שנים רבות שאלו אותנו ב'שוברות שוויון': האם אתן ימין או שמאל? בתחילת הדרך, כאשר חשבנו שאנחנו "רק" מחזירות את השיח על נשיות, אימהות ומשפחה, לא ידענו וגם התחמקנו מלענות על השאלה. היום זה כבר ברור: שוברות שוויון = ימין, והמלחמה רק שיקפה זאת עוד יותר.
ימין או שמאל – זו כבר מזמן לא שאלה של האם אתה בעד ארץ ישראל השלמה או לא, או דעתך על ההתנחלויות, אלא זו שאלה של זהות. מי אתה? האם אתה מחובר לזהות שלך? האם אתה רואה בה מהות מבורכת? אנו בוודאי רואות מהות באישה ומהות בגבר, ומברכות על ההשלמה ביניהם.
ימין ושמאל – לא מה שחשבתם
גם בעולם כולו, ימין ושמאל הפכו לשאלה של זהות. מי שמחזק את זהות האיש, האישה והמשפחה, מחזק ממילא גם את זהות הלאום ונחשב ימין; ומי שמפרק כל זהות נחשב שמאל. קל לראות (למשל באירופה) איך פירוק הזהות הפרטית מוביל לפירוק הלאומיות.
ואיך נעשה פירוק הזהות? פעם אחת בשם "השוויון". אם פעם בלימודי המגדר למדו את ההבדלים בין גברים לנשים, היום אסור לציין זאת; היום כולנו אותו הדבר בדיוק. לא לחינם רץ ברשת הסרטון המפורסם מארה"ב, שבו חוקר שואל נחקרת האם לדעתה גברים יכולים להיות בהריון – והיא לא מסוגלת לענות. כך גם בכתב העת המדעי The Lancet, במקום לכתוב "אישה", כתבו: "גופים בעלי יכולת הולדה…".
במקום שהפמיניסטיות יתעשתו ויבינו את עיוות התפיסה, הן ניסו לעבור ממקום למקום בעולם כדי להראות "כמה סבל עברנו". זהו בדיוק עיוות המציאות. במלחמה הזו אנו צודקים בלי קשר לשאלה איזה סבל עובר כל צד. אם ה"פלסטינים" פתחו במלחמה, עליהם לשאת בתוצאות
תיאוריית הדיכוי: כשהיהודי נחשב למדכא
תיאוריה נוספת שחשוב להכיר כאן היא תפיסת ה"מדכא-מדוכא". לשיטתם, כל מערכת יחסים קשורה לדיכוי. כשאנחנו מתחתנות, אנו נכנסות כביכול למערכת שבה הבעל הוא המדכא והאישה היא המדוכאת. ולא רק המערכת האישית – כל זהות נחשבת למסגרת כובלת ומדכאת מעצם טיבה: מדכא להיוולד אישה, מדכא להיוולד גבר, וגם – מדכא להיוולד יהודי. לכן נמצא בכל הזדמנות שמי שמפרק את זהות האיש והאישה, יפרק גם את הזהות הלאומית.
איך ראינו זאת במלחמה? בתיאוריית המדכא-מדוכא, מי שצודק הוא תמיד הקורבן. לכן, אם אישה יהודייה תעמוד מול אישה מוסלמית – המוסלמית תמיד תהיה צודקת יותר. ככל שאתה קורבני יותר, אתה צודק יותר.
בתחילת המלחמה פמיניסטיות רבות בארץ הזדעזעו: איך ייתכן שפמיניסטיות בעולם מצדיקות את המוסלמים? אנו בשוברות שוויון כלל לא התפלאנו. לפי התיאוריות שלהן, זה היה צפוי. היהודי נתפס כמדכא, והמוסלמי נתפס כמי שמשתחרר מהדיכוי. אולי בשבועות הראשונים, כשהזוועות היו בתודעה, היה קל להזדהות איתנו כקורבנות, אך מיד לאחר מכן האהדה עברה למי שנתפס כ"סובל יותר".
"וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כ"ג). לא מקדמים אדם רק כי הוא נראה מסכן יותר
למה הפמיניסטיות בעולם תמכו בחמאס?
ראינו זאת אצל פרופסור ראסל ריקפורד מאוניברסיטת קורנל, שעמד בהפגנה ימים ספורים אחרי הטבח ואמר שהוא מרגיש "מלא מרץ" (Energized) וכינה את הזוועות כמעשה "מלהיב" (Exhilarating). לשיטתו, סוף סוף המאזן השתנה והמדוכאים הרימו ראש…
במקום שהפמיניסטיות יתעשתו ויבינו את עיוות התפיסה, הן ניסו לעבור ממקום למקום בעולם כדי להראות "כמה סבל עברנו". זהו בדיוק עיוות המציאות. במלחמה הזו אנו צודקים בלי קשר לשאלה איזה סבל עובר כל צד. אם ה"פלסטינים" פתחו במלחמה, עליהם לשאת בתוצאות.
נדגיש כי במסגרת חיזוק הזהות, הדרך המדויקת היא לומר: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. זו ההצדקה היחידה להחזרת מרחבי ארצנו אלינו; זו הבטחה אלוקית והיא הצדק.
(לצערנו, נושא ה"מדכא-מדוכא" מחלחל אלינו גם דרך חקיקה, כלכלה והעדפה מתקנת, אך על כך נרחיב בהזדמנות אחרת.)
עם חזק מתחיל במשפחות חזקות
בינתיים, טוב שיש לנו בתורה את הציווי: "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כ"ג). לא מקדמים אדם רק כי הוא נראה מסכן יותר. למרבה הצער, גם בית המשפט הישראלי נגוע בתפיסות הללו. אנו רואים מחבלים שמשתחררים כי "היה להם קשה בחיים" מול יהודים שנכלאים ללא סיבה. הקורבן המדוכא נתפס תמיד כצודק, והיהודי כ"מדכא" שעליו לשאת בתוצאות.
נסיים במה שפתחנו: שוברות שוויון היא תנועה מהותנית, השמחה לחבר אותנו לזהותנו, למשפחתנו וללאומיותנו. זוהי ימניות מובהקת. כדאי לשים לב שגם בפרשות השבוע, רגע לפני היציאה ממצרים והפיכתנו לעם, ה' מצווה עלינו להתכנס "למשפחות משפחות". כי עם חזק מתחיל במשפחות חזקות.