דונלד טראמפ הוא באמת לא טיפוס שקל להבין מה הוא רוצה ומה הוא חושב באמת, אבל מה שבטוח ללא כל צל של ספק הוא שהוא בשר ודם ופוליטיקאי שעומד בפני בחירות האמצע בארצות הברית לנוכח ירידה בתמיכה ומחירי אנרגייה גבוהים. אין מלך בלא עם, אמרו רבותינו, וזה נכון גם כלפי יצור בלתי צפוי כמו טרמאפ.
בתוך מערכת הלחצים הבלתי אפשרית והסבך הבין-לאומי הצפוף הזה צריך לתמרן בנימין בן צילה הלוי, להלן ראש ממשלת ישראל, כשביטחון ישראל והגאווה הלאומית על פגיעה בריבונות מצד אחד ולחץ מצד ספקית המטוסים והאמל"ח הבלעדית שלנו, הלא היא ארצות הברית, מצד שני.
בכל הנוגע לאיראן אני את השיעור שלי כבר למדתי: יש סוגיות שבהן אני לא סומך מספיק על נתניהו, אבל למראה להקת הצייצנים מהיציע שמנצלים את הסיטואציה המדינית הרגישה הזו כדי לחבוט בנתניהו בפומבי ולהחליש אותו עוד יותר מול הממשל האמריקאי כשהם מציגים אותו חסר תמיכה ציבורית, בסוגיית איראן אני הולך אחריו בעיניים עצומות, ואני בטוח שהוא עושה במצב הקיים את הטוב ביותר שאפשר.
בעולם שאנחנו חיים בו המנהג המקובל בתקופת בחירות הוא להקצין, להספין, להגחיך וגם קצת לשקר. קוראים לזה במילה אחת קמפיין. אבל גם לזה יש גבולות, ומנהג המקום היה שבזמן מלחמה אין קואליציה ואין אופוזיציה, אלא יש עם אחד, ממשלה אחת וראש ממשלה אחד.
אמרנו את זה בעבר ונאמר זאת שוב: מי שמנצל את אתגרי המלחמה כדי לירות בגב בראש ממשלה תוך כדי ניהול קרב הוא פושע לאומי שמחזק בפועל את האויב ונותן לו עוד אורך נשימה. בזמן דוד המלך, אגב, קראו לזה מורד במלכות. יש לי סברה מבוססת שבנט, איזנקוט או לפיד לא היו עושים את זה יותר טוב מול טראמפ, ובכל מקרה ברגעים אלו הם בבית, והוא באקווריום במשרד ראש הממשלה. האחריות לביטחוננו עליו, האחריות והחובה למתן הכוח, התמיכה והלגיטימציה הציבורית – עלינו. לך בכוחך זה והושעת את ישראל.
המנהג המקובל בתקופת בחירות הוא להקצין, להספין, להגחיך וגם קצת לשקר. קוראים לזה במילה אחת קמפיין. אבל גם לזה יש גבולות, ומנהג המקום היה שבזמן מלחמה אין קואליציה ואין אופוזיציה
לאחר שנתיים וחצי של מלחמה מסתמן שהאמל"ח שהכי במחסור כרגע הוא מידת הסבלנות. אנחנו באמת עם של אריות, אבל גם אריות הם יצור שכידוע אוהב לשבת ולנוח מדי פעם בצל. נמאס לאנשים מאזעקות, נמאס מביטול הלימודים, נמאס מהותר לפרסום, קשה לאנשים בסבבי המילואים. מלחמת התקומה עוסקת בתיקון חטא לאומי בן יותר משלושים שנה. החל מאוסלו, ולמען האמת עוד לפני כן, היינו רק במגמה של נסיגות בכל הגזרות.
מקובלנו שלהרוס קל מלבנות ולתקן. עם ישראל חייב להבין שהאירוע הזה עתיד לארוך עוד זמן. יידרש זמן לנקות את כל דרום לבנון. הרבה מאוד זמן. בדרך ייפלו לצערנו עוד לוחמים. גם יטוסו עוד רקטות מעל קריית שמונה ויישובי הצפון, עוד ימי לימודים יבוטלו, יהיו עוד סבבים עצימים שבהם נדרוש כולנו לסיים עם זה עכשיו, עד הסוף, בלי לעצור. בינתיים הדחפורים והבאגרים של צה"ל ימשיכו במלאכת הקודש, והקו הצהוב יחליף לאט לאט את צבעו לקו כחול-לבן.
אגב, גם לסיים בעזה יידרש זמן. וכשנחליט סוף סוף לטפל באמת בשיטת לבנון ועזה גם ביהודה ושומרון, גם זה ידרוש הרבה מאד זמן. שם המשחק במלחמה הזו הוא שריר הסבלנות. האויב הערבי גרוע בטכנולוגיה ובתורות לחימה אבל מפגין כישרון סבלנות מרשים למדי בשיטת שרדנו = ניצחנו.
הגננת של ילדיי כבר פסקה שסבלנות לא קונים בשום חנות, והיא צודקת. ברגע הזה נבחנת מנהיגות אמת: באחריות ההנהגה לטעת בלב הציבור כוחות של סבלנות, אמונה וביטחון שהניצחון בוא יבוא. מי שמנצל את העייפות כדי לזרוע חולשה למען קצור רווחים פוליטיים הוא נבל, גם אם כיפה דבוקה לגב הראש שלו וגם אם הוא שירת בסיירת מטכ"ל.
בעזה התעוררנו, בלית ברירה כידוע, אבל לפחות התעוררנו. בלבנון עשו לנו השכמת בוקר כפויה ונאלצנו להבין שאין שום תועלת בגדר, שבעיקר מרדימה אותנו בעוד האויב מתבסס צמוד אליה מן העבר השני, אבל ביהודה ושומרון אנחנו עדיין שקועים בתרדמת
ויש עוד שיעור חשוב שהמלחמה הזו לימדה אותנו. ישראל היא ארץ קטנה ,וגדרות בה הרבה מאוד. תפקידן הבלתי רשמי – כדורי הרגעה ואופיום לאומיים. יש איום? נבנה גדר. האיום מעמיק? נגביה את הגדר או נבנה אחת נוספת, ליתר ביטחון כמובן. יורים עלינו בכל זאת? נוסיף גם בטונדות, עכשיו בטוח יהיה בסדר.
הגדר החכמה, הגדולה וגם היקרה מכולן הייתה כידוע הגדר סביב עזה, "שעון חול" בשפת הנדב"ר ברשת הצה"לית. הרבה מאוד אבות התפארו בהצלחה שלה, הכישלון המהדהד גרם למאות רבות של יתומים ואלמנות. כעת היא ניצבת כאבן שאין לה הופכין – ומבחינה מעשית התפקיד היחיד שלה הוא לווסת את כניסות כוחות צה"ל לרצועה ולמנוע מדניאלה וייס וחבריה להקים יישובים בשיטת חומה ומגדל. הגדר הסופר-יקרה במצרים לא הרבה יותר טובה – היא אולי בלמה במידה מסוימת את המסתננים, אבל צבא של רחפנים חוצה אותה מדי לילה, מוביל פנימה סמים והרבה מאוד נשק, ולנשק הזה יש כתובת וגם מטרה.
אבל הפארסה הגדולה מכולן, אולי אפילו יותר מהגדר בעזה, היא גדר ההפרדה ביהודה ושומרון. המפלצת הזו, שחוצה את הארץ לשתיים, היא לא רק אחד הדברים המכוערים, היא בעיקר חסרת תועלת. לא הייתי סומך עליה כעירוב כשר לשבת מרוב פרצות, ואלפי השב"חים שחוצים אותה מדי יום מתייחסים אליה בעיקר כאל מתקן כושר במסגרת הטיפוס היומי שחרית וערבית.
בעזה התעוררנו, בלית ברירה כידוע, אבל לפחות התעוררנו. בלבנון עשו לנו השכמת בוקר כפויה ונאלצנו להבין שאין שום תועלת בגדר, שבעיקר מרדימה אותנו בעוד האויב מתבסס צמוד אליה מן העבר השני, אבל ביהודה ושומרון אנחנו עדיין שקועים בתרדמת.
מבחינה פוטנציאלית המקום המסוכן ביותר בישראל אינו קיבוצי העוטף וגם לא מושבי קו העימות בצפון, אלא היישובים צמודי הגדר בלב הארץ, כדוגמת צור נתן, כוכב יאיר, צור יגאל וכפר סבא, שעלו השבוע לכותרות, ולא בהקשר חיובי. היישובים הללו נתונים לסכנת פלישה של אלפי נוח'בות שיעברו בשניות, אם ירצו, את הגדר שכביכול מגינה עליהם מפני האויב שבצד השני, לצד סכנת המוני מחבלים מטייבה, אום אל-פחם ושאר ערי המשולש.
בהיעדר קו צהוב המרחק בין בתי המחבלים לבתי התושבים ביישובים הללו הוא כמו הנסיעה שלכם למכולת השכונתית. גדר ההפרדה היא פיקצייה, ובעזה למדנו שכאשר אתה נותן לאויב להתקרב חופשי אל הגדר זה נגמר באסון. הפעם איש לא יוכל לומר שלא ידענו על הסכנה מראש. חייבים להתעורר.