חומש ויקרא מסתיים בפרשת ערכין, נושא שנשמע זר ומוזר לאוזן מודרנית: כשאדם נודר "כערך נפשו", הוא נוקב בסכום מסוים שמגלם את ערכו של אדם. זכר מגיל עשרים עד שישים מוערך ב"חמישים שקל כסף בשקל הקודש". ומה עם ערכה של אישה? "ואם נקבה היא, והיה ערכך שלושים שקל". נשים צעירות שוות פחות.
אבל אז קורה דבר מופלא: "ואם מבן ששים שנה ומעלה, אם זכר, והיה ערכך חמישה עשר שקל, ולנקבה – עשרה שקלים". הזכר יורד בערכו בעקומה תלולה, אך הנקבה לעומתו שומרת על יציבות יחסית.
הסוד החינוכי של ל"ג בעומר: הרבנית ימימה מסבירה איך להתמודד עם בריונות
טוב, נסו רגע להתגבר על הצקצוקים ותנו את הדעת על האמירה של התורה, זו שמעבר לנושא המעט מטריד הזה. וכך כותב רש"י: "כי כשמגיע לימי הזקנה, פוחת האיש בזקנותו יותר משליש בערכו והאישה, אינה פוחתת אלא שליש בערכה. דאמרי אינשי (שכך אומרים אנשים): סבא בביתא? פחא בביתא (זקן בבית? מכשול בבית), סבתא בביתא? סימא בביתא וסימנא טבא בביתא! (זקנה בבית? אוצר וסימן טוב בבית)".
אישה יודעת, באופן בלתי מוסבר, לשמור על ערכה במבחן הזמן
שוב, אחרי שהתגרדנו, התורה אומרת במסר מהדהד: יש משהו באישה שאינו מאבד את היציבות בתהפוכות החיים. פירושו של רש"י פתאום לא מדבר על ערך של נקבה אלא על הערכה שמתעוררת כלפי אישה דווקא בחלוף השנים! אישה יודעת, באופן בלתי מוסבר, לשמור על ערכה במבחן הזמן.
אני חושבת שזו תפיסה סופר-מודרנית, זו שאינה רואה באישה הצעירה את פסגת ההצלחה ולעומתה במי שהתבגרה אחת שאיבדה את ערכה. בעולם המודרני הגבר "מתבגר יפה", ואילו האישה "מזקינה", אבל רש"י מדבר על סימא – אוצר! אוצר הוא בדרך כלל משהו עתיק שמוצאים אותו פתאום ולא זו בלבד ששמר על ערכו, הוא עולה ככל שהוא עתיק יותר.
האישה מוזכרת שוב בפרשת בחוקתי, פרשת הקללות, ואולי האזכור הזה מסביר את ההערכה המופלאה שיש כלפי נשים שעברו דבר או שניים: "בשברי מטה לחם, ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל". יש כאן תיאור של רעב נורא, אבל בתוך הקללה האיומה יש עשייה נשית מעוררת השתאות: "ואפו עשר נשים בתנור אחד – מחוסר עצים, והשיבו לחמכם במשקל – שתהא התבואה נרקבת ועושה פת נפולה ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם" (רש"י).
הן מחלקות אותו, את הלחם הנשבר ואת הלב הנשבר
אני קוראת ורוצה לבכות. למי יש בכלל כוח לקום ולאפות? למי יש כוח לראות עוד נשים במצב כזה?! אבל הן נאספות כולן מול התנור האחד ושוברות לחם! אז הוא יוצא קשה ומשתבר, אבל הן מחלקות אותו, את הלחם הנשבר ואת הלב הנשבר, בין כולן שווה בשווה, ופתאום כשהן צועדות הביתה הן נראות שוות כל כך! ואולי אולי מביטים בה בבית, באישה שאינה נשברת, ולוחשים: אוצר…
בימים אלה העולם מצדיע לרייצ'ל גולדברג פולין, אימו של הירש הי"ד. ספרה החדש, 'כשאראה אותך שוב', הגיע לראש רשימת רבי המכר. ולא, זו אינה גרסה מודרנית של 'האדם מחפש משמעות'. היא אינה מוצאת משמעות ויוצאת מהמשבר. היא פשוט קמה בכל בוקר, עם הרעב הגדול, אוכלת את לחמה השבור ומחלקת אותו עם כולנו. אישה שווה כל כך.
לפעמים אין אפשרות למצוא משמעות בקללה, ל"ע. אבל אפשר, בתורה מופלאה שמלמדות נשים בוגרות, לשבור את הקללה לחלקים קטנים שאפשר לבלוע ולהמשיך לחיות. את התכונה הזו, נודרת, לעולם לא יהיה אפשר להעריך מספיק.
