בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי במסע חיפוש פנימי קבוע. מצד אחד, בוער בי הרצון להגשים את עצמי, להתקדם, להוביל ולהצליח בשוק העבודה התחרותי והתובעני. מצד שני, יש בי כמיהה עמוקה – כן, קראתם נכון, כמיהה – פשוט להיות בבית בשעה 13:30.
אני כמהה לקבל את הילדים שלי כשהם חוזרים ממסגרות החינוך. לתת להם חיבוק חם, לוודא שלא התעכבו בדרך, למזוג להם כוס מים קרים ולהגיש ארוחת צהריים חמה. אני רוצה לשבת איתם, להקשיב למה שעבר עליהם, להיות נוכחת באמת ובשבילם – כשאני משוחררת לחלוטין מטלפונים, מיילים, פגישות זום ומשימות דחופות ש"אינן סובלות דיחוי""
שוק העבודה המודרני הצליח לשטוף לנו את המוח ולגרום לנשים להרגיש שנוכחות בבית היא "התפשרות", "נסיגה" או "ויתור על קריירה". אני כאן כדי להגיד בקול רם וברור לבחור לקבל את הילדים ולגדל אותם זו לא פשרה, זו עוצמה! זוהי בחירה ערכית עליונה. אני בוחרת להשקיע בדור העתיד, והמערכת מסביב היא זו שמוזמנת להתאים את עצמה אלי, ולא אני אליה.
במשך עשורים, הפמניזם חוזר שוב ושוב על המנטרות "אישה צריכה להיות שווה לגבר", "כל אחת חייבת לשאוף להיות מנכ"לית". הם דוחפים נשים לשבת סביב שולחנות ישיבות מנוכרים, להילחם על אחוזי רווח, לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה ולהקריב את היקר להן מכל.
בגידה במהות הנשיות והאימהות
הגישה הזו, בעיניי, היא טעות קשה ואף בגידה במהות הנשיות והאימהות. הניסיון הנואש להשיג שוויון מכני הפך את המודל הגברי, הדורסני והתחרותי, לאידיאל היחיד של הצלחה. הוא הפך את הרצון הטבעי, הבריא והכל כך אנושי של אמא לגדל את ילדיה, לסימן של "חולשה" או "ויתור". התפיסה המודרנית הקטינה את ערך האימהות, ועל הדרך הפכה את הנשים למותשות, מנותקות מהבית ומוצפות ברגשות אשמה.
השילוב של נשים בשוק העבודה הוא מבורך, וכל אישה צריכה לבחור את נתיבה – בין אם זו קריירת הייטק, רפואה, עריכת דין או ניהול. אך החברה שכחה שהעוגן האמיתי שמאפשר לעולם להמשיך להתקיים הוא הבית. ללא האימהות שבוחרות לעצור, להיות שם, להעניק חום, חינוך, ערכים ודעת – שום כלכלה לא תחזיק מעמד. הייטק וקריירה בונים כלכלה זמנית, אבל האימהות בונות את דור העתיד.
השוויון והתיקון האמיתי יגיעו רק כאשר החברה שלנו תשנה את סדר העדיפויות שלה. עלינו להחזיר את הכבוד, הערכה החברתית, ואת השקט הציבורי לנשים שבוחרות באימהות נוכחת. הבית הוא לא תחנת מעבר זמנית, והילדים הם לא משימה שיש "לסמן עליה וי" בסוף יום מתיש. הבית הוא המרכז, והבחירה להיות בו היא הבחירה הכי אמיצה, חזקה ומשמעותית שאישה יכולה לעשות עבור העתיד של כולנו.