ככלל, אפשר לומר, שמאז קום המדינה ועד היום לא הייתה מלחמה אחת שבה ישראל הובסה בשדה הקרב. היו כישלונות, היו הפתעות, היו מחירים נוראים, היו מלחמות שנפתחו רע ונגמרו בתחושה קשה. אבל במבחן הצבאי הקר, מדינת ישראל ניצחה. ובכל זאת, כמעט בכל מלחמה ישראלית בעשורים האחרונים, נשאר אחר כך טעם חמוץ.
לא משום שחיילי צה"ל לא ידעו להילחם, לא בגלל שהחברה הישראלית לא ידעה להתגייס וגם לא משום שלא הייתה גבורה, תחבולה, הקרבה או יכולת מבצעית. הבעיה העמוקה יותר נמצאת במקום אחר: לא בשדה הקרב בעזה או בלבנון, אלא בשדה המדיני בירושלים או בוושינגטון.
הרגל של השדה המדיני היא הרגל החלשה ביותר של מדינת ישראל, פעמים רבות היא צולעת דווקא ברגע שבו צה"ל מתחיל להתקרב להישג ממשי, ואז, כשהמערכה הצבאית עדיין לא מיצתה את עצמה, מופעל הלחץ הבינלאומי. החלטות מועצת הביטחון, שיחות טלפון מהבית הלבן, עצירת משלוחים, עיכוב חימושים, איום מדיני מרומז או מפורש.
זו לא טענה רגשית נגד אמריקה, להפך. הברית עם ארצות הברית הייתה ועודנה נכס אסטרטגי עצום. היא נתנה לישראל עומק מדיני, גיבוי בזירות בינלאומיות, יתרון טכנולוגי ומערכות נשק שאין להן תחליף מיידי. אבל דווקא משום שמדובר בברית כה חשובה, אסור לטשטש את המחיר שלה. בזמן שארה"ב שולחת לנו את מיטב הנשק והתחמושת ביד אחת, היא לופתת את צווארינו בידה השנייה.
ליבת הלחץ האמריקאי על ישראל יושב על נקודה פשוטה: נשק ותחמושת.
על פי מזכר ההבנות שנחתם ב 2016, ארצות הברית התחייבה להעניק לישראל 38 מיליארד דולר בעשור 2019 עד 2028. מתוכם 33 מיליארד דולר הם FMF, כלומר Foreign Military Financing, מימון צבאי זר, ועוד 5 מיליארד דולר מיועדים להגנה מפני טילים. בפועל מדובר ב 3.3 מיליארד דולר בשנה לרכש ביטחוני ועוד 500 מיליון דולר בשנה לתוכניות הגנה מפני טילים.
זה סכום דרמטי, אבל הוא אינו כסף חופשי. רובו הגדול מיועד לרכש בארצות הברית עצמה. המשמעות פשוטה: ישראל מקבלת סיוע, אבל הסיוע הזה מחזק גם את התלות. הוא מרגיל את מערכת הביטחון לחשוב דרך קווי ייצור אמריקאיים, זמני אספקה אמריקאיים, אישורים אמריקאיים ושיקולים פוליטיים אמריקאיים. ברגע האמת, מי ששולט בברז התחמושת מחזיק בידו מנוף מדיני.
הבעיה החריפה במיוחד במלחמה הנוכחית בגלל אורכה. במבצע קצר אפשר להסתמך על מלאים, על הכנות מוקדמות ועל קצב אש מוגבל. אבל מלחמה רב זירתית, ארוכה, עצימה, מול חמאס, חיזבאללה, איראן ושלוחות נוספות, דורשת דבר אחר לגמרי: יכולת ייצור רציפה. לא רק מחסנים מלאים, אלא פסי ייצור. לא רק חימושים קיימים, אלא תעשייה שיכולה להתחדש תוך כדי מלחמה.
היא יכולה לנצח טקטית, אבל להיבלם אסטרטגית
כאן נחשפת החולשה. מדינה שאינה מסוגלת לייצר לעצמה את מרבית התחמושת החיונית שלה, מגבילה מראש את חופש הפעולה שלה. היא יכולה לנצח טקטית, אבל להיבלם אסטרטגית. היא יכולה לתמרן, להפציץ, להפתיע ולכתוש, אבל אם היא יודעת שבשלב מסוים תזדקק לאישור זר כדי להמשיך, היא כבר נכנסת למערכה כשהבלם המדיני מותקן בתוך תא הפיקוד.
אם מדינת ישראל רוצה לנצח את המלחמות הבאות שלה, ואין לה באמת ברירה אחרת, היא חייבת להביט ישירות בנקודת הכשל הזאת. לא לעטוף אותה בסיסמאות על ברית אסטרטגית. לא להעמיד פנים שהסיוע האמריקאי הוא רק מתנה. לא להתמכר לנוחות של רכישה מבחוץ. אלא לשאול שאלה פשוטה: האם מדינה שחיה תחת איום קיומי יכולה להרשות לעצמה להיות תלויה במדינה אחרת בתחמושת, בחימושים ובמערכות קריטיות? התשובה היא לא.
מכאן נגזרות שתי מסקנות פעולה. הראשונה היא מדינית ותודעתית: לקבוע עובדות בשטח, ומהר. בראשית הציונות הבינו דבר יסודי מאוד. לא תמיד מנצחים בוויכוח, לפעמים מנצחים במציאות. מודל חומה ומגדל לא נשען על מסיבות עיתונאים, לא על נאומים באו"ם ולא על המתנה להסכמה בינלאומית. הוא נשען על פעולה מהירה, נחושה, ממוקדת, שיוצרת מציאות שקשה לגלגל לאחור. בלילה אחד קם יישוב, בבוקר קמו לעובדה בלתי מעורערת.
זה לא אומר שמדינת ישראל צריכה להתנהל בלי שיקול דעת מדיני
זה לא אומר שמדינת ישראל צריכה להתנהל בלי שיקול דעת מדיני. אבל זה כן אומר שישראל חייבת להפסיק לחשוב כאילו המדיניות היא רק ניהול לחצים מבחוץ. מדיניות היא גם יצירת עובדות. גבול, ביטחון, התיישבות, שליטה במרחב, פירוק אויב, שינוי מאזן כוח. מי שלא קובע עובדות בשטח, מגלה מהר מאוד שאחרים קובעים עובדות עבורו.
המלחמות של ישראל אינן יכולות להסתיים רק משום שמישהו בעולם רוצה שקט. הן צריכות להסתיים כאשר נוצרה מציאות חדשה, חזקה יותר, יציבה יותר ומרתיעה יותר. אחרת המלחמה הבאה כבר נוצרת בתוך ההסכם שמסיים את המלחמה הנוכחית.
המסקנה השנייה היא תעשייתית: ישראל חייבת לייצר לעצמה הרבה יותר נשק ותחמושת.
לא הכל. אין סיבה להעמיד פנים שישראל יכולה או צריכה לייצר לבדה כל מטוס, כל מנוע, כל שבב וכל מערכת. מדינה קטנה לא יכולה להחזיק לבדה תעשייה מלאה בכל תחום. אבל בתחומים שבהם נדרשת עצמאות מבצעית מיידית, תחמושת, חימושים מדויקים, רקטות, טילים, מיירטים, רחפנים, כטב"מים, מערכות שליטה ובקרה, חלקי חילוף קריטיים, מערכות הגנה אווירית וטכנולוגיות ייצור מהיר, ישראל חייבת להגדיל דרמטית את הייצור המקומי.
צריך לומר ביושר: עצמאות ביטחונית תעלה כסף
זה לא רק צורך ביטחוני. זה גם מנוע כלכלי ומדיני. תעשיית הביטחון הישראלית כבר מוכיחה שיש לה ביקוש עולמי עצום. לפי משרד הביטחון, בשנת 2025 נשבר שיא הייצוא הביטחוני של ישראל בפעם החמישית ברציפות, והוא הגיע ל 19.2 מיליארד דולר. זו עלייה של כמעט 30 אחוז לעומת 2024, יותר מהכפלה בתוך חמש שנים, ופי ארבעה בתוך עשור. הצפי קדימה בהיבט הזה אופטימי בהרבה.
כלומר, ישראל אינה מתחילה מאפס. להפך. יש לה בסיס תעשייתי, טכנולוגי, הנדסי ומבצעי מהחזקים בעולם. היא כבר מדינת ייצוא ביטחוני מובילה. היא כבר יודעת לפתח מערכות שהעולם רוצה לקנות. אבל יש פער בין תעשייה שמצטיינת בייצוא לבין תעשייה שמבטיחה עצמאות מלחמתית מלאה בתחומים הקריטיים. הפער הזה חייב להיסגר ועדיף כמה שיותר מהר.
צריך לומר ביושר: עצמאות ביטחונית תעלה כסף. הרבה כסף. תקציב הביטחון כבר כבד מאוד. הוצאות הביטחון של ישראל צפויות להגיע בשנת 2026 לכמעט 8 אחוזי תוצר, לעומת 4.2 אחוזי תוצר בשנת 2022. במונחי חלקה של מערכת הביטחון בתקציב המדינה, מדובר בעלייה מכ 16 אחוז מתקציב המדינה ב 2022 לכרבע מהתקציב ב 2026.
המלחמות הבאות לא יוכרעו רק על ידי אומץ הלוחמים
אבל השאלה איננה האם זה יקר, ברור שזה יקר. השאלה היא מה יקר יותר: לבנות עצמאות תעשייתית, או להיכנס שוב ושוב למלחמות שבהן ישראל מנצחת בשטח אבל נעצרת במישור המדיני בגלל תלות בחימושים מבחוץ. המודל הנכון כיום למדינת ישראל הוא ברית בלי תלות משתקת. יחסים עמוקים עם וושינגטון, אבל בלי מצב שבו כל ממשל אמריקאי יכול, ברגע של מחלוקת, להפוך את שרשרת האספקה הביטחונית למנוף לחץ על ירושלים.
ישראל צריכה לשאוף למצב שבו הסיוע האמריקאי הוא שכבת יתרון, לא צינור חמצן. תוספת כוח, לא תנאי פעולה. ברית אסטרטגית, לא אזיקים על הידיים. מדינת ישראל קמה משום שהתנועה הציונית הבינה דבר פשוט: עם שאינו קובע את גורלו, אחרים יקבעו אותו עבורו. זה היה נכון אז בהתיישבות החלוצית, וזה נכון גם בתעשייה הביטחונית.
המלחמות הבאות לא יוכרעו רק על ידי אומץ הלוחמים. הן יוכרעו גם על ידי מחסנים, מפעלים, פסי ייצור, מלאים, חוזים, דיפלומטיה ומדיניות שמבינה את הקשר ביניהם. הלקח ברור: ישראל יודעת לנצח בשדה הקרב. עכשיו היא חייבת לבנות את הכוח שיאפשר לה לנצח במלחמה.