ישראל". כך מצא הראי"ה את עצמו בעין הסערה תחת חיצי ביקורת ארסיים של קנאי ירושלים ושל גורמים חילוניים כאחד.

הרב וסרמן סוקר איגרות ומכתבים רבים של הראי"ה המציגים שיטה היודעת להתנהל במציאות קונקרטית גם אם היא חסרה, ומנגד לא להופכה לאידיאל

הביקורת הנוקבת של הראי"ה נגד החינוך החילוני, שעקר את הנשמה מילדי ישראל, ניכרת לכל אורך הספר, ובמיוחד במאבקו בגימנסיה, מוסד שהפך לספינת הדגל במאבק החינוכי על ילדי ישראל.

הנה כמה ציטוטים מהספר המלמדים על יחסו של הראי"ה לנושא. כך לדוגמה כתב לקראת הקמת ישיבה ביפו: "שתגדל לוחמים מלחמת ד', נגד בעלי הדמיון הנפסד, החושבים את עצמם ליראים, ונגד גסי השכל ובעלי טמטום הלב, החושבים את עצמם לחופשים". 

"בראשית בואי לאה"ק… ראיתי את חלישות הכוח ודלדול החיים שבמוסדים שהם עמודי התורה והיהדות שבישוב הישן, ולעומת זה את הריקנות והזוהמא של הנוכריות, הרואה את עצמה עבריות".

לסיום, הנה קטע המעיד על תפיסתו הריאלית של הראי״ה כשהתבקש לשתף פעולה עם הגימנסיה במחאה נגד המיסיון. לצד ראייתו לחיוב את פעולת הגימנסיה נגד המיסיון, סירב לשתף פעולה ״והתנה את השתתפותו בכך שיצהירו כי הם מודים ששגגו ביחסם השלילי אל הקודש… הם סירבו, ולכן למרות רצונו באחדות – לא השתתף עמם״, כותב הרב וסרמן בספרו. 

"בחינוכם הקלוקל ביחס לקודשי האומה הם מריקים מהלב של חניכיכם כל לשד של קודש… כבר אתם מכשירים אותם להיות מוכנים ליפול במגפת השמד. באו אליי… לבקש השתתפותי במחאתם נגד המסירה למיסיון, והשבתי להם שאני מוצא כבדות גדולה לפני להשתתף במחאה זו – הרצויה מאוד מצד עצמה… 

"יש לי עצה, אמרתי להם, שאוכל גם אנכי להשתתף עמכם יחד במלחמת מצווה זו, אם תגלו דעתכם באופן רשמי שבאתם לידי הכרה, שהיחס השלילי, או הקר, לכל קודש ד׳, שהיה נהוג עד כה בגימנסיה, הוא שגיאה יסודית, אפילו מצד הערך הלאומי, ושהנכם ניגשים לתקן את החיסרון הזה לימים הבאים, בהדרגה, אז אע״פ שיודע אני כמה יהיה דרך תשובה זה רחוק מהמגמה… מ״מ אוכל למצוא לנפשי איזה דרך להשתתף עמכם יחד במחאה נגד האויב המשותף… אבל כל זמן שמצדכם לא יהיה כל גילוי דעת להטבת המצב, לא אוכל לקחת חלק עמכם במחאה זו, מבלי שאעורר באותו מעמד גם כן את מחאתי נגדכם״. הבנה ריאל-פוליטית לתפארת!

כדאי ללמוד מכך לימינו כשבאים לשתף פעולה ציבורית עם כל מיני גורמים, ודי לחכימא ברמיזא.