בפרשת בהעלותך מובאים שני ניסיונות שניסו ישראל את הקב"ה במדבר, חטא המתאוננים וחטא המתאווים. בשונה מבקשת בשר התאווה, ששם מפורש מהי העילה לבכי ולתלונות של עם ישראל, בחטא המתאוננים לא מפורש מהי הסיבה להתאוננות. הרמב"ן במקום מבאר שלא הייתה סיבה נקודתית להתאוננות, אלא הייתה זו התמרמרות כללית על המצב. יש להבין מה הבעיה בהתמרמרות של המתאוננים, שבגללה בערה בהם אש ה' ואכלה בקצה המחנה.
הדרך שבה האדם מתמודד עם כל אתגרי החיים תלויה במעמד השורשי של הנפש. לא נתוני החיים החיצוניים קובעים את מצב רוחו של האדם ואת תפקודו, אלא העמדה הפנימית שהוא נוקט כלפיהם. יכול להיות אדם שחי בדלות חיצונית, אך הוא מלא באושר פנימי. ולעומתו אדם שיש לו שפע חיצוני, אך הוא מלא תלונות ויגון קודר.
מעמד הנפש הפנימי של האדם צובע את העולם לפי הצבע שלו
מעמד הנפש הפנימי של האדם צובע את העולם לפי הצבע שלו. דעתו של האדם ותפיסת חייו הן כמו עדשה של מצלמה, שזווית הצילום היא הקובעת את התמונה שתיתפס. ולא זו בלבד, אלא שמוחו של האדם ודמיונו הם כמו תוכנה לעריכת תמונות, כך שאם האדם מלא חולשה פנימית, פרי דמיונו יוסיף נתונים משלו לתמונה הנקלטת בחושים, ובכך תיווצר תמונה קודרת, שהיא כולה יצירה דמיונית של האדם.
המציאות ה'אובייקטיבית' איננה נקלטת אצל האדם כפי שהיא, היא עוברת עיבוד עמוק מאוד בנפשו של האדם, ורק לאחר מכן היא צפה ומוצגת לעיני האדם. לכן השאלה מהי העמדה הנפשית של האדם, ואיזו 'תוכנת עריכה' קיימת במוחו ובדמיונו, היא שאלה מכרעת לגבי אושרו בחייו, כוחו ותפקודו.
כשנפש האדם מצויה בחולשה פנימית, כל סיטואציה 'תיצבע' בהתאם. כך לדוגמה, במקום לראות את הטוב שקיים, הנפש תתמקד במה שחסר. היא תערוך השוואה בין הנתונים הקיימים בהווה לבין 'מציאות חלומית מושלמת', וממילא המציאות תיראה מלאת חסרונות. בכל שאלות העתיד הנפש תפנה תמיד לתרחישים הקשים והמבעיתים.
הנתונים ה'אובייקטיביים' הבאים מבחוץ הם 'יבשים', והאדם הוא שנותן בהם צבע וצלילים
והלא העתיד יכול להיות מקור לחלום ולתקווה או לחרדה ולדאגה, אלא שהכול תלוי בנקודת ההתמקדות של הנפש. אדם שיש לו אומץ חיים, ביטחון בה' ואופטימיות עמוקה – יתמלא אנרגיות מהחלומות ומההזדמנויות הטמונות בעתיד. לעומת זאת אדם שחש עזוב, ששְׁמֵי האמונה חשכו בעדו ונפשו חלשה ומדולדלת – יתמלא פחדים וחרדות מכל תרחישי האימים שהוא מצייר בדמיונו.
הנתונים ה'אובייקטיביים' הבאים מבחוץ הם 'יבשים', והאדם הוא שנותן בהם צבע וצלילים. אם הצלילים יהיו של מנגינה נעימה או צלילי אימה – זה תלוי בדיסק ש'יתנגן' מתוך הנפש. כשהאדם לוקח את הנתון האובייקטיבי ומכניס אותו למעבדת הדמיון שלו, הוא עלול ליצור תמונה מאוד מעוותת ובעייתית, שרק תעמיק את הפחד ותדלדל יותר ויותר את הנפש.
באמת כמעט כל הפחדים ודאגותיו של האדם הם יצירות רוח ולא עובדות אמת. האדם סובל מכך רבות, כי החרדות יוצרות עננה כבדה על כל החיים, עד שהאדם אינו פנוי כלל ליהנות מהטוב שסובב אותו, לשמוח ממשפחתו ומילדיו, מהתורה שהוא לומד ומהמצוות שהוא מקיים ומשאר הטוב הסובב אותו. החרדה גורמת לשיתוק מחשבתי, ממקדת את הנפש רק בנקודה השחורה המבעיתה, ומשקיעה את שמש החיים, את אור האמונה ואת חדוות העשייה.
נקודת המוצא של האמונה היא שהאדם לעולם אינו עזוּב
אמת, ישנם מצבי חיים קשים, ישנם אתגרים לא-פשוטים, כלכליים, בריאותיים, חברתיים ועוד. אך היכולת של האדם לנהל את הקושי האובייקטיבי ולקבוע את המשקל הנפשי שהוא ייצור בנפש, גדולה מאוד. אתגרים גם יכולים לייצר אנרגיות חיוביות, של התגברות, של עוז ופריצה, של רצון לשנות ולתקן ועוד. אור התשובה, שהוא אור א-לוהי אדיר, נוצר דווקא מתוך משברים ונפילות. זהו אור עז ותקיף מאוד, כוח מתקומם שיש בו להפוך חושך לאור ומר למתוק. מקורו בעצמיות הא-לוהית שבתוך האדם, שהיא מורדת בכל שעבוד, ובשורשה היא מלאת אור וקודש וממאנת להסכים לחושך ולמוות של הייאוש.
השפה הפנימית שהאדם מרגיל את עצמו בה, קובעת מאוד את יחסו לגבי כל אתגר. אפילו בעולם הכללי מחקרים עמוקים וארוכים מראים שהמאפיין העיקרי של אנשים שהצליחו בחייהם היא העובדה שלא פחדו להיכשל, שניגשו בצורה חיובית גם למצבי התמוטטות, עד שידעו להמציא את עצמם מחדש, לאסוף שברים ולקום, ואפילו לנצל חלון הזדמנויות, שלפעמים מופיע דווקא ברגעי התרסקות. את ההבדלים בין נפשות שהבסיס שלהן הוא אופטימיות לבין נפשות קודרות אפשר למצוא גם בעולם הכללי. אך כשאנו באים לתורה ולאמונה – אזי הדברים מקבלים משמעות עמוקה ורחבה הרבה יותר.
נקודת המוצא של האמונה היא שהאדם לעולם אינו עזוּב. בכל מרחב ההוויה, בכל המקומות ובכל מצבי החיים – תמיד אנחנו נמצאים בתוך ביתו של הקב"ה, ובכולם אנו מושגחים ומנוהלים על ידו, ורק על ידו. והוא יתברך שמו טוב ומיטיב, אוהב אותנו אהבה גמורה, משגיח עלינו תמיד, ויכולתו אין לה קץ וגבול. כל הנתונים הללו הם אבני היסוד לתפיסת העולם האמונית.
זהו האקלים הבסיסי שאנו מצֻווים לחיות בו
אנו חיים בתוך אטמוספרה א-לוהית, בהוויה שכולה השגחה, עד שכל התרחישים שקורים לנו מתוזמנים בדיוק מאת ה', בכוונה אחת ויחידה – שיהיה לנו טוב, שנתפתח ונתקדם אל השלמות הגמורה שה' מצעיד אותנו אליה. גם הקשיים הם חלק מהמרחב הזה, ואדרבה, יש להם תפקיד מפתח בהעצמה, בתנועות החודרות לעומק הנפש ומחוללות שינויים רחבים ומקיפים באישיות ובמדרגתה.
זהו האקלים הבסיסי שאנו מצֻווים לחיות בו. ככל שאנו סופגים את יסודות האמונה הללו, ככל שאנו פותחים את הלב להוויה הא-לוהית שסובבת ומקיפה אותנו, מנהלת אותנו וצועדת איתנו הן מבחוץ והן מתוך עומק החיים שלנו – כך אנו מתמלאים באור ובשמחה, בהכרת הטוב עמוקה, באומץ לב ובגבורה, באופטימיות ובתקווה זרוחה.
בעקבות ההתאוננות בערה אש ה', וידוע שהעונש הוא כמידת החטא. האש מפרקת לגורמים, מפוררת כל דבר. זו ההתאוננות, שהיא מפרקת את הכול, מדלדלת את החיים, עד שלא נשאר מאומה. ומידה טובה מרובה ממידת פורענות, ומלמדת אותנו מהי העמדה הנפשית הבסיסית שצריך כל איש ישראל לנקוט בחייו. להאמין בה', ללכת עימו בשמחה ובטוב לבב. להודות לה' על כל הטובה ולבטוח בו בכל עוז גם בעת הרעה. ומתוך כך בע"ה נזכה ויאירו חיינו בטובה גמורה, בברכה ושמחה, ונזכה במהרה לגאולה שלמה, אמן ואמן.
