"…כשעקרו את זיכרונך, בני… כשהידקו את החישוק הסמוי הזה על ראשך… כשאיבד זיכרונך לעולמים חוליה-חוליה את עברך כולו… באותה השעה בצניחתך אל מעמקי השכחה, האם לא קיללת את אמך הורתך עצמה על אשר הרתה אותך ברחמה וילדה אותך והגיעך ליום הזה?" (צ'ינגיס אייטמטוב, והיום איננו כלה)

המיתוס המסדר: שלושה חישוקים

הסופר הקזחי צ'ינגיס אייטמטוב כתב ספר ידוע, 'והיום איננו כלה'. הוא השתמש בו באגדות עם קזחיות לתיאור האסון התרבותי הנורא שהביא הקומוניזם הרוסי על העמים הקזחים. סיפורי העם שימשו לו מקור השראה, והמפורסם שבהם הוא המיתוס על נַיְימָן-אָנָה ובנה, שהיה למנוקארט: עבד שאיבד את זיכרונו ואת זהותו. האלגוריה ברורה: השבט הפולש הוא הסובייטים, בנה של ניימן-אנה הוא הקזחים שמשועבדים לרעיון הקומוניסטי, והתהליך הוא חורבן הזהות העצמית.

פרשת שושנה סטרוק ז"ל מביאה לשיא את ההבנה שבחברה הישראלית יש פלח אוכלוסייה, כ-10%–15% מהציבור היהודי, אך הוא בעל כוח כלכלי-תרבותי-אקדמי רב עד מאוד. בעבר קראו להם 'האליטה של תנועת העבודה' או 'הציבור החילוני הפוסט-מודרני'. היום שולטים שם רעיונות של שנאת היהדות ושנאת הלאומיות היהודית ככוח פעיל. מדובר בקהל שאימץ מיתוסים אנטישמיים, והוא משליך אותם כרשת של משמעות על ה'יהודים' בחברתו, הלא הם החרדי והדתי הלאומי.

ברוח המשל של אייטמטוב, אנו רואים שלושה חישוקים הנופלים ולוחצים על מוחו של אדם בן האליטה הישראלית החילונית, עד שאי אפשר לתאר את מצבו אלא כפי שתיאר פרופ' יחזקאל קויפמן, "חורבן הנפש". בעיניו של בן האליטה הזו, הקבוצה החרדית-חרד"לית-מתנחלית (הסימון של היהודי בעיני היהודי החילוני) עוברת מיתולוגיזציה של הרוע. מערכת של מיתוסים וסמלים נפרסת, משמעויות שמשמשות ליצירת תבנית חשיבה שמזכירה באופן מעורר חרדה את תבנית החשיבה האנטישמית. 

המוטיב שבו כל תקציב לציבור החרדי מוגדר גזל מתלווה להגדרת כל תקציב לצורך ושימוש יהודי-דתי כגזל

היהודי החילוני הפוסט-מודרני, האדם שמנהיגיו הם חלק מנציגי מפלגת הדמוקרטים בפריימריז ומנהיגי מחאת קפלן, מביט על הדתי הלאומי ועל החרדי בצורה דומה מדי לנקודת המבט של האנטישמי על היהודי בצרפת ובגרמניה, שבעבורם ה'יהודים' הם הדתיים והחרדים.

החישוק הראשון: רטוריקה של יהודים וכסף

המוטיבים הלשוניים סביב החרדים נוגעים בעיקר במושגים כגון השתמטות וכספים קואליציוניים, או בלשונו של כתב כלכליסט שחר אילן: "כמות בלתי נתפסת של עזות מצח היתה דרושה לממשלה כדי לבזוז 6 מיליארד שקל למטרות מגזריות, לישיבות של משתמטים, למימון התנחלויות לחינוך ללא ליבה בעיצומה של מלחמה". "לבזוז". המגזר החרדי מותקף לא אחת כטפיל שאנו נושאים על גבנו. המוטיב שבו כל תקציב לציבור החרדי מוגדר גזל מתלווה להגדרת כל תקציב לצורך ושימוש יהודי-דתי כגזל. מקוואות, ישיבות, בתי כנסת ועוד, כל סממן של יהדות המופיע בשורות התקציב מסומן כמגזריות, ארכאיות, הנגזלת על ידי טפיל או פרזיט למען צרכים לא-רציונליים. האירוע שפעיל אחים לנשק, היזם ישי גרין, זרק בו על קבוצת חרדים שרקדו שטרות של כסף כדי ליצור תמונה של חרדים הרודפים אחרי כסף, מתמצת זאת.

ישי גרין, מזוהה כסטארטאפיסט שעשה מספר אקזיטים, זורק היום ערימת שטרות על חרדים שרוקדים במעגלים כמחאה. המטרה, כנראה, היתה להראות שחרדים שזורקים עליהם כסף, חודלים ממעשיהם כדי לאסוף את הכסף מהרצפה. המעשה הזה לא עושה עמו חסד לטעמי. pic.twitter.com/KKvGHDI3Ec

— Investor (@IamInvestor_) March 23, 2023

את הביטוי הדתי-לאומי לתאוות הבצע אפשר לראות במשפט המפורסם של יאיר לפיד, "איפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף". מוטיב שלפיו השקעת הכספים בהתיישבות ביהודה ושומרון אינה מטרה לגיטימית. המתנחלים והחרדים חטפו וקברו את הכסף בין המקווה לישיבה, בין יצהר לאיתמר. זהו החישוק הראשון המשייך לימין הדתי והחרדי, המסמלים את היהודי בעיני החילוני הפוסט-מודרני, את תאוות הבצע שייחסו האנטישמים ליהודים באירופה. כפי שמועמד מפלגת הדמוקרטים לכנסת, דני אלגרט, אמר מפורשות: "החרדים… רואים בנו רק כספומט".

החישוק השני: המסכה 

את המוטיב שלפיו היהודי נתפס זר וחתרני אפשר למצוא עוד בדברי פרעה בפתח ספר שמות: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ… וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ". המשיכו המן הרשע: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים… וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכׇּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם". המוטיב נמשך גם בעולם ההלניסטי והרומאי דרך הוגים כמו מנתון המצרי ואפיון בימי רומא. בכולם היהודים מוכללים כגורם זר ועוין שנטמע לכאורה בממלכה אך למעשה חותר נגדה.

אנו רואים כי מי שחישוק זה על ראשם רואים בחרדים גורם עוין המשתלט על שכונות. חרדי הוא סוג של יריב אפל וכללי, לא אנשים אלא קבוצה, לא אינדיווידואל אלא קולקטיב, וזה מזדחל אט אט, כפי שמתאר שחר אילן את התקציב למקוואות: "יש שתי סיבות מדוע כל כך חשוב לש"ס להשקיע במקוואות. אחת היא ששמירה על דיני הנידה מאוד חשובה בתהליך החזרה בתשובה של נשים. השנייה היא שמקווה הוא מסוג הדברים שמקל על קניית דירות בידי חרדים ומסייע להתחרדות של שכונות ויישובים". משמע, התקציב למקוואות הוא חלק מקונספירציה להפוך את כולם לחרדים. 

הגדילה לעשות מועמדת ממפלגת הדמוקרטים הדס רגולסקי, שתיארה את חב"ד "תנועה משיחית, מיסיונרית וימנית קיצונית שמצליחה באמצעות חיוכים, חנוכיות וסופגניות לטשטש את האג'נדה… פה, מאחורי החנוכייה המנצנצת, מסתתרת אידאולוגיה קיצונית". זוהי מועמדות מובילה במפלגת הדמוקרטים וחברת מועצת העיר תל אביב.

כאשר אנו מביטים על הציבור החרד"לי, אפשר לראות שהעובדה שמדובר בציבור שעובד ברובו הגדול, משלם מיסים, משרת בצה"ל ותורם באופן כללי, דווקא מעלה ומגבירה את החרדה ואת החשש. מנהיגי מחאת קפלן שקמה ברסלר ומשה רדמן חוזרים ומתארים את הציבור החרד"לי ככת שמטרתה "ליצור כאן מדינת הלכה שתשרת את החרדים, החרד"לים ואת המושחתים"; ברסלר מתייחסת ל"כוחות משיחיים שמנסים לשנות את אופייה של מדינת ישראל", שמורכבים מ"מיעוט קיצוני שמנסה לכפות אידאולוגיה על רוב הציבור". קרי, קבוצה קטנה בעלת אידאולוגיה מסוכנת המאיימת לכפות את עצמה בכוח על הציבור. גם עמי דרור, בעל הון, יזם ומועמד למפלגת הדמוקרטים, ויאיר גולן, ראש המפלגה, לא טמנו ידם בצלחת והבהירו כי מדובר בציבור "מסוכן", "קיצוני" ו"משיחי" שמטרתו להשתלט על המדינה.

החישוק השלישי: רטוריקה המחברת בין ה'יהודי' ובין הגועל והיצר

באנטישמיות הקלסית, עוד מימי אפיון במאה הראשונה לספירה, שויכו טקסי דם שונים ליהודים. עם השנים התפתחו אלה לפעולות דמוניות שכוללות כמובן טקסי דם לקראת פסח, עלילות דם על הרעלת בארות לשם ההנאה מכך, וכמובן מפורסמת ההתייחסות הנאצית ברייך השלישי ליהודים כמטמאים את בני זוגם בטומאה המועברת במגע אישי.

לצערנו, פרשת מותה הטרגי של שושנה סטרוק ז"ל העלתה מן האוב את ההדים לחשיבה האנטישמית הנזכרות לעיל. קבוצות-קבוצות, ברוח תיבות התהודה של #MeToo, הצטרפו לתפיסת 'מאמינים לך'. אולם הגדילו לעשות מי שהפכו את הטענה לפגיעה מינית טקסית, טענה שאין אלא לראות כעוסקת בתחומי הממשק בין הגועל, היצר ו'הקבוצה החריגה' כמייצגת את כלל הציבור החרד"לי. הייחוס לאורית סטרוק היה פיתוי קוגניטיבי להשלמת הפנתאון, לביסוס המיתוס.

"חרב בידם של שונאינו": תגובה לרב מדן

במחול השדים האנטישמי הזה משתתפים, במודע או שלא במודע, רבים מקרב האליטה הגוועת: שקמה ברסלר, עמי דרור, משה רדמן, הדס רגלובסקי ומועמדת נוספת ב'דמוקרטים', מורן מישל, העיתונאי רענן שקד, הפעילה החברתית אלכס ריף ועוד ועוד. המהירות שמאמצים בה עלילת דם, שבמסגרתה כמובן הכללה רבתי על הציבור החרד"לי, על אורית סטרוק ועל הרב טאו, כל אלה מעידים שהתבנית האנטישמית משלימה את עצמה. אל החתרנות ותאוות הבצע מתלווה התנהגות סוטה וגועל. 

המהירות שהתאסף בה ההמון המוסת והכללת הטיעון ל'כת החרד"לים' (תיאור שחוזר בפרסומים של ברסלר, רדמן ואחרים) היא תהליך שבו מוסמלת הקבוצה כטמאה ומטמאת. רשעית מעבר לפרופורציה והצמדת התארים 'גועל', 'זיהום', 'סטייה' לציבור החרדי והחרד"לי.

שירי אנטישמי

"…ובעודנו חם ומהביל מתחו וחבשו אותו לראשיהם המגולחים של השבויים, כמין אגד דביק, דומה לכובעי השחייה של ימינו. זו הייתה חבישת 'שירי'" (צ'ינגיס אייטמטוב, והיום איננו כלה).

אם חבישת השירי שתיאר אייטמטוב הייתה האידאולוגיה הקומוניסטית, כאן השירי הוא האנטישמיות על הקטרוגים שלה נגד היהודים. קצרה היריעה מלעסוק גם בתפקיד קמפיין 'אלימות המתנחלים' והסמלת היהודי כרשע והערבי כקורבן. רבים חושבים שהמקרה המצער והטרגי של שושנה סטרוק ז"ל הוא דוגמה דווקא לצביעות באמירה "אלמלא שם המשפחה שלה לא הייתם עוסקים בזה". 

יש אמת בדבר, אך לא מסיבות פוליטיות אלא מסיבות פסיכולוגיות ואידאולוגיות. המקרה של שושנה סטרוק ז"ל משלים תבניות חשיבה. היהודי המתבולל התייחס כך ליהודי מזרח אירופה (אוסט יודן). גם היהודי הציוני התייחס כך ליהודי הגלותי, כפי שהראה קויפמן במאמרו 'חורבן הנפש': "הלאומיות האנטישמית הלכה ונעשתה שיטה. במין תאווה חולנית קיבלה המחשבה הלאומית את האידיאה האנטישמית וביקשה לבסס על זו את שלילת הגלות". 

כאשר אנו מביטים על הציבור החרד"לי, אפשר לראות שהעובדה שמדובר בציבור שעובד ברובו הגדול, משלם מיסים, משרת בצה"ל ותורם באופן כללי, דווקא מעלה ומגבירה את החרדה ואת החשש

משמעותה לפי קויפמן: "אומנם כן, היהודי אשם! יש יסוד של צדק בשנאת ישראל. יהודי הגלות אומנם ראויים לשנאה. מנהגיהם, נטיותיהם, משלח ידם, יחסם אל הסביבה וכו' וכו' – הם הם מקור השנאה, השנאה הצודקת. ולפיכך – צריך להיחלץ מן הגלות וכו'". 

דפוס זה של יחס לאוסט יודן, ואחר כך ליהודי הגלותי, צרוב עמוק עמוק בלאומיות היהודית הציונית דרך הוגים כמו א"ד גורדון, אחד העם, ברנר, ובמידה פחותה אף בן-גוריון. וכיום יורשיהם המביכים, הדרדקיים, חובבי האנרכייה, ממשיכים אותו.

הדורות התחלפו. כיום המעמד השליט בישראל הוא דור נכדיו של בן-גוריון, אולם הדפוס המחשבתי עודנו איתן ושריר. את האוסט יודן ואת יהודי הגלות ירשו עתה החרדים והדתיים הלאומיים, המסמלים במערכת של מיתוסים את ה'צדק' שבשנאת ישראל. לכן תאוות השמאל הקיצוני למצוא את המתנחל האלים; לכן תאוות האנרכיסטים ליצור מראות של חרדים רודפים אחרי שטר כסף; לכן המלמול האובססיבי נגד החרד"לים, ולכן האמונה המכלילה והאדוקה בעלילת הדם שנקראת פגיעות טקסיות, ספציפית בקריית ארבע, אצל משפחת סטרוק או בציבור החרדי. הכול שחזור של דפוס חולני מן הגלות שהיהודי מאמץ בו תאוריות קונספירציה אנטישמיות נגד יהודים ומחקה למעשה את הדפוס הקלסי. 

נותני הטון שפג זמנם, שמזהים את התמוססות כוחם, רק הולכים ומקצינים בניסיונות ההזרה המפלגים והאנטישמיים. אנו מציעים בתגובה הבנה והתעלמות. אנו מוסיפים בגאון לאוצר יהדות בת אלפי שנים את הציונות שזרקו האנטישמים החדשים-ישנים על הרצפה כאבן שאין לה הופכין, וממשיכים לשלב הבא.