לפני כשש שנים הוגשה לבג"ץ עתירה שלפיה על הרבנות הראשית לפתוח את מבחני הרבנות גם לנשים. הרבנות מצידה ניסתה לדחות את התביעה בטענות משפטיות שונות, ולאחר שנים של מאבק משפטי הכריע בג"ץ לטובת העותרים. אחרי דחיות חוזרות ונשנות של הבחינות לא נותרה לרבנות ברירה, והיא פתחה את המבחנים לגברים ונשים כאחד.
עצם העובדה שבג"ץ קובע קביעות שנוגעות לא רק למנהל תקין ולזכויות הפרט, אלא יש להן גם משמעויות תורניות והלכתיות, היא פגיעה קשה במעמד התורה והרבנות במדינת ישראל, ויש למחות על כך.
עם זאת, לעניות דעתי, במקרה דנן אי אפשר להסתפק בהאשמת בג"ץ בלבד, אלא גם לרבנות (ולנו) יש אחריות לתוצאה המבישה בעצם המבנה של מבחני רבנות כפי שהם מתנהלים בעשרות השנים האחרונות.
כדי להבין מה נקודת האמת שעל בסיסה בג"ץ נכנס למקום שמחוץ לסמכותו, צריך להבין כיצד היו נוהגים חכמים להסמיך תלמידי חכמים צעירים להוראה בדורות הקודמים, או יותר נכון לומר: ממה נזהרו גדולי הדורות הקודמים בשעה שבאו לסמוך רבנים.
מסורת הסמיכה בעבר לעומת היום
תשובה לדבר אפשר למצוא באיגרת של הגאון ר' שלמה אייגר (מובא בספר אגרות רבי עקיבא אייגר, הוצעת מכון דעת סופר, עמ' קצג–קצד), שהוא מציין בה שלוש נקודות בעניין סמיכת רבנים שראוי להתעכב עליהן אחת לאחת.
- "ולא ירבה להסמיך לאותן המבלים ימיהם לא-בתורה" – על רב שנסמך להוראה להיות אדם שמרכז ועיקר הגיונותיו בתורה. אין בכך שלילת של עיסוק בפרנסה כדי צורכו, אך כדי לקנות כתר תורה אי אפשר שאדם יבלה ימיו "לא-בתורה".
- "ואך שנה או שתיים ילמדו הלכות השייכים לאיסור והיתר, אשר להם נמנע שלא יכשלו בדבר הלכה" – אי אפשר לדעת הלכות איסור והיתר (לדוגמה) על ידי לימוד של שנה או שנתיים. מי שירצה לפסוק הלכה על יסוד לימוד כזה בוודאי יכשל בפסיקותיו ההלכתיות. בהמשך דבריו רבי שלמה אייגר מבאר את טעם הדבר: "כי דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקומות אחרים". זאת אומרת שלימוד מקצוע הלכתי מסוים, כמו הלכות איסור והיתר, שבת או דיני המועדים – לא ייתן את הפרי המבוקש. סמיכת חכמים ניתנת לתלמידי חכמים, ששייכים למרחבים הכלליים של התורה, ולומדים גם איסור והיתר.
- "גם לא למי שאינו תמים ביראת ה', כי הם ידיעותיהם מה אהני להו וההוראה לבא בעי". בדברים אלו הגר"ש אייגר חוזר על דברי חז"ל, שללא שלמות ביראת שמיים כל הידע התורני לא שווה כלום. בפרט בענייני הוראה, שתמיד יש צדדים להקל או להחמיר, צריך לב טהור על מנת לכוון לאמת.
היו מקומות וזמנים בהיסטוריה שהסמיכו בהם חכמים להוראה בקלות, ותמיד היה לזה מחיר רוחני כבד
למעשה מבחני הרבנות מקיימים את ההפך הגמור ממה שכתב הגר"ש אייגר. נתחיל בתנאי השני העוסק בידע: למעשה אין הבדל מהותי בין מבחן בגרות בהיסטוריה למבחני הרבנות בימינו. בשניהם בודקים ידע מסוים בדיקה טכנית ושטחית בלבד. בזמנו של הגר"ש אייגר לא היו ספרי קיצורים, והיה צריך באמת ללמוד בהתמדה בין שנה לשנתיים כדי להכיר את הלכות איסור והיתר, ועל כך הוא התריע שזו דרך סלולה לטעות בהוראה. אפשר רק לנחש מה היה אומר על זמננו, שרבים עוברים את המבחנים על ידי שינון ספרי קיצורים ללא כל העמקה, מה שמבטיח שהחומר ישכח מייד אחרי הבחינה. אפשר למצוא ברשת מכונים המבטיחים עמידה במבחני הרבנות על ידי לימוד יומי של חצי שעה בלבד!
בנוגע לתנאי הראשון והשלישי המצב גרוע יותר. ידוע לכול שאין ברבנות הראשית שום מנגנון הנדרש לשקדנותו התורנית של הנסמך וליראת השמיים שלו. הרבנים הראשיים – החתומים על התעודה – אינם מכירים את המועמדים כלל. אומנם כדי לגשת לבחינה צריך אישור ממוסד תורני שהנבחן למד את החומר כנדרש, אך אפשר להשיג אישור כזה בנקל דרך כל מיני מכונים ללימודי רבנות. חילוני למהדרין שישים כיפה על ראשו ויירשם למכונים הללו, יוכל לקבל אישור ולגשת לבחינה, ואם ישנן את החומר, יוכל אף להיסמך לרבנות.
לגבי רבנות עיר, יש צורך לעבור בחינה בעל פה לפני ועדה מיוחדת, שמנסה בפחות מחצי שעה להבין מי האיש שעומד לפניה. שואלים כמה שאלות הלכתיות לא-מורכבות ותוהים על השקפותיו של המועמד. בדרך כלל אישור ההסמכה מתקבל. למעשה יש מצבים רבים של הסמכה בלי לדעת שום דבר מהותי על המוסמך, על עולמו הפנימי, אם יש לו "תרבות פנאי", מה הוא עושה בה ועד כמה הוא דמות המקרינה אהבת תורה ויראת שמיים.
זאת בניגוד למה שהיה נהוג מאות שנים, שרב היה מסמיך את תלמידיו לאחר תקופה ניכרת של היכרות אישית. אם הרב לא היה מפורסם בהיותו מגדולי התורה, היה התלמיד לוקח את המלצת רבו וגולה למקום תורה, להיבחן אצל כמה חכמים שהיו ידועים בהיותם גדולי תורה מובהקים. יש לנו מידע מהימן מאיגרות של גדולי ישראל ותיעוד שהתלמיד היה שוהה ימים מספר אצל כמה תלמידי חכמים, והם היו מתפלפלים עימו ותוהים על קנקנו.
מחאת חכמי ישראל
ראוי לציין שהיו מקומות וזמנים בהיסטוריה שהסמיכו בהם חכמים להוראה בקלות, ותמיד היה לזה מחיר רוחני כבד, וכן הייתה מחאה של גדולי התורה של אותו הדור. ראוי לציין כאן את דברי רבי דון יצחק אברבנאל, שכתב בספרו נחלת אבות (ו, א): "והלואי שיסמכו לרבנים אנשים הגונים, כי כבר כתבו שבאלו הזמנים הבקיא בתלתא סדרי מועד נזיקין ונשים נקרא – 'חכם'. ועם אלו הבקיא עוד בסדר קדשים נקרא – 'רבי'. ועם אלו הבקיא עוד בזרעים וטהרות נקרא – 'גאון'. ואיך אם כן יסמכו מי שאינו בקיא אפילו בגמרא אחת".
רוב הנבחנים הם בחורי ישיבות מכל הצבעים והסגנונות שאין להם כוח או יכולת לנתח את השקלא וטריא בגמרא, לשון הראשונים וגדולי הפוסקים
ורבי שלמה לוריא האריך בדברים חריפים ביותר (יש"ש ב"ק ח, נח): "הנסמכים מרובים, והיודעים מועטים, ונזוחי דעת נתרבו. שאין אחד מכיר מקומו. ומיד כשהוא נסמך מתחיל להשתרר… וכן יש זקנים בעוונותינו הרבים, שאפילו סוגיא דשמעתא אינם מבינים לתכליתה. ואינם יורדים לעומקה של הלכה כלל, רק זקנים בשנים… ואפילו אם נמצא לפעמים חריף גדול ולמדן. מכל מקום מעשיו מקולקלים". בהמשך דבריו הוא מוחה נגד ה"מסמיכים לתלמידים שלא למדו לפניהם".
ויש לציין בהקשר זה את ביאור המהר"ל (דרוש על התורה) לדברי הגמרא (סוכה כט ע"א) שמאורות לוקים בעוון "מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל": "ומגדלי בהמה דקה, רצונו לומר, המגדלים תלמידים הקטנים והשפלים שאינם כדאי ולא הגיעו להוראה, להושיבם בראש או לתת להם שאר שררה על הצבור, ומכל שכן לסמוך אותם בשם חכם ורב. ודוקא בארץ ישראל ביותר, באשר נמצאים שמה רבנים חשובים וגדולים, והוא מגדל בהמה דקה בודאי בדבר זה המאורות לוקין. כי באמת הם שפלים הן בתורה הן במעשים, ונותן להם שררה אשר לא נאה לכסיל כבוד, וידברו בני אדם על כל החכמים סרה".
הדברים נוגעים גם לימינו. כל מי שמצוי בסוגיה יודע שיש מי שהוסמכו לרבני עיר והם אינם תלמידי חכמים, בלשון המעטה. הם עברו את המבחנים בעיקר מספרי סיכומים, ולא למדו את הסוגיות וההלכות מהמקור. חלקם אף מתחרים על משרות רבנות עיר, ולמצער יש מהם שגם נבחרו בזכות פוליטיקאים ומקורבים. לציבור הרחב אין כלים לבדוק אם מדובר בדרשן או בפוסק, בפורץ דרך או בפורץ גדר.
תורה שלא לשמה
אם כן, למה בכל זאת הגדילה הרבנות את מערך ההסמכה שלה ובכל שנה עורכת יותר מ-10,000 בחינות?
ראשית כול, הדבר בוודאי מוסיף כבוד ויקר לרבנות, הופך אותה לרלוונטית, ושמה נישא בפיהם של רבים. זהו כמובן עניין חיובי ביותר שקרן הרבנות מורם ורוב המגזרים הדתיים והחרדים במדינת ישראל ובעולם באים להתדפק בשערי המבחנים. אלא שלמעשה זו אינה סיבה לחלק תעודות סמיכה להוראה כל עוד לא מכירים באמת את המועמד היכרות תורנית ואישיותית.
שנית, הדבר מעודד לימוד תורה. התעודה החתומה בידי הרבנים הראשיים מוסיפה מוטיבציה לבחורים ולאברכים לחזור ולשנן הלכות רבות. אלא שלמעשה הרצון לעודד לימוד תורה קם על יוצרו. רוב הנבחנים הם בחורי ישיבות מכל הצבעים והסגנונות שאין להם כוח או יכולת לנתח את השקלא וטריא בגמרא, לשון הראשונים וגדולי הפוסקים. חלקם מרגישים צורך בתעודה שתעניק ללימודם חשיבות. לפיכך הם אצים רצים למסלול מבחני הרבנות, וכך מתרגלים ללימוד מהיר ושטחי שאינו עושה פירות ונשכח מהר מאוד.
ראשי הישיבות והכוללים רואים בתעודת הסמיכה הזדמנות לשמור על הבחורים עוד כמה שנים בחממה, ולכן מסגרות ללימודי רבנות נפתחות חדשים לבקרים גם למי שלא קרא ולא שנה. נוסיף על זה שאחרי מאבקים פוליטיים ומשפטיים תעודת הסמכה מטעם הרבנות נחשבת לעניינים מסוימים כתואר ראשון. זאת אומרת שיש אינטרס כלכלי לעבור את מבחני הרבנות, ומתוך שלא לשמה אנו חוזרים למצב שתיאר המהרש"ל, שציטטנו את דבריו לעיל.
לכן יש נקודת אמת גדולה בהתערבות (הפסולה) של בג"ץ: אם המבחנים אינם משקפים את מסורת ההסמכה לרבנות מדורי דורות, אלא בודקים רק ידע טכני כמו כל תואר אקדמי, למה למנוע ממישהו לקבל הכרה בידע שלו? למה שמכון ללימודי רבנות, במסגרת לימודים של פחות מחצי שעה ביום, יוכל להמליץ על גבר לבחינה ולא על אישה? למה בכלל צריך שהנבחן יהיה דתי או חילוני, יהודי או גוי? למה קוראים לזה "סמיכה לרבנות"?
מסלולים מיוחדים לגדולי תורה
יתר על כן, בני תורה אמיתיים, שלומדים ש"ס ופוסקים בהיקף גדול, שיודעים לנתח סוגיות ולגזור מסקנות הלכתיות מהשולחן ערוך ונושאי כליו, לא תמיד מסתדרים עם המבנה של מבחני הרבנות. שינון טכני של חומר רב אינו דרך בלעדית להיות תלמיד חכם. הוא מתאים לחלק, ולחלק אחר –הוא אינו מתאים.
למעשה מי שרוצים גם להצליח במבחני הרבנות וגם ללמוד לעומק את הסוגיות בעיון ולא לרדוף אחרי מבחנים, צריכים להשקיע שנים רבות. אם מדובר במי שלמד גמרא בעיון תקופה ניכרת (וכל שכן אם התגייס באמצע לשנה-שנתיים), המשמעות היא שהוא מתחיל את מסלול מבחני הסמיכה האיטי שלו בשעה שהלומדים השטחיים הקדימו אותו בכמה שנים, ואולי כבר הוסמכו בזכות שינון ספרי קיצורים.
אין צורך במבחנים קשים הדורשים שינון טכני של אלפי סעיפים, אלא במבחנים שיסננו את מי שאינו תלמיד חכם ואת מי שלא למד היטב את הסימנים והסעיפים ממקורם
זו הייתה בעיה מוכרת גם לפני עשרות שנים, ובעקבותיה הקימו ברבנות הראשית מסלולים מהירים לסמיכת תלמידי חכמים אמיתיים, הידועים בהיותם גדולים בתורה. כך הוסמכו רבים מרבני הערים שכיהנו ושעודם מכהנים, וגם רבנים ראשיים לישראל.
אלא שמערכת זו הושחתה והפכה למסלול פוליטי למינוי רבנים שאינם ראויים, ועל חילול השם שנגרם אז אנחנו עדיין משלמים בכבוד הרבנות, שהושפל לעפר. המסלול המושחת נסגר. אלא שחזרנו שוב למסגרת הבחינות על החסרונות המהותיים שבה, וזה מה שגרם לבג"ץ להתערב בשיקול הדעת של הרבנות והכריח אותה לאפשר גם לנשים לגשת למבחני הסמיכה.
לצאת מהפלונטר
אם הרבנות רוצה להמשיך במסלול הבחינות הקיים, הדבר אפשרי, ואף יכול להיות לברכה. אך יש תנאי: שיהיה ברור שמדובר בהסמכה להשכלה תורנית גבוהה ולא בסמיכה לרבנות. כך לא יהיה פגם בכך שתעודת השכלה תורנית גבוהה תכלול טובת הנאה, כגון מעמד שווה לתואר ראשון, ויהיה אפשר לתת לכל מי שחפץ בכך להיבחן.
לעומת זאת מסלולי סמיכה לרבנות יהיו שונים. יכול להיות שאחד המסלולים יכלול גם את המבחנים הנ"ל, אך עם עוד תוספות משמעותיות שנוגעות גם לידע, אך גם לתנאים האישיותיים של המועמד.
להלן הצעה ראשונית, שהיא בבחינת קריאת כיוון:
במישור הלימודי: הצעת כמה מסלולי הסמכה בהתאם לטבעם, לאופיים ולשנות הלימוד של תלמידי חכמים שונים. המבחנים חייבים לכלול לכל הפחות בקיאות במסכתות ובפרקים מרכזיים בתלמוד, כולל רש"י, תוספות, רי"ף עם מפרשיו המרכזיים ורא"ש. יש כמובן עדיפות למסכתות הנודעות בנושאי הבחינה. כמו כן מבחנים על טור, בית יוסף שולחן ערוך ונושאי כליו בנושאים הרלוונטיים.
חשוב מאוד לבדוק כיצד הנבחן מנתח תשובות הלכתיות של גדולי הפוסקים. אני מציע לעשות מבחני אנסין (unseen) מספרות השו"ת של גדולי האחרונים – חתם סופר, רבי עקיבא אייגר, רבנו יוסף חיים מבגדאד (שו"ת רב פעלים), האגרות משה והרב עובדיה יוסף.
אין צורך במבחנים קשים הדורשים שינון טכני של אלפי סעיפים, אלא במבחנים שיסננו את מי שאינו תלמיד חכם ואת מי שלא למד היטב את הסימנים והסעיפים ממקורם. עיקר הדגש צריך להיות על הבנה טובה של הראשונים והאחרונים, וכמובן פסיקת הלכה מדויקת, ברורה ומנומקת.
אפשר לבנות מערכת מודולרית שמאזנת בין מבחנים בכתב לכתיבת מאמרים וספרים תורניים, וכוללת מערכת בקרה וליווי כפי שיש באוניברסיטה בכתיבת תזה ודוקטורט.
במישור האישיותי: תנאי ראשוני לעצם הכניסה לתהליך ההסמכה חייב להיות שתיים-שלוש המלצות מתלמידי חכמים שמכירים את המועמד מקרוב, כגון ראשי ישיבות, ראשי כוללים, רבנים מכהנים או דיינים לשעבר. ההמלצות חייבות לכלול פירוט של תקופת ההיכרות, טיב ההיכרות, התרשמות כללית משיעור הקומה התורני, מהאופי, ממידות הנפש ומהנהגותיו של המבקש.
כמו כן יש צורך בצוות רחב ומגוון של רבנים מורי הוראה מובהקים מטעם הרבנות הראשית שילוו את המועמדים ויערכו עימם כמה פגישות לאורך תקופת הבחינות. פגישות של הלומד עם מורי הוראה שיישאו וייתנו עימו בסוגיות שהוא עוסק בהן, היא מתנה שלא תסולא בפז לכל צורב. בה בעת היא תיתן לרבנים אינדיקציה ממשית על ידיעותיו, כישרונותיו ואישיותו. גם הם ימלאו דו"ח מפורט.
סמיכה באחריות: ההסמכה צריכה להיות בחותמת של הרבנים המלווים, בצירוף חתימה של הרבנים הממליצים. הם שמסמיכים בפועל, שהרי הם שמכירים את הנבחן, ובחתימתם הם ערבים לכשירותו לשמש בתפקיד רבני. בכך תעודת הסמיכה איננה רק עדות על ידע או מעבר של מבחן טכני אלא אחריות אישית חתומה. אפשר לצרף לזה כמובן את חותמת הרבנים הראשיים, הנותנים תוקף רשמי להסמכה הנ"ל.
נכון, תהליך הסמכה מעמיק כזה עולה כסף. אך גם נסיעה ארוכה מעיר לעיר כדי לקבל סמיכה עלתה בעבר הרבה כסף, טרחה וזמן. האינטרס הציבורי מחייב גם מערך סבסוד לנזקקים לסיוע. לדעתי כדי להרים את קרן התורה והרבנות שווה לשלם את המחיר.
סמיכת נשים לרבנות
יכול להיות שגם אחרי כל השינויים יחליט בג"ץ שעל הרבנות לאפשר מסלול שמכשיר נשים ללימודי הוראה, כולל סמיכה לרבנות. עם זאת כאשר יתוקנו מבחני הרבנות וההסמכה וייעשו כפי שראוי, הטענות יהיו הרבה יותר מזוקקות. ברגע שלא יהיה מדובר במבחן על ידע טכני, נקודת האמת שיש בטענת בג"ץ תתבטל. הרבנות תוכל להתגדר בצדק בטענתה שהסמכת נשים לרבנות היא שאלה הלכתית והנהגתית שתלויה בשיקול דעתם של רבנים ופוסקים. הוויכוח יהיה סביב חירות הרבנות לפסוק הלכה, ולא סביב זכות הפרט לקבל אישור על ידע. אני בטוח שבשעה שהאמת מזוקקת היא פועלת ומשפיעה הרבה יותר, והסיכוי להדוף את ההתערבות של בג"ץ גדל.
עם זאת, לעניות דעתי, רווח זה הוא משני. הרווח העיקרי מכל האירוע אינו רק בהדיפת אג'נדה כזו או אחרת. המטרה המרכזית היא להעמיד רבנים טובים לכלל ישראל.