היישוב הקהילתי כרמי קטיף, שהוקם בידי מגורשי קטיף, הממוקם במרחק של כ-20 קילומטרים מקריית גת ומשתייך למועצה האזורית לכיש, יישוב הקבע הוקם רק עשור אחרי הגירוש, אחרי שנים ארוכות בקריוולות בעקבות קשיים בירוקרטים ומשפטיים. הקמת היישוב החדש והדרך אל יישוב הקבע, אחרי שנות נדודים, מסמלת שוב את הרוח הגדולה שלא נשברה בקרב מתיישבי גוש קטיף.
נעמה זרביב, ששימשה כמזכ"לית היישוב קטיף בתקופת הגירוש, מספרת בראיון על ההחלטות הגורליות שקיבלה הקהילה רגע לפני השבר. לדבריה, הקהילה התאחדה סביב שלוש החלטות מרכזיות: "קטיף תישאר יחד גם בלי אדמתה, אנחנו נהיה חלק מגוש יישובים חדש, והזמני שלנו יהיה ליד הקבע". המגורשים החליטו להקים את גוש היישובים במזרח לכיש, לאחר התייעצות עם מומחה לקרקעות. לאחר מספר שנים התברר כי החטיבה להתיישבות, מגורשי קטיף ומינהלת סלע התייעצו עם המומחה במקביל בלי לדעת אחד על השני.
השם "כרמי קטיף" נקבע כדי לייצג את הכרמים של לכיש, לצד היישוב שחרב. זרביב מציינת שלושה דברים שהשאירו את הקהילה מחוברת: היכולת לייצר אסיפות תושבים שמאגדת תושבים עם דעות שנות, למרות חלוקת הדעות על היחס לגירוש, הרצח של טלי חטואל ובנותיה הי"ד שאיחד את הקהילה, וההחלטה שנלחמים עד הסוף. בין השאלות הקשות שעלו היו האם לארוז לקראת הגירוש, האם להכניס אנשים מחוץ ליישוב, ועוד… היא משתפת כי במכתב היחיד שקיבלה מהמדינה, נכתב: "לא אמרתם לנו לאן להעביר את הרפת שלכם, אנא חוסו על הבהמות".
"גוש קטיף הוא לא סיפור פרטי"
למרות הכאב וחילוקי הדעות, בשעות קשות וחוסר וודאות הקהילה כיבדה כל אחד בתוכה. מספר ימים לפני הגירוש התקיימה אספת תושבים. זרביב מספרת על האסיפות המיוחדות לדוגמא היא מספרת על אחת האסיפות: "אחת מהתושבות אומרת ממש בבכי, בדמעות: 'אין לי גג, אין לי כלום. מה אני בסך הכל מבקשת לדעת? בעוד חמישה ימים איפה אני אשים את הראש של המשפחה שלי והילדים שלי?', וכולם מוחאים כפיים… אחת אחרת לקחה את המיקרופון ואומרת: 'מה אני בסך הכל מבקשת? שנחזיק מעמד על האדמה שלנו עוד שלושה ימים', וכולם מוחאים כפיים".
לאחר הפינוי הכואב, בחרו חברי קהילת המושב "קטיף", שלא להתפזר אלא להישאר יחד ולהיות חלק מגוש יישובים חדש. המסע אל בית הקבע היה מורכב ודרש מתושבי הקהילה אורך רוח עצום. זרביב מתארת כיצד הקהילה נדדה במשך תשעה חודשים בין אולפנות, בתי מלון ואף עיר אוהלים וקרוואנים, עד שהגיעו לקרווילות שלהם. הקהילה חייתה כעשור באתר הקרווילות הזמני ליד מושב אמציה. לאחר המעבר לבתי הקבע נהרסו הקרווילות במהירות וזרביב משתפת על הקושי: "זה הפעם השנייה שנוף ילדותם של ילדינו נהרס".
למרות ההשתקעות והשגשוג, הגעגועים לגוש קטיף עדיין קיימים. כשנשאלת זרביב האם יחזרו לקטיף המקורית אם הדבר יתאפשר, היא מציינת כי הדעות במשפחתה חלוקות, אך היא מבהירה שמדובר בסיפור לאומי ולא בכאב פרטי: "אנחנו לא סיפור פרטי, שאכלו לי שתו לי והרסו לי את הבית ועכשיו אני רוצה לחזור לבית שלי, אלא זה סיפור לאומי. ארץ ישראל לא תוותר לנו עד שנחזור אליה", היא מדגישה. "את גוש קטיף יזכו ליישב בנים של גוש קטיף ובנים של קיבוצי העוטף. לדעתי זה חזון שצריך לשאוף אליו"
