בערב אימהות ובנות באולפנה שהרציתי בה השבוע, שאלתי את הנוכחות מהן שתי התחושות הקשות ביותר בין אימא לבת. מתברר שאימא אומרת: "קשה לי כשהיא לא שומעת בקולי", והילדה אומרת: "לפעמים אני מרגישה שלא רואים אותי".
אין תסכולים מצערים יותר בחיי משפחה משתי התחושות האלה: אם רוצה להישמע בלב של בתה, שתדע שרק את טובתה היא מבקשת, ובת רוצה להיראות, להיות אחת מהשבט אבל לא עוד אחת מהשבט. האם שומעים אותי? האם רואים אותי?
את שני התסכולים האלה נפגוש בפרשת השבוע: משה רבנו, שעוד בהתחלה חשש "והן לא ישמעו לקולי!" ונענש בגין החשש הזה, מגלה שאכן צדק: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". את תסכולו הוא מבטא בקל וחומר הראשון שיש בתורה: "הן בני ישראל לא שמעו אליי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתיים?!"
אם בסביבה הביתית שלי אני אדם לא נשמע, לא משמעותי, איך יהיה לי כוח לתפקד בעבודה ובעולם בכלל? לשפת אמת הארה מופלאה: הוא שואל לשם מה התוספת "ואני ערל שפתיים", ועונה: כשאתה מרגיש שקולך אינו נשמע, כשאתה לא מרגיש משמעותי, כשבבית אין משמעת, אתה נעשה בהדרגה אדם שמדבר פחות ופחות, אדם מגומגם, ערל שפתיים, אדם מושתק. "לא ישמעו אליי?" התוצאה תהיה "ואני ערל שפתיים".
כשמשהי מרגישה שלא רואים אותה, היא מרגישה לא ראויה. איך לא רואים אותי כשאני משוועת למבט? את ה'תסכול' הזה, למרבה ההפתעה, חווה הקב"ה. "וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב… חבל על דאבדין!" הקב"ה כביכול מתגעגע לעולם התמים של האבות, ש'ראו' אותו גם כשהיה קשה מאוד, גם כשלא קיים עדיין את הבטחותיו להם. וארא: הרגשתי בעיניהם א-לוהים ראוי, ואילו אתם, בני ישראל, שואלים אותי שוב ושוב: "למה הרעותה לעם הזה?" איפה היה הקב"ה בימי השבי הקשים? בשואה? ב-7 באוקטובר?
בחלל הריק שנפער בליבם של ה'לא ראויים' ו'לא משמעותיים' נכנסות הרשתות החברתיות: אולי מישהו יראה? אולי יקשיב? שימוש ברשתות מתוך תחושה כזו, בעיקר אצל מתבגרים, הוא פתח לשתי סכנות הפוכות: האחת, ברשתות אפשר להיראות ולהישמע, וזה בסדר כל עוד זה לא נובע ממצוקה שמישהו חלילה עלול לנצל. והסכנה ההפוכה: ברשתות נוח להמשיך ולהיעלם, להיות לגמרי ערלי שפתיים, צרכנים פסיביים של סרטונים, והאני הולך ומשתתק, הולך ונעשה שקוף.
שפתיים ערלות הן שפתיים בלי ברית. ברית היא בין שניים לפחות שמקשיבים זה לזה, שרואים זה את זה. לברית הזו קוראים גאולה.
הפרשן והמאהב הגדול של לשון הקודש, הרב שמשון רפאל הירש, מנסה בפרשתנו להבין את המושג גאולה. הוא מבין שזו אינה אחרית הימים, מפני שההבטחה "וגאלתי" אינה סוף הדרך. היא נמצאת בדיוק באמצע הדרך מתוך חמש ההבטחות: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי. אם כן, מה זו גאולה?! "וגאלתי – במצרים אין לכם נפש קרובה שתחוש עצמה נפגעת מההתעללויות שהיו מנת חלקכם, אנוכי אהיה איפוא קרובכם! בי פוגעים כל אימת שפוגעים באחד מבני לרעה! במשפט העברי בא ה'גואל' לעזרת קרובו כשהלה, מחמת המצוקה, מכר את נחלתו או את עצמו" (רש"ר לשמות ו, ו). אימא! בת! אתן הגאולה שלכן, של השבט כולו!
אנחנו בשבת מברכים שבט. אימא, את העץ. בת, את השבט, הענף. אתן חייבות להיות בנות ברית, מפני שלא תמיד הכול בחוץ בהיר, וסערות עוד יעברו על עץ המשפחה הזה. תקשיבי לה, בעיקר כשהיא שותקת יותר מהרגיל. תביטי בעיניה אחת ביום, בעיקר כשהיא מסיבה את עיניה ממך. אין רשת חברתית חזקה יותר מהשבט המשפחתי הזה, שלוחש לך מדי יום: את משמעותית בחיי! את ראויה. חודש טוב.
