"לְֽכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר… עֲגָל֗וֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ".
קל הרבה יותר לקרוא על ההיסטוריה מלעשות אותה. הרגעים הגדולים שהדורות האחרונים לומדים עליהם היו בדרך כלל קשים ומאתגרים ביותר לדורות הראשונים, שחוו את הדברים בעצמם. כמו מסע כומתה, כל צעד אחרי מסע ארוך כואב מאוד ברגליים, ודקה אחרי שהוא נגמר העבר הופך לזיכרון מתוק. מי שיודע להרים את המבט קדימה גם במהלך המסע ולא רק לראות את גבו הכפוף של מי שלפניו, סובל הרבה פחות ומוביל בעצמו את השיירה.
אין שום צורך בטלסקופ כדי לקלוט שמשהו ענקי קורה פה, שההשגחה העליונה מנהלת כאן אירוע גדול מכל מה שחשבנו ומכל מה שתכננו. אנחנו הסתפקנו במועט, אבל ה' דיבר טוב על ישראל, כי הרבית טובות אליי, כי הגדלת חסדך עליי. היום כבר אין ספק שהמלחמה הזו הולכת להביא אותנו למחוזות חדשים ולשנות סדרי בראשית. לנו, אנשים מאמינים, אין כל חשש: ברור לנו שזה הולך למקום טוב, ואפילו טוב מאוד.
תוכנית עבודה עם סייעתא דשמיא
האמת היא שאצל אנשים מאמינים "בעזרת ה'" היא לא רק תפילה, היא תוכנית עבודה. אנשים מאמינים מביאים בחשבון מרכיב של סייעתא דשמיא שיבוא על גבי המאמץ האנושי. היום זה כבר די מובן מאליו, אבל אנשי אמונה שבוטחים בצור ישראל וגואלו ובטוחים שעם ישראל פשוט חייב לנצח, רכשו מניות ישראליות כבר בתחילת המלחמה, כשהבורסה צללה, והבטיחו כיום את עתידם הכלכלי. חדי העין בוודאי הרגישו שגם ראש ממשלת ישראל בעצמו אימץ באופן די קבוע, מאז פרוץ את המלחמה, את ההישענות על צור ישראל וגואלו, והוא מקפיד לחתום באזכור שם שמיים.
כל דיבור של רוח, של עוצמה, של גבורה ושל הרמת המבט הוא עוד דלק מטוסים בדרך אל הניצחון. כל דיבור של חולשה והתמרמרות, ציניות, נמיכות הרוח – או חמור מכך, בוז וחוסר אמון בממשלה ובעומד בראשה – הוא לא פחות מפשע לאומי
כל כך הרבה דברים יכלו להשתבש בדרך: אם טראמפ היה מפסיד בבחירות לקמלה האנטישמית, אם נתניהו, שהאובססיה שלו לאיראן הפכה למקור לעג, היה מפסיד או שהבחירות היו מוקדמות בגלל חוק גיוס או שטות אחרת, אם היינו מתפתים לעצור באמצע – לפני רפיח, לפני הכניסה ללבנון או בנקודת זמן אחרת.
כעת, משהגענו עד הלום, כל מה שנדרש מאיתנו הוא לתת גב ברזל לראש הממשלה ולשרים להמשיך. למרות המחיר הכלכלי, למרות הקושי של עצירת החיים, למרות המחיר בחיי אדם. כל דיבור של רוח, של עוצמה, של גבורה ושל הרמת המבט הוא עוד דלק מטוסים בדרך אל הניצחון. כל דיבור של חולשה והתמרמרות, ציניות, נמיכות הרוח – או חמור מכך, בוז וחוסר אמון בממשלה ובעומד בראשה – הוא לא פחות מפשע לאומי. האויב על הקרשים, זה הזמן לשבור את מפרקתו. הפיתוי והלחץ לעצור רגע לפני כן גדולים, ורק עוצמה לאומית וגב ציבורי איתן ייתנו עוז להמשיך בכל הכוח.
***
לנו הקטנים, פשוטי העם, אין דרך לתאר ולשער את גודל האחריות שמוטלת בעת הזו על כתפיו של אדם אחד. ההחלטה לשלוח לוחמים לקרב בידיעה שחלקם לא ישובו היא הרגע הקשה ביותר בחייו של מפקד; ההחלטה לשלוח לקרב אומה שלמה היא רגע מבחן בלתי נתפס שזוכים לעמוד בו יחידי יחידים. כמו צ'רצ'יל, שהחליט ברגע האמת שלא להיכנע ולא לעשות שלום עם היטלר, עמד לבדו מול הנאצים ושילם על כך בחייהם של מאות אלפי בריטים ולבסוף צדק ובגדול, כמו בן-גוריון, שברגע הכרעה מורט עצבים החליט ללכת על זה – להקים מדינה למרות הסכנה הברורה, למרות האבדות הצפויות של אלפי לוחמים צעירים שלא ישובו לעולם הביתה – ולבסוף צדק ובגדול.
נתניהו הימר על כל הקופה. הוא שילם מחירים כשתקף בפומבי את הרפיסות של אובמה מול איראן, התעקש באובססיביות להביא לאו"ם ולכל מי שרק רצה לשמוע את הסכנה האיראנית לקול צחוקם והבוז המופגן של הפאנליסטים בערוצי הטלוויזיה. הוא הטיח את הראש כמעט לבדו פעם אחר פעם בקיר בטון כשהוא מבין שבמקום שאין אנשים פשוט תהיה איש, איש אחד שעמד לבד מול הזרם.
אבל נתניהו צדק – ובגדול – והקיר נפל לבסוף. הצדק ההיסטורי נעשה כשנתניהו, הוא ולא אחר, זכה בזכות ההיסטורית שמזדמנת אחת לאלף שנים לערך, להורות על כריתת ראשו של גדול צוררי ישראל. בנימין בן צילה הלוי הלך בדרכי אבות, דרכו של שמואל בן חנה הלוי, שזכה בשיסוף גרונו של אגג מעדנות, כאשר שיכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אימך, כן יאבדו כל אויביך ה', ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
***
העיניים נשואות לאיראן, אבל המערכה שם, בפעם השנייה בתוך שנה, עם המערכה המתחדשת בלבנון, גם היא בפעם השנייה במלחמה ובפעם הרביעית במצטבר, רק מוכיחה שאי אפשר באמת לעצור עד שלא נשמיד, נהרוג ונאבד את כל האויבים, עד כלותם ממש. אי אפשר להשאיר אויב חמוש על הגדרות, אי אפשר לתת לאויב להתעצם ולסמוך על הסכמי שלום או על לחץ בין-לאומי. אי אפשר להשאיר חלקי ארץ ישראל מאחור ביד אויב.
נתניהו הימר על כל הקופה. הוא הטיח את הראש כמעט לבדו פעם אחר פעם בקיר בטון כשהוא מבין שבמקום שאין אנשים פשוט תהיה איש, איש אחד שעמד לבד מול הזרם
הסכנה הגדולה נשקפת ברגע זה מאיראן ומחיזבאללה, אבל הלב של הבעיה מונח ממש כאן: האויב הערבי עדיין נמצא בלב הארץ – ביהודה ושומרון, ברצועת עזה כמובן, במזרח ירושלים, וגם בנגב ובגליל. לאחר כל כך הרבה שנים של התכחשות לעצמנו אנחנו יוצאים סוף סוף למלחמה אמיתית על זהותנו, קרן ישראל הולכת ועולה, אור זריחת הגאולה שעלה קמעה קמעה דילג כמה מעלות למעלה, ומאיתנו רק נדרש לעלות בהתלהבות על העגלה הא-לוהית הזו, ולא לעצור עד היעד.
אבינו מלכנו, נקום נקמת דך עבדיך השפוך, הרם קרן ישראל עמך.
"בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה. ה' הַט שָׁמֶיךָ… גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ. בְּרוֹק בָּרָק… שְׁלַח חִצֶּיךָ וּתְהֻמֵּם. אֱ-לֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שה' אֱ-לֹהָיו".
לתגובות: [email protected]