אשריך ישראל, מי כמוך – עם ישראל לא ויתר ולא הרפה. בעיניי ראיתי את המאמצים הבלתי נתפסים שעשה צה"ל כדי לחפש אחר גופות החטופים – חפירי ענק, מבצעים מיוחדים, כלים כבדים וטכנולוגיה מיוחדת, עקשנות, תעוזה וגם סיכון חיים של חיילינו הגיבורים. נוח בשלום על משכבך אחינו הגיבור רן, זכית שידי חיילינו הקדושים עסקו בך ולא ידי הערלים הארורים, חיילינו בררו אותך במסירות נפש מבין מאות גופות טמאות, מצאו אותך והביאו אותך לקבר ישראל.
מי האמין לשמועתנו, וזרוע ה' על מי נגלתה: כמה מאיתנו האמינו שזה באמת יקרה, שנראה את כולם כולל כולם חוזרים הביתה? תודה לך ה', תודה לכם חיילי צה"ל הגיבורים, תודה לך ראש הממשלה שלאחר המכה בתחילת המלחמה הרמת ראש, האמנת שזה אפשרי והוכחת מה עם ישראל יכול להשיג באמצעות צבא של גיבורים והנהגה נחושה. הודו לה' כי טוב, הטוב והמטיב – סוף סוף ניתנו לקבורה הרוגי מלחמת התקומה.
עם ישראל החליט לכל אורך המלחמה לשלם מחירים כבדים ביותר ברמת הכלל בשל סוגיית החטופים. זה לא רק המחבלים ששוחררו והאספקה לאויב, זה עוד החלק הקטן. זו בלימת ההסתערות על חמאס פעם אחר פעם לטובת עסקאות בשלבים שעוד הייתה לנו לגיטימציה מהעולם להשמיד את עיר הרשע הזו עד תום. אלו חיילים שנהרגו במאמץ להשיב את החטופים – מספר לא מבוטל של לוחמים שנפלו במבצעי איתור גופות חללים, ועוד לוחמים שנפלו בפעולות גרילה של לוחמי חמאס שהסתערו עליהם מאזורים שצה"ל נמנע מלהיכנס אליהם כדי שלא לפגוע בחטופים, ובחמאס כמובן ידעו את זה מצוין.
היה מקום לעשות אחרת הרבה דברים, הפרופורציות בין כלל לפרט שובשו קשות בשנתיים האחרונות, ושאלת שחרור רבי המרצחים וסיכון החיים למען גופות מחייבת דיון ציבורי נוקב ואימוץ אמיתי של מסקנות ועדת שמגר. אבל ברגע הזה, בתום השבוע המופלא הזה, אין לנו אלא להתפעל מהשיגעון הזה של עם ישראל למען בניו. אין עם מתוק כזה בעולם כולו.
***
ועכשיו, אחרי שכל זה מאחורינו, עכשיו מגיעה שעת המבחן האמיתית של עם ישראל. עכשיו, אולי בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה, עם ישראל ייאלץ לעמוד דוגרי מול השאלה אם אנחנו רוצים באמת לנצח במלחמה הזו ואילו מחירים אנחנו מוכנים לשלם בשביל הניצחון הזה.
שאלת שחרור רבי המרצחים וסיכון החיים למען גופות מחייבת דיון ציבורי נוקב ואימוץ אמיתי של מסקנות ועדת שמגר. אבל ברגע הזה, בתום השבוע המופלא הזה, אין לנו אלא להתפעל מהשיגעון הזה של עם ישראל למען בניו
האם נשקע שוב בקונספציות? האם נמצא בתוכנו את העוז להתעקש ואולי גם לחזור להילחם – להתגייס למילואים ולשלם מחירים בנפש גם בלי הטריגר של האחים החטופים בעזה? האם משהו בנו השתנה באמת, או שנשוב לתרבות הגדרות, המיגונים, כיסוח הדשא והסיכולים הממוקדים? האם נוכל להביט באמת בפנים של משפחות גיבורי המלחמה, ה' ייקום דמם, ולומר להן שדם הבנים לא נשפך לשווא, שאנחנו לא מתכוונים לעצור עד שבאמת לא יהיה אדם אחד ברצועת הרשע שמעלה על דעתו שיש אפשרות להרים יד על יהודי?
זו עתידה להיות שעת מבחן קשה מנשוא של ההנהגה: הלחץ מכיוון העולם המערבי הצבוע ומצד מנהיג ארצות הברית ההפכפך עתיד להיות עוצמתי – הם מאוד לא רוצים שננצח. זרמי התת-מודע של העולם הנוצרי מבינים מה זה אומר שעם ישראל עומד על שלו ומנצח, שהוא אינו כבשה בין שבעים זאבים שמרחמים עליה אלא קאובוי מטורף שעושה בשכונה מה שבא לו, והם ממש לא רוצים לתת לזה לקרות.
הם מוכנים לשפוך על זה ים של כסף ברצועה, הם יציעו לנו אתנן ומחיר כלב כדי לפייס אותנו לוותר על עקרונות, הם יאפשרו לרצועה לקבל שיקום מפנק, תמורה בלתי נתפסת למי שטבח בתינוקות ובזקנים בבוקר שבת חג שמחת תורה. אנחנו צריכים להגיד לטראמפ, לחבורת ההזויים שלו בראשות צמד החמד ויטקוף את קושניר, שרוצים להעניק ריביירה לרוצחים העזתים, שלא יקום ולא יהיה. בעזרת ה' ובעזרתנו רבות מחשבות בלב טרמאפ, רק עצת ה' היא שתקום, ודין מי שרצח יהודים וטבח בהם לשלם מחיר כבד ולא לקבל פרס.
האם נוכל להביט באמת בפנים של משפחות גיבורי המלחמה ולומר להן שדם הבנים לא נשפך לשווא, שאנחנו לא מתכוונים לעצור עד שבאמת לא יהיה אדם אחד ברצועת הרשע שמעלה על דעתו שיש אפשרות להרים יד על יהודי?
שלא יהיו לכם דמיונות – גם אם חמאס לא יתפרק מנשקו באמת, מדינות העולם לא ייתנו לנו בקלות כרטיס ירוק לפתוח במלחמה מחודשת נגד חמאס. זה הולך להיות קשה, קשה מאוד. הממשלה והעומד בראשה יצטרכו הרבה יותר מעור של פיל בשביל לעמוד בזה, וסביר להניח שרוב הנטל הזה ייפול על כתפי הממשלה הבאה. הביאו את זה בחשבון רציני ביותר ביום הבוחר.
***
עם ישראל, ובכללו הציבור הדתי האמוני, נמנע לכל אורך המלחמה מלעסוק בזה בכובד ראש, ועכשיו הגיע רגע האמת: רוב רצועת עזה בידינו. אנחנו רוצים את כולה, אבל גם מה שיש היום הוא הישג גדול. הגיעה עת המבחן: האם אנחנו מאמינים באמת שעזה שלנו, שהיא חלק מארץ ישראל, ירושת אבותינו? האם אנחנו מוכנים לדרוש ולתבוע אותה? האם אנחנו באמת רוצים אותה בכל לבבנו ובכל נפשנו?
הציבור הדתי, ששילם מחירים כבדים כל כך במלחמה הזו, חייב עכשיו לגבות את התמורה ולא להתבייש להעמיד עמדה ערכית, לדרוש מנציגיו בכנסת ובממשלה וגם מהעומד בראשה להגיד בקול ברור: עזה שלנו, ולא ניסוג ממנה לעולם, ובטח שלא ניסוג ממה שכבר בידינו.
חבל מאוד שלא הבענו עמדה כזו בתחילת המלחמה, וכעת העולם מצפה מאיתנו לסגת לאחור, לגדר הארורה, לאחר פירוז הרצועה. אבל לא מאוחר לשנות כיוון. את האמת חייבים להגיד, ומוטב מאוחר מלעולם לא: לעולם לא ניסוג עוד מטר מעזה, ובנחלת אבותינו תוקם התיישבות יהודית. רק אל תאמרו יום יבוא, הביאו את היום.