נמשיך את פינת ההיכרות שלנו עם החלוציות האדירה של מגורשי גוש קטיף, עם מושב בני נצרים. המושב ממוקם בחולות חלוצה במרחק של כ-800 מטרים מגבול ישראל-מצרים, הוא היישוב הדרומי ביותר במועצה האזורית אשכול. המושב, בעל האופי הדתי-לאומי, הוקם בשנת 2008 ונולד מתוך השבר הגדול של העקירה מגוש קטיף. כיום, הוא צמח להיות קהילה משגשגת המונה למעלה מ-1,100 תושבים
.
לאחר תוכנית ההתנתקות, קהילת נצרים מצאה את עצמה בצומת דרכים. צורית ירחי, ממקימות היישוב, משתפת בראיון על ההתלבטויות הקשות שאחרי הגירוש: "מאוד רצינו שכל היישוב יעבור ביחד לאותו מקום, אבל היו שתי קבוצות… עשינו הצבעה, ומה שקרה זה ש-60% רצו להקים את היישוב החדש במועצה אזורית אשכול ו-40% רצו להקים את הגרעין התורני באריאל. בסופו של דבר, 47 משפחות עברו לאתר זמני במושב יבול, מתוך כוונה לשהות בו כשנתיים. בפועל, המעבר ליישוב הקבע בחולות חלוצה לקח שש שנים".
"היה ברור גם שאי אפשר לגור איפה שנקים את היישובים כי לא היה כלום, לא היה כביש, זה היה חולות ודיונות שאי אפשר היה להגיע לשם עם רכב בכלל", מסבירה ירחי. למרות האתגרים האדירים של הקמת תשתיות מאפס, היישוב התפתח במהירות, וכיום הוא מונה כ-151 משפחות. המושב מתאפיין בחקלאות מפותחת ומפעיל מוסדות חינוך מגוונים, ביניהם בית הספר היסודי "נעם נצרים" ומדרשת נצרים, וכן שירותים קהילתיים רבים. תושביו, שעוסקים ברובם בחינוך וחקלאות, השתלבו במהירות במועצה האזורית וראו בפיתוח הנגב משימה ציונית לאומית.
במקום לבכות על הבית והיישוב שאינם, היינו עסוקים בלבנות
איך מוצאים כוחות להקים יישוב מאפס אחרי אובדן כה גדול?
ירחי מדמה זאת להתמודדות עם טרגדיה אישית שחוותה בעבר, שעברה לידה שקטה. לדבריה, דווקא העשייה והעומס הם אלו שהביאו מזור לכאב הקולקטיבי: "אנשי נצרים התמסרו למשימה של הקמת יישוב שדורשת המון פרטים. זה ריפא אותנו, כי במקום לבכות על הבית והיישוב שאינם, היינו עסוקים בלבנות בית כנסת, גנים, מעונות, בתי ספר ולקלוט אנשים חדשים. הקדוש ברוך הוא נותן את הכוחות"
.
למרות הגעגוע העמוק לנצרים המקורית, השורשים בחולות חלוצה כבר העמיקו. כשנשאלת ירחי כמה משפחות יחזרו לנצרים אם תתאפשר חזרה לעזה בעתיד, היא משיבה בכנות: "אני מניחה שמשפחות ספורות, להערכתי פחות מ-10 משפחות ילכו לנצרים, והרוב יישארו בבני נצרים" . היא משתפת כיצד משפחתה נטעה פרדס הדרים של 150 דונם וקבעה את ביתה – עובדה שמשאירה אותם במושב החדש, גם אם יעזרו לאחרים להקים את נצרים מחדש.
אף על פי כן, הזיכרון חי ופועם בבתיהם. לאחרונה, כשנמצא בעזה שלט הבית הישן שלהם מנצרים, הם בחרו שלא לתלות אותו בביתם הנוכחי. ירחי מסכמת בתקווה: "אמרנו להם שזה שלט של נצרים, ובעזרת השם גם אם אנחנו לא נגור שם, נדאג שהשלט הזה יחזור לנצרים"
.
