לאחרונה, שוב עלתה לדיון הציבורי שאלת ההפרדה בין גברים לנשים.
בעוד נשים מסורתיות ושמרניות זקוקות למרחב הזה כחלק בלתי נפרד מהאמונה ומאורחות החיים בהן בחרו, פמיניסטיות רדיקליות מתנגדות לכך בכל תוקף.
גופים פמיניסטיים רדיקליים תמיד יתכסו באצטלת זכויות לנשים. בפועל, הן עצמן דורסות זכויות נשים כשזה לא מסתדר עם תפיסות העולם הקיצוניות שלהן.
כמי שצמחה במרחבים נפרדים, בבתי הספר, בתנועות הנוער ובקהילה, אני יכולה להבין את התסכול שהן חשות אל מול בני המין השני. אני משערת שהשורשים הרקובים של התפיסות הפרוגרסיביות שראינו במיצג השפחות כדוגמה, מקורם בחברה מעורבת שלא מסוגלת לתת מענה הולם לכל אחד משני המינים, בהתאם למאפייניו הייחודיים.
למעט בהזדמנויות קצרות – נשים רבות במדינת ישראל, מעולם לא חוו צמיחה והתפתחות במרחב נשי מאפשר ללא נוכחות גברית.
הן מעולם לא הרגישו את רקיעות הרגליים הייחודיות במעגלים בריקודים בחתונות, את הצחוק הנשי המתגלגל באולם מפוצץ קהל, את צבעי הלבן והזהב בשבתות האולפנה, את השהייה הממושכת במחנה ביער שבו את חלק משבט נשי אדיר. הן כנראה גם לא פגשו בחופים הנפרדים נשים חילוניות שמגיעות כי הן "רק באו ליהנות בשקט", את העוצמה הנשית הייחודית שהן כל כך אוהבות לדבר עליה, אבל למרבה הטרגדיה, כנראה מעולם לא חשו אותה.
כדוסיות, לא פיתחנו רגשות נחיתות כלפי בנים, לא התקיימו ביננו תחרויות ספורט לא הוגנות, ובכיתה אפשר היה להרגיש בנוח לשוחח על נושאים רגישים משותפים.
לא מזמן נפתח בית ספר חילוני נפרד לבנות בירושלים. זו אחת משש הסיבות בעטיין משכנע המוסד הורים פוטנציאלים לרשום את בנותיהן לבית הספר: "מחקרים בעולם מראים כי בבתי ספר המיועדים לבנות, 96% מהתלמידות מרגישות מצליחות בעקבות תוכנית הלימודים המכוונת אליהן". ועוד לא דיברנו על ההישגים המטורפים של נערות חרדיות במתמטיקה.
מורן זר קצנשטיין, מייסדת 'בונות אלטרנטיבה' ומי שהובילה את מצעד השפחות בתקופת ההתנגדות לרפורמה המשפטית, שוב ושוב פועלת כדי למנוע רחצה נפרדת במעיינות, או לימודים בהפרדה באקדמיה. לאחרונה, כתבה דברים קשים כנגד מכינת עלי ורבניה, בניסיון להקטין ולטעון כי מתקיימת בה פגיעה חמורה בנשים.
אז איך מי שטוענת שהיא דואגת לנשים פועלת בניגוד גמור לאינטרסים של הרוב הנשי במדינת ישראל?
איך מי שהובילה את מצעד השפחות, שבז לנשים מסורתיות, והציג אותן ככנועות, חסרות בחירה ומחשבה, ככלי הולדה בלבד, מתיימרת לדבר בשם כולנו?
איך מי שיודעת עד כמה רפורמה משפטית נחוצה לנשים בישראל, מתנגדת אליה בכל תוקף?
גם כאן, שאלת מדינת כל אזרחיה מול שאלת המדינה היהודית היא התשובה.
נשים שרק רוצות להידמות לגברים, שעסוקות בטשטוש זהויות ובפירוק ערכי המשפחה, ששונאות מרחבים נפרדים (ליהודיות. התנגדות לחברה נפרדת אצל ערבים אף פעם לא תשמעו מהן), שתמיד הולכות יד ביד עם רעיונות פוסט ציוניים מבית היוצר של ג'ודית באטלר – "7 באוקטובר לא היה מתקפת טרור", שמעדיפות את השוויון על פני הניצחון, לא עוסקות בקידום נשים אלא בפופוליזם זול, שדורס כל אישה שאינה מתיישרת לפי האג'נדות שלהן.
לכן לא אכפת לה לכתוב במחי יד נגד מכינת עלי, המכינה שהיא סמל לחזון היהודי של צבא מנצח שהצמיחה כל כך הרבה גברים שחירפו נפשם עבור תקומת ישראל בארצו. אלמנות כאובות ויתומים צעירים שזיכרון אבותיהם האהובים עודנו עומד מול עיניהם, נתקלים כעת בדברי הבלע הללו. ללא רחם, ללא עדינות, ללא הרכנת הראש בפני משפחות שכולות ותוך דריסת האתוס הישראלי בו החברה מוקירה את גיבוריה ונופליה.
שיחה קצרה או ביקור אצל אותן האלמנות, שרבות מהן גם שייכות לקהילת הישיבה, עשויה להאיר את עינייך ולהביא אותך אל המסקנות ההפוכות.
מורן, על אף שאת אוהבת לחזור על כך: את אינך מייצגת את הרוב הנשי כאן במדינת ישראל. את שייכת למיעוט הקיצוני ההולך ונכחד, בעוד רובנו אוהבות מסורת, משפחה, יהדות, לאומיות ומרחבים נפרדים מאפשרים ומצמיחים.