שבוע שעבר, בשעה טובה יש לומר, התפרסם התחקיר של ערוץ 14 על שילוב לוחמות בשירות קרבי. התחקיר הזה לא הגיע בחלל ריק; הוא מגיע אחרי שנים שבהן אנחנו מוצפות בנתונים, מעבירות הרצאות וחוגי בית, ומנסות לפרוץ את מחסום התודעה כדי לדבר על הנזקים שפוגעים בצה"ל ובכולנו.
הקושי הגדול ביותר בפריצת המחסום הזה הוא היעדר "אומץ לב אזרחי". בזמנו קיבלנו נתונים רבים מאל"מ (במיל') רז שגיא, מחבר הספר "נלחמות בצה"ל", שלימד אותנו שגם מפקדים נחושים ואמיצים בקרב חסרים לעיתים את היכולת לדבר בקול מתוך המערכת. לצערנו, מפקד שייצא נגד יוהל"ם ימצא את עצמו תחת מתקפה קשה ולא פשוטה, וזה לא ה"מגרש" הטבעי של לוחם להתמודד עם הכפשות עיתונאים. לכן, תודה לערוץ 14 שסוף סוף הסכים לשים את תמונת המצב מול העיניים.
כשהשוויון הופך לדת
קוראי 'עולם קטן' מבינים ברובם את נזקי הפרוגרסיביות, והסקירה המורחבת נתנה לנו הזדמנות להציף שוב את שורש העניין. המהפך התחיל כשיועצת הרמטכ"ל לענייני נשים (יוהל"ן) הפכה ליועצת לענייני מגדר (יוהל"ם). שם התחיל התהליך שבו ה"שוויון" הפך לערך עליון – מעל הניצחון, מעל האמת המקצועית, מעל בריאות החיילות ובסוף גם מעל הביטחון. אנסה להתייחס להיבטים הפרוגרסיביים הקשורים לנושא הזה, כמו מציאות מול דמיון, רגש מול עובדות, והתפיסה שהשפה והשיווק יכולים לייצר מציאות.
כשחיילות סיימו לראשונה קורס מדריכות שריון, יצאה כתבה חגיגית עם צילום של ארבע נשים ליד טנק. מה שלא סיפרו לכם, ושמענו מחיילים בשטח, זה ששתיים מתוכן כבר היו פצועות ולא יכלו להמשיך לשרת
מציאות מול דמיון
כשהשוויון הוא חזות הכל, המציאות הופכת למכשול. דובר צה"ל משקיע מאמצים אדירים כדי למכור לנו חלומות במקום עובדות. כשחיילות סיימו לראשונה קורס מדריכות שריון, יצאה כתבה חגיגית עם צילום של ארבע נשים ליד טנק. מה שלא סיפרו לכם, ושמענו מחיילים בשטח, זה ששתיים מתוכן כבר היו פצועות ולא יכלו להמשיך לשרת. אז מה המטרה? להראות לצעירות ש"כל אחת יכולה", גם כשזה פשוט לא נכון?
זה ממשיך בשיטת ה"שוויון בתוצאות". כשחשפנו ששמים ספסל לנשים כדי שיעברו קיר טיפוס בבוחן מסלול – הכחישו הכל. כשצילומי הספסל הופצו, פשוט הורידו בחלק מהיחידות את קיר הטיפוס לגמרי. העיקר שכולנו "שווים". כך גם בכותרות על "האישה הראשונה שעברה גיבוש" – מה שלא מספרים זה שבכל היחידות יש היום סולם מאמצים שונה לגברים ולנשים. ומה קורה בפועל? פעמים רבות הבחורים בשטח מציעים לסייע ולעזור לחיילות לסחוב את המשקלים הכבדים.
רגש מול עובדות
חשוב לי להדגיש: אין כאן עניין אישי נגד אף לוחמת. אני מוקירה ומעריכה כל בת שמסרה נפשה למעננו. הביקורת היא על המערכת שפוגעת בנו – וגם בהן. בתחקיר דיברתי על קצינה שקיבלה תפקיד מג"ד בלי מסלול ההכשרה המתאים. בתגובה, דובר צה"ל העלה ציוץ שבתו התגייסה לקרבי והוא גאה בה. מה הקשר? אתה מתרגש? מצוין, אבל תענה בעובדות.
התגובה השנייה ברשת הייתה: "איך את מעזה לדבר על מישהי שלחמה ב-7 באוקטובר?". (אגב, בדיוק בגלל הרגש הזה לא הזכרתי אף אחת בהקשר של ה-7/10 ובכלל לאורך כל המלחמה, למרות הקמפיין המטורף על נשים לוחמות לא אמרתי מילה, כי באמת הן מקסימות ונותנות את הנשמה ולא על זה הדיון). צבא צריך עובדות: אם אין תקדים לגבר שהתקדם ישירות מ-מ"פ למג"ד, הקידום הוא בשם האג'נדה, לא המקצועיות.
המצוד אחר הבת הדתייה
הנזק לא עוצר רק בפציעות פיזיות. כיוון שהצבא חייב "להוכיח" שהמודל מצליח, הוא משקיע מאמצים אדירים בשכנוע צעירות דתיות להתגייס, באמצעים מתוחכמים כמו גיוס אימהות למילואים בצו 8 (למרות שהיה אפשר להעסיקן כאזרחיות עובדות צה"ל בעלות נמוכה בהרבה). המטרה היא לייצר תחושת שליחות מרוממת (האמא באמת בשליחות מדהימה) שמציבה את צה"ל כפסגת השאיפות, וכאילו מי שנשארה עם ילדיה בבית היא לא באמת עוזרת למלחמה – אבל הגיבורה שיצאה להילחם היא החזון.
מה שלא מספרים זה שבכל היחידות יש היום סולם מאמצים שונה לגברים ולנשים. ומה קורה בפועל? פעמים רבות הבחורים בשטח מציעים לסייע ולעזור לחיילות לסחוב את המשקלים הכבדים
המסר שעובר לצעירות הוא ששירות לאומי הוא לא באמת משמעותי, שלהחזיק עורף זו לא באמת גבורה. המסר הוא שגבר לוחם זה הרבה יותר מאשתו שמחזיקה את הבית מאחור.
ועוד היבט דתי חשוב: פקודת השירות המשותף קובעת שבמקרה של התנגשות – צרכי החיילת קודמים לצרכי החייל הדתי. התוצאה? בחיל התותחנים, למשל, ישיבות הסדר הפסיקו להתגייס ליחידות מסוימות בגלל העירוב הכפוי. כשפרצה המלחמה והתגלה מחסור בלוחמים, המפקדים פנו לראשי הישיבות לבקש עזרה. מעניין שהם לא פנו למדרשות…
כי בסוף, עם כל הכבוד לשוויון ולקידום האישי, שירות קרבי הוא לא פיתוח קריירה אישית. שירות קרבי הוא עניין פיזי, גברי וקשוח, שחייב להיות מקצועי ונחוש כדי לנצח.