מדרש תנחומא קושר בין מנוסת הים בקריעת ים סוף, לבין מנוסתו של יוסף הצדיק כשאשת פוטיפר החזיקה בבגדו: "הים ראה וינוס מה ראה, ראה ארונו של יוסף שנאמר בו וינס ויצא החוצה".
אבל הים עצמו עונה לכאורה אחרת לשאלה מה ראה ונס: "מה לך הים כי תנוס… מלפני אדון חולי ארץ, מלפני אלו-ה יעקב".
הטהרה שמעל לטבע
אלא שבאמת בקריעת ים סוף מתגלה האמת הפנימית הזאת. הצדקות והטהרה שנמצאות בנו למעלה מן הטבע כפי שהתגלה אצל יוסף הצדיק, הם נטף מהנשמה שלנו, שבה קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הם.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל הדגיש בשיחותיו על קריעת ים סוף את המדרש שמספר שכל טיפה וטיפה מים סוף חזרה למקומה שבו היתה לפני שהים נקרע. ולכאורה מה הטעם בזה?
הנס שמקדש את החול
ביאר הרצי"ה – יכולנו לטעות ולחשוב שהנסים שהתגלו ביציאת מצרים, ומגלים את קדושת ישראל ואיך היא קורעת את כל המיצרים, הם נגד הסדר הרגיל. יש את העולם הפוליטי, החוליני, המלא תאוות ויצרים – ויש את הסדר הישראלי המיוחד, הנעלה והנשגב. אבל לא כך.
כל טיפה חזרה למקומה בים סוף כדי לומר: יש טבע, ויש נס שמופיע ובוקע אותו – ואז הטבע שב לאיתנו, מחודש, מואר באור הנס.
אור ישראל בקע וממשיך לבקוע את הטבע, כדי לשוב ולהחיות אותו, לקדש את כל החול, ללכת ממצרים דרך מתן תורה אל ירושלים אורו של עולם.
חג שמח!
