ביום חמישי שעבר, רגעים לפני כניסתו של חג השבועות, עמדתי בנקודה גבוהה במוצב צה"ל בדרום-מערב הרצועה, סמוך לקו הצהוב. מולנו, במרחק קצר מהמוצב, נמצא המקום ששכן בו בעבר היישוב עצמונה ז"ל. מאחורינו פרוסות חורבות העיר רפיח, עיר שלמעשה נמחקה מעל פני האדמה.
המראה בהחלט משובב לב: את הים רואים היטב מכל כיוון, אין ולו מגדל אחד שנשאר לרפואה שחוסם את האופק, מזג האוויר מושלם. חג מתן תורתנו ושבת עברו עלינו בנעימים – אנשים טובים, אוכל לא רע בכלל בחסות צה"ל, פעילות מבצעית אפקטיבית. אשרינו, מה טוב חלקנו.
מבט מהרכס השולט
בחודשים האחרונים צה"ל עסוק בקדחתנות בחיזוק השליטה המבצעית בקו הצהוב. חלק מהפעולות, הכוללות השמדת תשתיות, מבנים ותת-קרקע, ידועות לציבור, את חלקן לא אוכל לכתוב כאן מפאת ביטחון המידע. הקו הצהוב מסומן כידוע בבטונדות ותו לא, והנה ראו זה פלא – צאו וראו מה כוחה של הרתעה ושל רצינות מול האויב – איש כמעט אינו מעז להתקרב ולחצות את הקו, ומי שחוצה, אחת דתו למות. המוצבים שבנה צה"ל לאורך הקו הצהוב הולכים ומתקבעים, ממוקמים בנקודות שולטות על הרכס, בניגוד למיקום הגדר המקיפה את הרצועה, שנשלטה מאותו רכס על ידי תצפיתני חמאס, ומשם אפשר לראות במשקפת פשוטה מעלי אקספרס כל תנועה צבאית על הגדר או סתם את הקיבוצניקיות בנחל עוז ובכפר עזה תולות בפתח ביתן כביסה על החבל. הלוחמים במוצבים, אם נהיה כנים, די משועממים, כמה מהם אף הודו באוזניי שהם כבר מתגעגעים לאקשן של לבנון או אפילו לקווים ביהודה ושומרון: "שם לפחות רואים תושבים, מקבלים עוגות לשבת. פה ברצועה יש רק חול וכלבים משוטטים".
לזה קוראים ניצחון. זו עוד לא השמדת חמאס, זה עוד לא הניצחון מוחלט, שעובר כפי שכתבנו כאן יותר מפעם אחת דרך כיבוש, גירוש והתיישבות, אבל זה בהחלט ניצחון. האויב מוכה, שדות מערב הנגב פורחים. ניצחנו. מותר לנו להיות שמחים וגם גאים
כשהייתי שמיניסט זכיתי להיות מהאחרונים שעזבו את גוש קטיף. עבדנו בצוות פירוק חממות בחממותיה הענקיות של עצמונה, ויצאתי משם בפעם האחרונה כשלושה ימים לפני נסיגת כוחות צה"ל. אני הקטן גם 'זכיתי', כמו לוחמים רבים אחרים, לבלות בקווים בעזה של ימי טרום המלחמה, לראות את הארץ המובטחת שנטשנו מעבר לחומה, לחזות בתקופות המשפילות ביותר של ההפגנות על הגדר שהגבנו עליהן, אוי לאותה בושה, בכדורי גומי וברימוני עשן.
אני הגבר גם ראיתי בעיניי את הדם השפוך ברעים, בנחל עוז ובבארי. אלו מראות, ריחות וקולות שאי אפשר למחות מהזיכרון. אבל היום, כשאנחנו מסתובבים בלי חשש בהאמרים פתוחים במרחבים עצומים ברצועה כבעלי הבית, ובתי האויב הפכו לעיי חורבות, רואים את הפלא הזה בעיניים וקשה שלא להתרגש.
בין שקרים לניצחון בשטח
בעלי אינטרסים פוליטיים או סתם אנשים קטנים שרואים את העולם בשחור-לבן מספרים לכם שהפסדנו בעזה, שחמאס היום מחוזק משהיה ערב 7 באוקטובר. זהו שקר עלוב שיורק ישירות בפניהם ובז למאמצם הבלתי נתפס של מאות לוחמי צה"ל שדמם נשפך על המעשה הגדול שנעשה כאן, יריקה בפניהם של הפצועים, ולא פחות מכך בפניהם של רבבות לוחמים בסדיר, בקבע ובמילואים שעשו ועדיין עושים מיליוני שעות במצטבר בהתקפות, בשמירות, בסיורים, בקידוח מנהרות ובהשמדת איתורים.
כהיום הזה עוטף עזה הוא ככל הנראה המקום הכי בטוח בישראל. בטח יותר מיהודה ושומרון, מובן שיותר מגבול הצפון, וגם יותר מגבול מצרים, מלוד או מעכו. צריך לראות בעיניים כדי להבין כמה גדול ורחב ידיים שטחו של הקו הצהוב, השטח שבידינו מהרצועה. חמאס אולי ניזון מהמשאיות האספקה שלצערנו עושות את דרכן לרצועה דבר יום ביומו, אבל הוא ארגון מוכה שאוחז רק בנשק קל, בלי חטיבות, גדודים ומנהרות. לזה קוראים ניצחון. זו עוד לא השמדת חמאס, זה עוד לא הניצחון מוחלט, שעובר כפי שכתבנו כאן יותר מפעם אחת דרך כיבוש, גירוש והתיישבות, אבל זה בהחלט ניצחון. האויב מוכה, שדות מערב הנגב פורחים. ניצחנו. מותר לנו להיות שמחים וגם גאים.
בלבנון חייבת להתקבע משוואה מתמטית חדשה שאין לחרוג ממנה: על כל טיפת דם יהודי שנשפך, יישפכו בצד השני נהרות של דם. על כל רחפן נפץ שיוטס לעבר כוחותינו, יתפוצצו על מגדלי האויב טונות על גבי טונות של חומר נפץ מרסק
את האינטרס של בנט, לפיד, מתן כהנא וחבורתם לספר פעם אחר פעם לעם ישראל שהפסדנו אני מבין היטב. צמד החמד הזה לא מפסיק לחרטט בביטחון על ההפסד הצורב בעזה ועל הממשלה "שלא יודעת לנצח", כלשונו של בנט, אף ששניהם קראו לעצור את המלחמה באמצע בשביל עסקת חטופים, ואם זה היה תלוי בלפיד, גנץ ואיזנקוט, היינו עוצרים עוד לפני הריסת רפיח, והיא הייתה ניצבת היום על שלל מנהרות חוצות פילדלפי.
ניצחון של צה"ל בחזית משמעותו הפסד שלהם בבחירות, והם לא ימצמצו לרגע. אבל מי אתם, ומה יוצא לכם מזה, אנשי ימין שמימין לימין, עיוורים כפויי טובה לא-לוהים ולאדם, אנשים מדגם הכול או כלום, שבוכים על ה'הפסד' בעזה, כולל שקר שחוזרים עליו שוב ושוב כאילו המצב חמור היום מאשר היה ב-6 באוקטובר?
המשוואה החדשה בצפון
בלבנון הסיפור אחר לגמרי. איום הפשיטה על יישובי הגליל אומנם הוסר, חיזבאללה איבד הרבה מאוד מכוחו, גם איום הנ"ט על היישובים בגבול פחת דרמטית, ולוחמינו נגסו בשטחים מכובדים מעבר לגבול ועוסקים בהשמדת תשתיות אינטנסיבית. תנו כבוד ענק למה שעשו שם לוחמינו, אל תדברו כאילו כל מה שקרה שם לא שווה, כאילו הכול לחינם. זה מכאיב מאוד לנו, הלוחמים, וזה גם שקר.
לצד זה, זה עוד לא ניצחון. היטיב לתאר עמית סגל השבוע את הברוך הלבנוני: זירה שכל האפשרויות בה גרועות או קשות מאוד לביצוע. אומנם אין פתרונות קסם לחיזבאללה ולצבא הרחפנים המתאבדים, אבל כשהעניינים בחיים מסתבכים, חוזרים לדברים הפשוטים: לא יעלה על הדעת בשום צורה שהיא שלוחמי צה"ל חוטפים רחפני נפץ על הראש ואימהות קוברות את בניהן, ואין לכך שום פתרון.
במדינת היהודים של פוסט חרבות ברזל, התקומה, שאגת הארי או מה שתרצו, חייבת להתקבע משוואה מתמטית חדשה שאין לחרוג ממנה: על כל טיפת דם יהודי שנשפך, יישפכו בצד השני נהרות של דם. על כל רחפן נפץ שיוטס לעבר כוחותינו, יתפוצצו על מגדלי האויב טונות על גבי טונות של חומר נפץ מרסק. על כל משפחה יהודית מבוהלת בגבול הצפון ינטשו את בתיהן רבבות משפחות לבנוניות, לבלתי שוב הביתה לעולם.
בניגוד לעזה, ששם לכאורה הסטטוס הנוכחי עלול להישמר כך לתקופה ארוכה, דווקא ההתמודדות האדירה בלבנון היא שמכריחה אותנו למצוא פתרון, גם אם הוא יעלה במאמץ רב ובדמים מרובים בדמות חזרה לתמרון רחב היקף. בעזה אולי אפשר להמשיך לשחק בחול, אבל את הבוץ הלבנוני לעומת זאת חייבים לייבש ולהכריע, יידרש מה שיידרש, יעלה כמה שיעלה, כי אין לנו שום ברירה אחרת. רק לנצח: לכבוש, לגרש את האויב ולהתיישב.
לתגובות: [email protected]