תמיד כשנתקענו, ידענו לעלות שלב. 

יותר מזה: תמיד כשנתקענו וחשבנו שהכל אבוד, כשהיינו מתוסכלים ועצובים וכבר די שבורים – לא ידענו עד כמה קרוב השלב הבא. 

וגם: תמיד כשהיינו בעומקי המשבר, רק מתי-מעט ידעו מה עכשיו צריך לבנות ולקדם. מה הנקודה שאם נעבוד עליה, נוכל להצמיח ממנה את הישועה. 

טראמפ מאכזב. לא רק טראמפ, הכל מסביב נראה קצת שבור וחמוץ. 

וזה קצת הזוי, כי הרי אנחנו בהצלחות חסרות תקדים. מי האמין לפני שנתיים ושלוש שנכבוש כיבוש מלא וככל הנראה סופי 70% מרצועת עזה?

מי היה מטורף מספיק לחשוב שעשרות קילומטרים בסוריה יהיו שלנו, או שנשב על הבופור ועל קו צפוני בהרבה מהליטאני, ונשמיד את כל מה שמאחוריו?

אף אחד. 

ובכל זאת, משהו חמוץ. 

בין השמות השונים שנתנו למלחמה הזאת, מאקטובר דרך שמחת תורה, חרבות ברזל ועד התקומה, אולי אפשר להציע שם נוסף ודי הולם: מלחמת הכמעט. 

אנחנו כמעט כובשים את עזה. כמעט מרסקים את חיזבאללה. כמעט-כמעט הפלנו את ממלכת הרשע באיראן, וכמעט גדענו את זרוע הזדון הסורית. בכולם אנחנו מנצחים בנקודות נצחון אדיר, גדול בהרבה מששת הימים, ועדיין – זה רק כמעט. 

הנצחון המוחלט, זה שלפני קצת פחות משלוש שנים החלטנו בתוך הלב הלאומי שלנו שהפעם נעשה הכל, באמת הכל, כדי להביא אותו – הוא כמעט אצלנו. אנחנו כמעט אצלו. אבל רק כמעט. 

השבר של היום, עם טראמפ הקנה הרצוץ, הוא עוד כמעט אחד. אולי כמעט אחד יותר מידי. הנשיא הזה הוא ללא ספק הידידותי ביותר שידענו. הוא הלך איתנו כמעט את כל הדרך. הפציץ והפציץ שוב, כתש במקביל לצה"ל את איראן – ואז, כשהאויב מוכה וכמעט מושמד, הוא עצר. כמעט הגענו, אבל בסוף לא. 

כל ההתקדמויות המדהימות האלה שאף אחת מהן לא הצליחה ממש להשלים את המהלך ולהגיע ליעד – כולן קוראות לנו, כנראה, לשנות משהו. את כל מה שאפשר לעשות עם מאגרי האנרגיה שלנו עשינו, ולא בטוח שהאמנו בעצמנו שנצליח לעשות: השבת כל החטופים עד האחרון שבהם, עריפת כל ראשי הנחש שוב ושוב ושוב, כיבוש, מכות חוזרות ונשנות, ואולי מעל הכל רוח גבורה שלוקחת אותנו דרך כל הקשיים כבר כמעט שלוש שנים הלאה והלאה. 

אבל לאנרגיות האלה יש גבול, כי הן מגיעות ממקום מאוד מוגבל: בסוף, זה אנרגיה של גוים. 

כשהנביאים גערו במלכי ישראל שהסתמכו על מצרים ועל אשור, על שוקי הסוס ועל גבורת האיש, הם לא התווכנו לומר אמירה צבאית או מדינית. יותר מזה: בדורות רבים דווקא ההליכה עם הגוים היתה הדבר הנכון, ואפילו הקמת המדינה עצמה היתה מותנית בהסכמה של הגוים. עד כדי כך שכשהרב קוק זצ"ל שמע על הצהרת בלפור שהוא היה בין הדוחפים להשגתה, הוא הודיע: סר פחד שלושת השבועות.

כשהנביאים קראו לנו לא לסמוך על הגוים הם כיוונו אותנו להיזכר מי אנחנו ומאיפה נובעות המלחמות שלנו. אנחנו לא עוד מדינה שמתמרנת בין בריתות ומהלכים מדיניים ולא עוד צבא שממציא אסטרטגיות וטקטיקות מנצחות. אנחנו עם לבדד ישכון, עם כזה שכשהוא מחובר באמת לעצמו ולמהותו מתקיים בו מיד: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך – ויראו ממך". באורות המלחמה הרב קוק מגלה לנו שאלמלא היינו חוטאים בחטא העגל, אם לא היינו מתבלבלים ושוכחים ונוהגים את עצמנו כאחרון העמים עובדי העבודה הזרה, לא היינו צריכים שום מלחמה בכניסה לארץ. 

כל ההישגים הכמעט-כמעט מושלמים שלנו בכל החזיתות אומרים לנו דבר אחד ברור: הגיע הזמן לעלות קומה. להתחבר מחדש. לבחון את שלוש השנים המופלאות שעברנו, את השבר הגדול ואת הדרך הארוכה, את השיניים החורקות והחיילים שנשאו בנטל העצום, ולהסיק מסקנה אחת: הגיע הזמן שנראה בעצמנו עם של ה'. עם שהתורה מורה לו את הדרך, שהתרבות הישראלית היא הרוח הגדולה שלו. 

הרי הגנרלים הכי טובים של המדינה שלנו היו עיוורים לחלוטין ככל שהם התרחקו מהרוח הישראלית של רפול ושרון והפכו לנאורים ומתקדמים, וכל היועצים שאמרו שאין סיכוי נכשלו לחלוטין מול ראש ממשלה אחד שהחליט להקיף את עצמו באנשי אמונה. 

הרי הלוחמים שבשדה הקרב אמרו שוב ושוב את האומר הגדול שלהם שאי אפשר כבר לא לשמוע אותו – שככל שיותר מחוברים לתורה, לישראליות, לתפילה, ככל שעונדים פאץ' משיח ומתפללים וקוראים שמע ישראל לפני הכניסה לקרב – ככה יש יותר ויותר כוחות של המשכיות, של נצחון, של הגעה לעוד סבב ולעוד קרב עד אין סוף, בשם כל ישראל. 

הרי השותף הגדול, הגוי, הנוצרי, שהצטרף אל ההצלחה העצומה והדמיונית כמעט של טייסנו הגיבורים, דיבר גבוהה גבוהה – וכשהוא ועמו התחילו לשלם בנפט ובדולר הוא עצר והכזיב. המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד. 

הגיע הזמן לקרוא בשם ה'. להגיד בקול: הצבא הזה, מערכות אלוקים חיים, המדינה הזאת, מדינה שהיא יסוד כיסא ה', העם הזה המופלא בן אלפי השנים – הם משהו אחר לגמרי. גם אם נילחם בצפורניים, כמו שאמר ראש הממשלה בעידן ביידן, נמשיך עד לנצחון. כי זו לא מלחמה ריאלית. זו מלחמה משיחית, מלחמה של הטוב ברע, ואף אחד חוץ מהעם הטוב הזה לא יכול באמת להישיר מבט לרע, וללחום בו עד הסוף המופלא.