יום שחרור ירושלים ויהודה ושומרון הוא יום של שמחה אדירה על שחרורם של חבלי ארץ היסטוריים מידי זרים, אך הוא גם יום לחשבון נפש לאומי. את מעשה האיוולת של מסירת הר הבית לאויב שעות אחרי טיהורו לא הצלחנו לתקן עד היום, אולם מה שזכור לנו פחות הוא שלא היינו רחוקים מתרחיש דומה גם ביהודה ושומרון.
בשנה הבאה נציין שישה עשורים למלחמת ששת הימים, אף שרק לפני זמן קצר חגגה ההתיישבות ביהודה ושומרון יובל בלבד להקמתה. ההפרש בין המאורעות הללו, שהיו אמורים להיות סמוכים זה לזה, מספר את הסיפור כולו.
חלוצים לפני המחנה
הרי השומרון וגבעות בנימין גדושים לרוב באתרים היסטוריים. זהו לא חבל ארץ שנוי במחלוקת אלא לב ליבה של ארץ ישראל לכל הדעות. קבר יוסף בשכם, עמק דותן ובור יוסף, הרי גופנה, שהתחוללו בהם קרבות המקבים, וארמונות מלכי ישראל בשומרון העתיקה. ובכל זאת, אף שבתוך ימים אחדים זכינו לגאול את המרחב העצום הזה בניסים גלויים, נמנעה מדינת ישראל מלקדם בו את המהלך המתבקש של כינון התיישבות יהודית.
בסיסי צבא הוקמו בכמה מקומות כדי לשמור בינתיים על השטח, וחלקם אפילו נסמכו על בסיסים בריטיים ישנים, אך נוכחות אזרחית קבועה נאסרה לחלוטין. גרעין התיישבות מבית התנועה הרוויזיוניסטית שניסה לתקוע יתד בשומרון כמה שנים לאחר מלחמת ששת הימים זכה לפינוי אלים ביותר, שכלל לא פחות משרפת האוהלים והרכוש בידי חיילי צה"ל.
תולדותיו של הגרעין הזה נשמטו לצערנו מדפי ההיסטוריה, אך אלמלא התעוררתם של אנשי גוש אמונים יכול האירוע הזה להיות אקורד הסיום המצמרר של השליטה הישראלית ביהודה ושומרון. הריק שנוצר בשל היעדר נוכחות יהודית וחשש מדיני מהחלת ריבונות הוליד חיש מהר דיבורים על מסירת יהודה ושומרון לידי הירדנים או הקמת מדינה פלשתינית עצמאית בשטחם.
מלחמת יום הכיפורים, שהעניקה בוסט לארגוני השמאל, הגבירה את החשש מפני צעד בלתי הפיך שתעשה הממשלה. אנשי גוש אמונים הבינו שחייבים לפעול, ומהר ככל האפשר. הם הידפקו על כל דלת אפשרית וניסו ללכת בדרך המלך, אך כשכל הדלתות ננעלו בפניהם הם החליטו החלטה אמיצה שהכריעה את גורל יהודה ושומרון: לא מחכים למדינה, הולכים חלוצים לפני המחנה.
תושבי המאחזים, הם שהלכו קדימה והתוו את הדרך שאיבדה ההנהגה
ההמשך מוכר לכולנו. היו שבעה ניסיונות היאחזות, וכולם נתקלו בפינוי מיידי. בניסיון העלייה השמיני, הנחוש, הסכימה המדינה לאחר יומיים ל'פשרת קדום' הידועה, שהולידה את היישוב קדומים. בהמשך נסחפה המדינה ברוח ההתיישבות והקימה בעצמה שורת יישובים ביהודה ושומרון.
אחרי כשני עשורים דעכה הרוח, ושוב תושבי המאחזים, יישובי ההתיישבות הצעירה במיתוג החדש, הם שהלכו קדימה והתוו את הדרך שאיבדה ההנהגה. עשור וחצי לאחר מכן, אחרי תקופה של נסיגה, עקירה וגירוש, נחלצו בשנית פעילים מהגבעות ופתחו במאבק על השטחים הפתוחים, והוא שהוליד לימים את מיזם החוות ועשרות גבעות שהיו ליישובים קטנים.
ההיסטוריה מאז מלחמת ששת הימים מלמדת אותנו שני לקחים גדולים. האחד, אין ריק. אם קיבלנו מתנה מהקב"ה וזכינו לגאול חבל מארצנו הקדושה שהיה בידי זרים, אסור לנו להתמהמה ולהסס לרגע. שטח ששוחרר חייב להתמלא מייד בהתיישבות אזרחית שתבטיח את השליטה בו לעולמי עד. את הכלל "התיישבות מביאה ביטחון" למדנו על בשרנו בדרך הקשה. אין צורך באירוע נוסף.
החובה שלנו כאזרחים להתייצב למשימה במקרה שהמדינה מהססת
הלקח השני הוא החובה שלנו כאזרחים להתייצב למשימה במקרה שהמדינה מהססת. נכון, זה לא מצב אידאלי בכלל. במציאות מתוקנת מנהיגי המדינה הם שהיו צריכים להוביל באומץ את העם, אך אחרי שישה עשורים חובה עלינו להפנים שלכל הפחות בינתיים ככה זה עובד פה בשכונה. המדינה תמיד תהסס ותפחד. האזרחים הם שיקפצו למים ראשונים, ואפילו ייתקלו בהתחלה בהתנגדות מצד המדינה, אך לבסוף היא תתמוך, תסדיר ותצטרף לפעילות באופן מלא.
גם בימים אלו עלינו להתעורר ולפעול בלי עיכובים ליישוב שטחי המולדת ששבו לידינו ועתידם טרם הוכרע. בראש ובראשונה שטחי A ו-B שנגדעו מאיתנו בהסכמי אוסלו. אחרי שנתקלה בתגובה מרשימה של חלוצי ההתיישבות בשטחי C, עברה הרשות הפלשתינית לרכז מאמץ בשנה האחרונה בשטחי B, שהוגדרו עד היום עדיפות שנייה מבחינתה. אלו שטחים שרבים מהם ריקים לחלוטין, אך המצב לא יישאר כך זמן רב. תפיסתם כעת על ידי הקמת נקודות התיישבות היא צו השעה.
אבל הסכנה שבאיבוד שטחי מולדת ממש לא מסתכמת בגבולות יהודה ושומרון, היא למעשה מקיפה אותנו מכל עבר. למרות שנתיים וחצי של מלחמה לכיבוש עזה, לא קידמה עד כה מדינת ישראל הקמת יישובים אפילו בתוחמת הצפונית, היכן ששכנו בעבר אלי סיני, דוגית וניסנית.
חילופי ממשלה עלולים להביא לנסיגה נוספת
רבבות יהודים השתתפו בצעדות תמיכה בהתיישבות בחבל עזה, חברי כנסת ושרים נשאו הצהרות נחרצות על הבמה, אך שלב הביצוע מבושש לבוא. במצב הנוכחי חילופי ממשלה עלולים חלילה להביא לידי נסיגה נוספת לגבולות הגירוש ולאיבוד השטח ששוחרר בדם חיילינו הקדושים.
אותו דבר גם בדרום לבנון ובחבל הבשן, אזורים בעלי משמעות היסטורית לעם ישראל, שהם חלק מנחלות השבטים ומחוברים אלינו בקשר בל יינתק. אין אדם שפוי אחד במדינת ישראל שמוכן לחזור לימים של חיזבאללה על הגדר ומחבלי דאעש ברום החרמון, אך בפעילי תנועת עורי צפון ותנועת חלוצי הבשן, שפועלים לחידוש ההתיישבות באותם מקומות, עדיין מתעקשים לראות קומץ סהרורי.
המציאות הוכיחה עד היום את ההפך בדיוק. התגלה כי התפיסה שגרסה כי אפשר לחיות לצד האויב ולהשאיר שטחי מולדת ריקים בלי שייתפסו בידיים עוינות סהרורית ומנותקת, ואילו פעילים כמו אלו שדורשים לחזור להתיישב בדרום לבנון הם שקראו את המציאות נכוחה והובילו את העם ברגעים קריטיים. כדי למנוע אסונות נוספים כמו מסירת הר הבית וחבל סיני נדרשת התעוררות לאומית של עם ישראל. רבבות יהודים שיקומו כמו מתיישבי גוש אמונים, ירדו לשטח ויקבעו את עתידה ואת ביטחונה של מדינת ישראל לדורי דורות.
