הסערה התקשורתית סביב האיחוד בין פייגלין ובן ארי חושפת חוסר הבנה בסיסי במנגנונים מוסדיים. במקום להאשים פוליטיקאים בשרפת קולות עלינו לכוון את האש אל קרטל המפלגות הקיימות, החוסם את התחרות על לב הבוחר. הפתרון למלכוד הפוליטי טמון בהנהגת הסכמי עודפים רב-מפלגתיים שישמרו את הקולות בתוך הגוש ובשבירת המונופול של מפלגות כדוגמת ש"ס החרדות מאיבוד כוחן לטובת מפלגות חרדיות חדשות.
ההכרזה על האיחוד הפוליטי בין משה פייגלין למיכאל בן ארי עוררה סערה רבתי ברשתות החברתיות והציפה מחדש את הטראומה הימנית של אובדן שלטון. צייצנים ומובילי דעת קהל כדוגמת ברל'ה קרומבי ועידו גבעוני מיהרו לשלוף את נשק ההאשמות המוכר. לטענתם, ההתמודדות של מפלגות ימין אידאולוגיות קטנות שורפת מאות אלפי קולות, גוררת את המדינה למערכות בחירות חוזרות וממליכה עלינו את ממשלות השמאל בהובלת לפיד, בנט, עבאס ואיזנקוט. הזעם הזה מובן לחלוטין ברמה האמוציונלית. הבוחר הימני חווה תסכול עמוק כאשר קולות המחנה שלו מושלכים לפח האשפה האלקטורלי, ממש כמו שקרה לשבעה מנדטים כשרים בבחירות של 2019.
בחינה ריאליסטית וקרה של המערכת המוסדית מחייבת אותנו להפנות את הביקורת אל כתובת אחרת לחלוטין. האשמה אינה מונחת על כתפיהם של יזמים פוליטיים המבקשים להציג חלופה אידאולוגית. האשמה רובצת במלואה על קואליציית הימין של שנת 2015, שבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן הובילו בה מהלך הרסני להעלאת אחוז החסימה לשיעור דמיוני של 3.25%. הפוליטיקאים מכרו לציבור אשליה שלפיה צמצום מספר המפלגות יגדיל את היציבות השלטונית ויחזק את המפלגות הגדולות. המציאות הוכיחה את ההפך הגמור: הצעד הזה שיתק את המערכת הפוליטית, חיזק מפלגות בינוניות והפך את בנט לראש ממשלה.
כדי להבין את גודל העיוות אנו נדרשים לחידה מתמטית פשוטה מתורת המשחקים שאני מציג דרך קבע בהרצאות שלי. תארו לעצמכם מערכת ובה שלוש מפלגות: גוש אחד מחזיק ב-49% מהקולות, גוש שני מחזיק ב-43% מהם, ומפלגה שלישית, קטנה, אוחזת ב-8% מהם בלבד (הקמת קואליציה דורשת 51%). מבחינה מתמטית טהורה למי נתון הכוח הגדול ביותר? תחשבו לפני שאתם ממשיכים לקרוא
לכל שלוש המפלגות הללו יש כוח זהה לחלוטין בהרכבת הממשלה.
המנצחים: הבינונים
כאשר מנתחים את הסיטואציה הזו בכלים פוליטיים, התמונה נעשית מטרידה הרבה יותר. הגוש שקיבל 43% מחרים לחלוטין את הגוש שקיבל 49% (בדומה לחרם של גוש לפיד על נתניהו). במצב כזה המפלגה שקיבלה 8% (שישה מנדטים של בנט בזמנו) הופכת לשליטה הבלעדית של המערכת. היא מסוגלת לדרוש את ראשות הממשלה בתנאי להצטרפותה לכל אחד מהצדדים.
כדי להבין את גודל העיוות אנו נדרשים לחידה מתמטית פשוטה מתורת המשחקים שאני מציג דרך קבע בהרצאות שלי
אילו אחוז החסימה היה נמוך, ושמונת האחוזים הללו היו מפוזרים בין שש מפלגות קטנות ואידאולוגיות, המפלגה הגדולה (שלה 49%) הייתה מנהלת משא ומתן מעמדת כוח מוחלטת, מצרפת שותפה קטנה אחת ומרכיבה ממשלה יציבה. העלאת אחוז החסימה העצימה את כוחן של המפלגות הבינוניות ואת יכולת הסחטנות שלהן.
ד"ר עמנואל נבון פירק את המיתוס הזה ביסודיות במאמרו המכונן "חיזוק הדמוקרטיה בישראל – בלי שינוי השיטה", שפורסם בגיליון 5 של כתב העת 'השילוח' (2017). נבון הוכיח מחקרית כי דמוקרטיות פרלמנטריות רב-מפלגתיות נוטות להיות יציבות יותר, במיוחד בחברות הטרוגניות ושסועות כמו החברה הישראלית.
רפובליקת ויימר לא קרסה בגלל ריבוי מפלגות, כפי שמקובל לטעון בטעות, ומדינות כמו צרפת סבלו מחוסר יציבות משווע דווקא תחת שיטה אזורית-רובנית מובהקת. נבון המחיש כיצד הניסיון המלאכותי לכפות מיעוט מפלגות אינו משפר את המשילות. הפתרונות האמיתיים, קבע נבון, נעוצים בתיקונים נקודתיים ומדויקים של שיטת הבחירות: פתיחת הרשימות להצבעה אישית כדי ליצור אחריותיות של הנבחר לבוחר ואימוץ מנגנון של בריתות בין-מפלגתיות טרם הבחירות.
הניתוח המבריק של נבון ב'השילוח' מספק את התשתית התאורטית המלאה לדרישה שלנו לשנות את חוקי המשחק ולבטל את כוח הסחיטה של מפלגות לשון המאזניים.
מחסום הש"ס
אנו מגיעים לשאלת מיליון הדולר: אם הנתונים הכלכליים והפוליטיים ברורים כל כך, ואם שלטון הימין בסכנה מתמדת בשל שרפת קולות, מדוע הקואליציה הנוכחית מסרבת להוריד את אחוז החסימה? התשובה טמונה באינטרס קיומי של מפלגה אחת ספציפית: תנועת ש"ס. במאמצי האקטיביזם שאנו מנהלים בכנסת בשנה האחרונה גילינו כי ש"ס, בהובלת אריה דרעי, מציבה את החסם העיקרי לכל רפורמה אלקטורלית.
הפחד הגדול ביותר של ההנהגה הפוליטית בש"ס הוא מפני אחוז חסימה נמוך, אשר יאפשר הקמה של מפלגת "חרדים עובדים" מודרנית או יאפשר את חזרתו לזירה של יריב פוליטי דוגמת אלי ישי. ש"ס נלחמת בחירוף נפש כדי לשמר את המונופול המונוליטי שלה על הקול החרדי-ספרדי.
ההיסטוריה המתועדת של המפלגה חושפת את עקביות ההתנגדות הזו. בשנת 2017, כאשר עלתה יוזמה להורדת אחוז החסימה, זעם יושב ראש סיעת ש"ס דאז, חבר הכנסת יואב בן צור, וכינה את המהלך "הזוי וצעד מסוכן שעלול להכניס סיעות קיצוניות למשכן הכנסת". מקורביו של דרעי תדרכו את התקשורת באגרסיביות והעבירו מסר מאיים לנתניהו: "ש"ס חזקה ולא צריכה טובות… הורדת אחוז החסימה לא תעבור, ושאף אחד לא ינסה אפילו לפעול לכך".
בשנת 2018 עמד אריה דרעי באולפן ynet והצהיר בגלוי: "אנחנו המתנגדים הגדולים להורדת אחוז החסימה… אי אפשר בשום אופן לנהל קואליציה עם עוד שלוש מפלגות קטנות". באותה שנה תקף חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי את חברת הכנסת ציפי חוטובלי, שהעזה לתמוך במהלך. ההתנגדות הזו נמשכה בשנת 2022 למראה יוזמות של האופוזיציה וצפה מחדש במלוא עוצמתה גם השנה, כאשר ש"ס איימה לפרק מהלכים קואליציוניים מחשש להופעת מפלגה ספרדית מתחרה. קרטל פוליטי לעולם יילחם נגד פתיחת השוק לתחרות. ש"ס מחזיקה את מחנה הימין כולו כבן ערובה רק כדי למנוע את פיצול בסיס הבוחרים שלה.
התרופה למחלה הפוליטית הזו טמון במהלך טכני מבריק ופשוט: הנהגת הסכמי עודפים רב-מפלגתיים, אשר יחולו אפילו על מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. מנגנון זה – שהזכיר גם ד"ר עמנואל נבון במאמרו בכינוי "ברית בין-מפלגתית" – הופך את אחוז החסימה לבלתי רלוונטי, כי לפיו קולות של מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה יעברו למפלגה אחרת, שיש לה איתה הסכם עודפים.
כיום אזרח המבקש להצביע למפלגה אידאולוגית קטנה חי בחרדה אסטרטגית מתמדת. הוא חושש שאם המפלגה תקבל 3.24 אחוזים מכלל הקולות, הפתק שלו ייזרק לפח, ובכך הוא ישרת את מחנה השמאל. במנגנון החדש מפלגות מצהירות מראש על השתייכות לגוש (בלוק) אידאולוגי רחב. אם מפלגותיהם של פייגלין ובן ארי או מפלגתו של ירון זליכה יקבלו 3% בלבד ולא ייכנסו לכנסת, הקולות הללו לא יתאדו בחלל האוויר. כמעט ארבעה מנדטים שלמים יועברו אוטומטית, מתוקף הסכם העודפים הגושי, למפלגה הקרובה אליהם ביותר מבחינה אידאולוגית בתוך אותו בלוק – למשל רשימתו של בצלאל סמוטריץ', רשימתו של איתמר בן גביר או אפילו מפלגת הליכוד.
המשמעות האופרטיבית של תיקון כזה היא דרמטית. המנגנון מחסל לחלוטין את תופעת ההצבעה האסטרטגית. הבוחר יוכל להכניס את הפתק לקלפי בלב שקט ובמצפון נקי, בידיעה מוחלטת שהקול שלו נשאר בתוך גוש הימין ומחזק אותו, גם אם המפלגה הספציפית שהצביע לה לא חצתה את הרף.
מנגנון זה משחרר את הציבור מלפיתת החנק של מפלגות גדולות הדורשות הצבעת חוסר ברירה, מבטל את איומי "שרפת הקולות" ושומט את כוח הסחיטה מידיהן של מפלגות לשון המאזניים. הגוש שקיבל 49%, שיאסוף אליו את רסיסי המפלגות הקטנות, יהפוך לגוש יציב של 53% וירכיב ממשלה הומוגנית.
מהאולפן לכנסת
אנחנו בערוץ 'על המשמעות' איננו מסתפקים בניתוחים תאורטיים מול המיקרופון. לאחרונה הפקנו כנס מקצועי ייעודי במשכן הכנסת, בשיתוף ארגוני חברה אזרחית, שהוקדש בדיוק לדרישות הללו: פתיחת רשימות, הנהגת הסכמי עודפים גושיים והורדת אחוז החסימה.
אנו עמלים בימים אלה על הקמת גוף אקטיביזם אזרחי שייצור נוכחות פיזית ומקצועית בוועדות הכנסת. מטרתנו היא לעורר דעת קהל תובענית שתכריח את מקבלי ההחלטות לפעול
אנו עמלים בימים אלה על הקמת גוף אקטיביזם אזרחי שייצור נוכחות פיזית ומקצועית בוועדות הכנסת. מטרתנו היא לעורר דעת קהל תובענית שתכריח את מקבלי ההחלטות לפעול. הפוליטיקאים יאשרו את התיקונים הללו אך ורק בלחץ ציבורי מתמיד. באותה נשימה אנו פועלים מול רשויות השלטון לשיפור השירות לאזרח בתחומים אחרים.
השבוע ערכתי פגישת עבודה מקצועית עם דוד ויצמן, ראש אגף רישוי כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי. העלינו בפניו את הכשלים הבירוקרטיים המעכבים אזרחים שומרי חוק בקבלת רישיון נשק, וזכינו להתחייבויות מיידיות להתרת חסמים מסוימים. השר איתמר בן גביר עשה עבודה חשובה בהרחבת תבחיני הנשק, אך הפיקוח האזרחי שלנו מוודא שהבירוקרטיה הפקידותית אינה ממסמסת את המדיניות בשטח.
שינוי שיטת הבחירות והנהגת הסכמי עודפים רב-מפלגתיים הם צו השעה של המחנה הלאומי. אזרחי ישראל צריכים להפסיק להכות על חטא שרפת הקולות, להתעלם מזעקות השבר של פרשני טוויטר ולהתחיל לדרוש מנציגינו לשנות את חוקי המשחק המעוותים. שבירת הקרטל הפוליטי היא התנאי ההכרחי למשילות ימנית יציבה, לחירות אזרחית ולייצוג רעיוני אמיתי ובלתי מתפשר.