בשבוע שעבר עסקנו במלכודת הלגיטימציה הבין-לאומית שמנעה מנתניהו (ומגולדה לפניו) לצאת למכת מנע. אבל האמת היא שהבעיה מתחילה קרוב יותר לבית. היא מתחילה בתוכנו. מסמכי התשובה של נתניהו למבקר המדינה, בשילוב עם ניתוח היסטורי של מבצעים קודמים, חושפים תמונה מטרידה: המנהיגות הישראלית, מימין ומשמאל, היא בבואה מדויקת של העם. ועם ישראל, בואו נודה על האמת, התמכר לשקט.
קל מאוד וגם מפתה להסתכל על הפרוטוקולים שפורסמו ולסמן רעים. קל לראות את הרמטכ"ל כוכבי מדבר על "קטלניות" בזמן שהוא מכיל את הטרור, או את ראש השב"כ ארגמן מסרב לחיסולים ממוקדים. קל גם לתקוף את נתניהו על שלא הפך שולחן. אבל הניתוח הזה מחמיץ את העיקר. עקיבא ביגמן, במאמר שפורסם לאחרונה, היטיב לזקק את התובנה העולה מהמסמכים: נתניהו אינו טוען במסמך ההגנה שלו שהוא רצה לכבוש את עזה והצבא עצר אותו פיזית. הוא אינו טוען שהייתה לו תוכנית מגירה סדורה להכרעת חמאס והפקידות גנזה אותה, אלא הוא לכל היותר רצה לעשות כמה סיכולים ממוקדים וזהו.
למה איש, לא נתניהו ולא בנט, לא גנץ ולא איזנקוט ואפילו לא מנהיגי הימין העמוק באותה תקופה, לא דפק על השולחן ואמר "צריך לכבוש את עזה עכשיו"?
כל מה שנתניהו טוען הוא שהוא רצה להיות קצת יותר אגרסיבי במסגרת ה"הכלה" וה"סבבים". הוא רצה לכסח את הדשא קצר יותר, ואילו הצבא רצה לתת לו לגדול קצת. הוא רצה לחסל את סינוואר נקודתית, ואילו הצבא חשש מהסלמה רבתי. אבל על העיקרון הבסיסי שחמאס נשאר, שהרשות הפלשתינית אינה הפתרון ושאנחנו לא יוצאים למלחמה יזומה להפלת שלטון חמאס ולכיבוש הרצועה, הייתה הסכמה מקיר לקיר. לא רק בקבינט אלא בציבור.
למה? למה איש, לא נתניהו ולא בנט, לא גנץ ולא איזנקוט ואפילו לא מנהיגי הימין העמוק באותה תקופה, לא דפק על השולחן ואמר "צריך לכבוש את עזה עכשיו"? התשובה אינה בחדרי הקבינט אלא בסלון של כל אחד ואחת מאיתנו.
תסמונת חומת מגן: מחכים לפיגוע
כדי להבין את המנגנון הפסיכולוגי-חברתי הזה צריך לחזור אחורה בזמן למרץ 2002. הטרור הפלשתיני כבר משתולל ברחובות ישראל זמן רב. אוטובוסים מתפוצצים, מסעדות עולות באש, דיסקוטקים הופכים למלכודות מוות. מאות ישראלים נרצחים. ובכל זאת צה"ל וממשלת שרון (ממשלת ימין!) נמנעים מפעולה רחבה בלב הערים הפלשתיניות. אנחנו סופרים גופות, והממשלה אינה מאפשרת לצה"ל לנצח ולהיכנס לשטחי A.
האלוף אבי בלוט, מפקד פיקוד המרכז, ניתח את התהליך שהוביל למבצע חומת מגן בעבודת מחקר מבריקה ומעוררת מחשבה שכתב במכללה לביטחון לאומי שכותרתה "בעתה אחישנה" (שהגיעה לידי ולצערי לא פורסמה עד כה ברבים). המסקנה שלו רלוונטית לצערי גם היום: המערכת הצבאית והמדינית ידעה בדיוק מה צריך לעשות. התוכניות לכיבוש הגדה היו במגירה. המודיעין הצביע בבירור על ערפאת כמחולל הטרור. אבל הם לא יכלו לעשות את זה עד שהייתה להם לגיטימציה פנימית.
הלגיטימציה הזו לא באה מהאו"ם, לא מהאיחוד האירופי ואפילו לא מהבית הלבן (ששם ישב בוש הבן). היא באה מהציבור הישראלי. ומה יצר אותה? רק הדם. חודשים הייתה החברה הישראלית חצויה. היו שחשבו שאפשר להגיע להסדר, היו שחששו ממחיר המלחמה, היו שפחדו מבידוד מדיני. אבל אחרי הפיגוע הנורא במלון פארק בליל הסדר, שנרצחו בו שלושים ישראלים בליל החג, משהו נשבר. הציבור הישראלי מימין ומשמאל הרגיש שאי אפשר עוד.
פתאום העם זעק למלחמה. פתאום המילואימניקים לא שאלו למה אלא דרשו להתגייס (שיעור הגיוס בחומת מגן עבר את ה-100%). רק אז, כשהגב הציבורי היה מובטח וכשהזעם הקדוש מילא את הרחובות, אריאל שרון נתן את הפקודה, וצה"ל יצא למבצע ששינה את המציאות הביטחונית ביהודה ושומרון עד היום.
זהו הדפוס הטרגי של הציונות, והוא חזר על עצמו בדיוק מצמרר מול עזה: ידענו שחמאס הוא סרטן. ראינו אותו גדל. בערוץ שלי דאגתי להתריע ולשכנע את העם ללחוץ על המנהיגות לתקוף ועל האזרחים להתחמש בנשק. אבל אנחנו מסרבים לבצע את הניתוח עד שהחולה צורח מכאבים. אומנם הצלחתי להציל את חייהם של רבים, אבל המאסה המרכזית שביקשה להתחמש הגיעה רק לאחר אותו בוקר נורא. ב-2002 זה היה מלון פארק. ב-2023 זו הייתה שמחת תורה. האמת היא שהמנהיגות אינה מובילה את העם למלחמה; היא מחכה שהעם יוביל אותה לשם, והעם עושה זאת רק כשהוא מדמם.
המוסר הנוצרי שהשתלט על היהדות
אבל למה? למה עם שחפץ חיים, עם שיש לו היסטוריה של רדיפות, זקוק לטבח כדי להגן על עצמו? למה אנחנו לא מסוגלים להקדים רפואה למכה? כאן אנחנו נכנסים לרובד העמוק יותר, הפילוסופי-תאולוגי, שחייבים להציף כדי להבין את השורש. הוגים כמו ד"ר אלעד ליסון (במאמרו המכונן ב'השילוח') והרב אליהו זייני (בספרו המונומנטלי של הרב אליהו בן אמוזג, 'מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי') מצביעים על תופעה מרתקת ומדאיגה: החברה הישראלית, החילונית והדתית כאחת, אימצה בלי לשים לב את המוסר הנוצרי.
מהו המוסר הנוצרי בנוגע לכוח? בנצרות הקלסית האידיאל הוא פסיביות. "הפנה את הלחי השנייה". הכוח נתפס דבר טמא, מושחת מיסודו. מתי מותר להשתמש בכוח? רק כשאין ברירה מוחלטת. רק להגנה עצמית טהורה. וחשוב מכך: רק כאשר אתה נמצא בעמדת הקורבן. בתאולוגיה הנוצרית הקורבן הוא הקדוש (יש"ו על הצלב). הסבל הוא שמטהר אותך ומעניק לך את הזכות המוסרית. כדי להיות צודק אתה חייב לדמם. אם אתה יוזם, אם אתה תוקף ראשון כדי למנוע אסון עתידי, אתה תוקפן, אתה בריון, אתה בלתי מוסרי. התוקפן הוא תמיד הרע, גם אם כוונותיו להגן.
היהדות לעומת זאת מציגה מוסר אחר לגמרי, ריאליסטי ומחובר לחיים. "הבא להורגך – השכם להורגו". זו לא רק סיסמה כפי שאמר הרמטכ"ל דאז איזנקוט, זו חובה מוסרית. ביהדות החיים הם ערך עליון, ולכן שמירה עליהם מחייבת את השמדת הרוע לפני שהוא מתממש. המלך במקרא אינו מחכה שהאויב יפלוש וישרוף את הערים; הוא יוצא למלחמת רשות (שהיא למעשה מלחמת מנע אסטרטגית) כדי להרחיב גבולות, לבסס הרתעה ולהסיר איום. דוד המלך לא חיכה לפלשתים, הוא הכה בהם. המוסר היהודי אינו מתבייש בכוח כל עוד הוא משרת את הטוב ואת החיים.
אבל אנחנו, הישראלים של המאה ה-21, הפכנו לנוצרים בתחפושת. אימצנו את התפיסה המערבית-ליברלית שלפיה מלחמה היא המוצא האחרון בהחלט. אנחנו מרגישים מוסריים רק כשאנחנו מיירטים טילים (הגנה פסיבית באמצעות כיפת ברזל) או מגיבים אחרי פיגוע.
הרב כהנא הי"ד הדגיש זאת בציטוט המפורסם שלו, "אני מעדיף שתהיה מדינה יהודית חזקה שכל העולם שונא משתהיה אושוויץ שהעולם אוהב"
תחשבו על 6 באוקטובר 2023. השמש זרחה, בתי הקפה בתל אביב היו מלאים, אנשים תכננו את החופשה הבאה. נניח שנתניהו היה בא ואומר: "חמאס מתעצם, בואו נצא למלחמה יזומה, נהרוג 30,000 עזתים ונכבוש את הרצועה כדי למנוע טבח עתידי". מה הייתה התגובה? הוא היה נתפס משוגע, ברברי, פושע מלחמה. הציבור היה יוצא לרחובות כדי לעצור אותו. "למה להרוג סתם? הרי שקט עכשיו".
המוסר שלנו התעוות: אנחנו מעדיפים להיות קורבנות צודקים מלהיות מנצחים אכזריים. הרב כהנא הי"ד הדגיש זאת בציטוט המפורסם שלו, "אני מעדיף שתהיה מדינה יהודית חזקה שכל העולם שונא משתהיה אושוויץ שהעולם אוהב".
נתניהו – בבואה של העם
וכאן אנחנו חוזרים למסמכים ולנתניהו. נתניהו אינו דיקטטור. הוא מנהיג דמוקרטי במדינה מערבית. הוא קורא סקרים, הוא מרגיש את הרחוב והוא מבין היטב את מגבלות הכוח שלו. הוא ידע מצוין שאם הוא יפתח במלחמה גדולה בעזה ב-2018 או ב-2021 כדי "למוטט את חמאס", הוא יאבד את העם. התקשורת תצלוב אותו על כל חייל שייפול. ההורים השכולים יפגינו מול המעון בבלפור. האופוזיציה תטען שזה ספין פוליטי כדי להימנע מהמשפט נגדו. הלגיטימציה הפנימית, אותו משאב קריטי שבלוט כתב עליו, הייתה מתפוררת בתוך ימים.
ביגמן מנתח במדויק: "הטרגדיה הגדולה היא שהקונספציה הביטחונית הזו הקיפה את כולם". נתניהו לא יכול לפעול בריק. הוא היה צריך עם שמוכן לשלם את המחיר. והעם לא היה מוכן. העם העדיף את אשליית השקט. רצינו טיסות לחו"ל, רצינו היי-טק פורח, רצינו רמת חיים גבוהה. העדפנו להאמין לסיפורים על חמאס מורתע ולשקר לעצמנו שהגדר החכמה תגן עלינו, כי החלופה – מלחמה יזומה, ארוכה, מדממת ויקרה – דרשה מאיתנו תעצומות נפש ונכונות להקרבה שלא היו לנו באותה עת. התברגנו.
אנחנו צריכים לחזור להיות יהודים שמקבלים עליהם אחריות לגורלם. זה אומר לתת למנהיגים שלנו מנדט למלחמות מנע
נתניהו, בחושיו הפוליטיים החדים, הבין שהוא אינו יכול להיות בן-גוריון (של מלחמת העצמאות) או בגין (של הפצצת הכור בעיראק) אם העם רוצה להיות שווייץ. מנהיג יכול למשוך את העם קצת קדימה, אבל הוא אינו יכול ללכת נגד הזרם המרכזי של הרצון הלאומי. לכן הוא סיפק לנו את מה שביקשנו: שקט תעשייתי, דחיית הקץ, הסדרה ופתרונות טכנולוגיים שאפשרו לנו להמשיך לשתות אספרסו בזמן שהמפלצת גדלה מעבר לגדר.
התיקון: חזרה למוסר יהודי של אחריות
הלקח הגדול ממסמכי נתניהו ומההיסטוריה של חומת מגן הוא לא רק "מי אשם" (כולם אשמים – המודיעין, ראש הממשלה והציבור). הלקח הוא מה צריך להשתנות בנו, בתרבות שלנו. כדי למנוע את 7 באוקטובר הבא אנחנו חייבים לעבור גמילה מהמוסר הנוצרי. אנחנו צריכים להפסיק להיות קורבנות קדושים שמתגאים בסבל שלהם ומשתמשים בו כצידוק יחיד להפעלת כוח.
אנחנו צריכים לחזור להיות יהודים שמקבלים עליהם אחריות לגורלם. זה אומר לתת למנהיגים שלנו מנדט למלחמות מנע. זה אומר להגיד להם: אנחנו מוכנים לשלם מחיר היום בדם ובכסף כדי למנוע שואה מחר. זה אומר להפסיק להתרגש מכל גינוי בעולם ולחפש את הצדק שלנו בזכותנו לחיות ולא במספר המתים שלנו גם בנוגע לאויבים שמחוץ וגם בנוגע למאות אלפי כלי הנשק שבמגזר הערבי (בהקשר זה מומלץ לעקוב אחרי איילת לאש, וגם להצטייד במרשם לציפרלקס).
אנחנו צריכים לדרוש מהמנהיגים שלנו ביטחון, ואנחנו צריכים להבין שביטחון עולה במחיר של עימות מתמיד. המחשבה שאפשר לקנות שקט היא אשליית הגטו. ב-2002 היינו צריכים שלושים נרצחים במלון פארק כדי להבין שצריך לכבוש את ג'נין, ב-2023 היינו צריכים 1,200 נרצחים כדי להבין שצריך לכבוש את עזה, ואני מתפלל שלא נצטרך עוד אסון כדי להבין שצריך לטפל ברשות הפלשתינית ובבדווים בדרום ובתופעת הפרוטקשן הנרחבת שמגיעה כיום כמעט לכל עסק.
האחריות היא עלינו, האזרחים. המנדט נמצא בקלפי, אבל גם בשיח הציבורי, ברשתות החברתיות ובלחץ על מקבלי ההחלטות. נתניהו, או כל מנהיג שיבוא אחריו, ילך לאן שאנחנו נדחוף אותו. אם נדרוש שקט מדומה, נקבל טבח. אם נדרוש הכרעה ונהיה מוכנים לשלם את מחירה הכבד, נקבל חיים.
זה עד כדי כך פשוט ועד כדי כך קשה. השאלה היא אם כבר למדנו את השיעור או שאנו קוראים את פרשת זכור רק מן הפה ולחוץ.
העובדות נכונות המסקנות קישקוש . הנדסת תודעה במשך עשרות שנים קיבעה את דעת הקהל . תקשורת אקדמיה אינטלקטואלים אנשי תרבות מדורת השבט בטחוניסטים וכל מיני . איך נגררו מאות אלפים לקפלן סביב שקרים גלויים וזועקים לשמיים כמו די ק ט ט ו ר ה מייד אחרי בחירות דמוקרטיות הוגנות ?? … וזה על קצה המזלג