הקריאה לציבור הדתי-לאומי כולו לקבל עליו אחריות למקרים של "פגיעה טקסית" בנשים, אגב אזכור פרשת עגלה ערופה, מקוממת, שגויה והרת אסון.

מקוממת

מעולם לא נשמעה קריאת אשמה או הטלת אחריות כלפי ציבור תושבי תל אביב או העירייה על מעשי אלימות, רצח, גנבה ועוד הנעשים בעיר, או קריאה לציבור האומנים לקבל עליהם אחריות למעשה של גורם המשתייך לקבוצה זו. 

אמירה זו מקוממת שבעתיים כשהיא באה בסגנון הפוגע בזכויות הרבות של הציבור הדתי-לאומי וקוראת לו שלא "לעוף על עצמו", בלשון הסלנג הנכחי, משום שיש בתוכו אנשים העושים עוול. ציבור שבניו מתגייסים בהמוניהם לקרבי ונופלים חללים או נפצעים בלי פרופורציה למשקלו באוכלוסייה, ציבור שמתוכו יצאו רוב תורמי הכליה בארץ, ציבור הנושא כמעט לבדו את מפעל ההתיישבות במקומות הקשים ביותר ביהודה ושומרון ועוד. 

תופעות רחבות אלה הן אכן עניין ציבורי ולא אוסף של מקרים פרטיים, שכן החינוך והאווירה הציבורית אצלנו הם שגורמים לכל זה לקרות. לעומת זאת "פגיעות טקסיות" ודאי אינן חלק מהתרבות שלנו או של כל מגזר אחר, חס ושלום.

כשקריאה כזו יוצאת מפי רב ידוע – זו ממש נתינת "חרב בידם של שונאינו להורגנו", כמובן באופן מטפורי. בהינף של כמה משפטים קשים ופוגעניים עלולים להימחות מבחינה ציבורית ותקשורתית כל הררי הזכויות שלנו, כי מייד יטיחו בנו "אבל יש אצלכם פגיעות טקסיות". אגב, בינתיים אפילו הגורמים המשפטיים שזומנו לכנסת לדיון (ואינם בהכרח מאוהדי המגזר) לא הבינו מה רוצים מהם. רשויות אכיפת החוק אינן מכירות דבר כזה.

שגויה

ראשית יש להציב עיקרון חשוב: התורה אינה "גורם השראה" שאפשר לעשות בו ככל העולה על רוחנו. בוודאי לא כשעיון במקור מעלה את ההפך או לפחות משמיט את הראיה ממנו. ראיה חזקה לגישה זו אנו מוצאים דווקא בפרשת עגלה ערופה. לימוד הלכות עגלה ערופה מעלה ששגיאה חמורה היא לחפש את מי שאינו הגורם הישיר. לא עושים טקס כזה כשיש עדים ומוציאים את הרוצח להורג, ואפילו לא אם המעיד על הרוצח פסול לעדות ואי אפשר להעניש אותו בדיני התורה (רמב"ם הלכות רוצח פרק ט). 

למה זקני העיר אינם נדרשים לבדוק אם נתנו לנרצח מקום ללון? אולי נמצא שהמערכת לא תפקדה והזקנים לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם על העגלה בנחל? ההסבר הפשוט וההגיוני הוא שיש למקד את תשומת הלב באשם המרכזי, לעשות כל מאמץ לתופסו ולהביאו לדין (מורה הנבוכים חלק ג, פרק מ). אם נפנה למעגל האחריות הכוללת, נסיח את דעתנו מעיקר המאמץ. 

הרת אסון

הקריאה המכלילה והמאשימה את הציבור מזכירה גישות גזעניות, שעלולות להיות הרות אסון כמו כל קריאה מכלילה. אך לא רק אסון פיזי חמור הוא, גם לאסון תדמיתי יש תוצאות קשות. די לזכור את מה שקרה לציבור הדתי-לאומי לאחר רצח רבין, כשהאצבע המאשימה הופנתה כלפי כל המגזר. למעשה הדבר גרר גם מעשי אלימות כלפי "סרוגים מזדמנים". עד היום יש ששבים להטיח אשמה זו במגזר כולו, ויש המרחיבים לכל אנשי הימין.

כשקריאה כזו יוצאת מפי רב ידוע – זו ממש נתינת "חרב בידם של שונאינו להורגנו", כמובן באופן מטפורי. בהינף של כמה משפטים קשים ופוגעניים עלולים להימחות מבחינה ציבורית ותקשורתית כל הררי הזכויות שלנו, כי מייד יטיחו בנו "אבל יש אצלכם פגיעות טקסיות"

אמת, ציבוריות הישראלית, ואולי בעולם בכלל, יש נטייה לבוא בטענות ובהאשמה כלפי "המערכת". פעמים רבות מנצלים מקרים קשים כדי לתקוף בעלי תפקידים ממשלתיים, עירוניים, חינוכיים ועוד ולטעון שכביכול יש להם אשמה ואחריות לאירוע. פעמים רבות זהו מהלך לעשיית רווח פוליטי מאסון, כולל באסון טבח שמיני עצרת, שהפך לקרדום פוליטי מכוער במיוחד ולכלי ניגוח ופילוג.

אבל גם מי שבא בידיים נקיות, כדי לוודא שהממונים יעשו כל שביכולתם למנוע אסונות, שוגה שגיאה קשה. גישה כזו טומנת בחובה סכנה כפולה של הקלה והחמרה שאינן במקומן: הקלה בעונש, וממילא בהרתעה, אגב גימודה של אחריות הפושע, המאשים אחרים באחריות למעשה. מן הצד האחר, גישה זו גורמת החמרה שלא במקומה עם הגורמים העקיפים והאשמתם במעשה שלא עשו.

מצוקה, עוני או כל בעיה אחרת אינם סיבה לרצוח או לגנוב אלא אתגר להתמודדות. כביש משובש אינו סיבה או תירוץ לתאונה אלא אתגר לנהג להתאים את נהיגתו לתנאי הדרך. לכן פעמים רבות העונש קל מדי, מתחשב ברקע הסוציאלי. כשהפושע יודע שבקצה המנהרה מחכה לו עונש קל, הוא לא יימנע מלבצע את זממו. 

הקריאה המכלילה והמאשימה את הציבור מזכירה גישות גזעניות, שעלולות להיות הרות אסון כמו כל קריאה מכלילה. אך לא רק אסון פיזי חמור הוא, גם לאסון תדמיתי יש תוצאות קשות. די לזכור את מה שקרה לציבור הדתי-לאומי לאחר רצח רבין, כשהאצבע המאשימה הופנתה כלפי כל המגזר

סח לי עורך דין העוסק בתחום הפלילי שחייו של עבריין במדינת ישראל אינם רעים כלל. קשה להרשיע אותו, וגם כשמרשיעים, העונשים בפועל קלים עד גיחוך והופכים את הפשע למשתלם מאוד. את המשקל העיקרי של תשומת לב הענישה יש להטיל על העבריין עצמו. אדרבה, התעסקות בגורמים מסביב תיתן לעורך דינו של הפושע טענות לבקשת הקלה בעונשו: החינוך היה ירוד, רשויות הרווחה התעצלו ועוד. 

למען הסר ספק, ברור לכול שיש מקום לשיפורים רבים בכל המערכות. בדק בית חייב להיעשות, אך לא באופן שיסיט את תשומת הלב מהאשם שביצע את העברה, אלא בנפרד ממקרה ספציפי. נראה שהזמן הטוב ביותר לבדק בית כזה הוא הימים הנוראים, כשהציבור כולו עסוק בחשבון נפש וגם התקשורת עוסקת בה. שמא גם זו סיבה שמנסחי התפילה חייבו את כולנו לומר את הווידוי על פרטיו, גם כאלה שנראה לנו שאין אנו חוטאים בהם. 

לא רק ערבות הדדית במובן הרחב יש כאן אלא גורם מדרבן לבדוק היטב במה יכולנו למנוע חטאים של אחרים שאנו קשורים אליהם או ממונים על חינוכם ורווחתם. חשבון נפש הוא תשתית לחיים רוחניים תקינים, אך יש להיזהר לבל יהפוך בעצמו למכשול.