כשמאבקים מסוג זה מגיעים לקו הסיום בגזירת סרט חגיגית, קל לשכוח לעיתים את הדרך הארוכה שהובילה לניצחון המזהיר. לא אחת נשכחים גיבורים שזכויות רבות בכיבוש הארץ רשומות על שמם, רק משום שלא עמד להם כוחם להגיע לשלב הסופי או שהיו נעדרי יכולת להנציח את פועלם. סיפור תולדות המאבק כהווייתו אינו רק עשיית צדק עם היהודים שהגירו את זיעתם במעלה הדרך, אלא בעיקר חומר לימוד בשבילנו למאבקים הבאים, לדעת ולזכור מה הצליח בסוף לשבור את קיר הבטון.
אחד הסיפורים שראויים ללא ספק להנצחה מכובדת הוא המאבק על ההתיישבות בהר עיבל – אחד המקומות האסטרטגיים ביותר ביהודה ושומרון, שרשם בשבועות האחרונים ניצחון חשוב במאבק ארוך שנים שכלל רגעי שפל בתולדותיה של המדינה, אך גם רגעים מפעימים ומכוננים שהיטו לבסוף את הכף. עם אישורו הרשמי של היישוב והנחת הקרוונים הראשונים בו הגיע הזמן לספר את סיפורם של גיבורי ההר.
מהפכה של שמחה
הר עיבל – ההר הגבוה ביותר בשומרון – מתקשר באופן אוטומטי לכל תושב ביהודה ושומרון לאירוע ההפקרה המזעזע שנפל בו חלל הרב בנימין הרלינג הי"ד, אולם האמת היא שהמאבק על ההיאחזות היהודית בו החל כבר כמה שנים לפני כן.
הסכמי אוסלו, שנחתמו בשנת 1993, הפכו באחת את העיר שכם לסגורה בפני יהודים למעט מתחם קבר יוסף. בקרב תושבים בשומרון החל להסתנן החשש שהנסיגה תביא לא רק למניעת נוכחות יהודית אלא לניתוק החיבור של עם ישראל לעיר ההיסטורית. אחד מהם היה נחמיה פרלמן ז"ל, תושב היישוב קדומים, ששרטט מייד את היעד החיוני לשמירה על החיבור לשכם: נוכחות יהודית בהר עיבל, ההר שחולש על העיר כולה.
התוכנית הפכה למעשים בשטח. "הוא החל לארגן סיורים בהר, מחנות קיץ, ואפילו הקים מאהל זמני ברכס עצמו", סיפר עזריאל, בנו של נחמיה פרלמן, לישראל ציג באתר החדשות של 'עולם קטן'. שיא פעילותו היה היוזמה לכתוב ספר תורה שיועד במיוחד ליישוב שיוקם במקום. "הוא לחם לשנות את התודעה הציבורית כלפי ההר, ואף כתב שני ספרים, שלאחד מהם נבחר השם 'הר עיבל הר השמחה'. הוא התעקש שלא להשתמש בכינוי 'הר הקללה' שדבק במקום".
הפעילות נגדעה בתחילת האינתיפאדה השנייה. בחול המועד סוכות, שבועות אחדים לאחר נטישת קבר יוסף, ארגן פרלמן באישור צה"ל סיור נוסף של כחמישים יהודים בהר עיבל. לסיור הצטרף גם הרב בנימין הרלינג הי"ד, שהגיע כמו תמיד חמוש בעוזי, שהיה חלק בלתי נפרד מדמותו המיתולוגית.
בעודם משקיפים על העיר פתחו לעברם שוטרים פלשתינים באש תופת. מלווי הנשק שאבטחו את הסיור ניהלו קרב גבורה עילאי והתחננו לתגבורת צבאית, אולם הפיקוד, שהיה אז בשיא הקונספציה, חשש להתעמת עם חייליו של ערפאת והעדיף להידבר עם המחבלים בדרכים דיפלומטיות. התוצאות היו קשות. לאחר קרב שנמשך יותר מארבע שעות נפל הרב הרלינג הי"ד מירי המחבלים אחרי שהציב את עצמו בעמדה קדמית ואפשר למרבית המטיילים לסגת בשלום. כמה מחברי הקבוצה נפצעו גם הם, אך פונו לבסוף מההר, ואילו הרב הרלינג נותר לדמם למוות.
ההתנהלות הפושעת של מערכת הביטחון לא הסתיימה באותו לילה. את התוצאות המדממות של הפקרת קבוצה המטיילים בשטח ניסו בצה"ל לגלגל על המתיישבים עצמם. האלוף (מיל') יורם יאיר, שעמד בראש ועדת הבדיקה של צה"ל, בחר להטיל את האשמה על נחמיה פרלמן, יוזם את הסיור, וטען כי פרלמן "הטעה את כוחות צה"ל באופן זדוני ומכוון". פרלמן, שהוא עצמו היה קצין צה"ל, הרגיש כאילו סכין נתקעת בגבו ונקלע לשיברון נפש. הוא סירב להיכנע ויצא למאבק חייו, שנמשך 11 שנים, ובסיומו הצליח להביא להוצאת הצדק לאור. המדינה חזרה בה מההאשמות, התנצלה, פיצתה אותו ב-770,000 שקלים והודתה כי פעל כשורה ובתיאום מלא עם המח"ט. באופן טרגי, שלושה חודשים לאחר מכן השיב פרלמן את נשמתו לבוראו. המאבק על ניקוי שמו צלח לבסוף, אך עלה במחיר כבד.
הר שומם ומשפחה עקשנית אחת
כמעט שני עשורים אחרי נפילתו של הרב הרלינג עמד רכס עיבל בשיממונו עד ששבה רוח ההתיישבות בהר ונחה על היהודי הבא שנחלץ למשימה. ידידיה משולמי, ממקימי גבעת אלומות באיתמר, נקשר למקום והחליט נגד כל הסיכויים לתקוע עם משפחתו יתד בהר.
את החיבור העז שנוצר בליבה של משפחת משולמי להר עיבל אפילו המשפחה עצמה לא צפתה. "אנחנו אוהבים הגשמה וחלוציות, אך האמת היא שבגלל שהיינו עסוקים מאוד בהתיישבות ברכס איתמר, לא יצא לי עד אז לבקר אפילו פעם אחת בהר עיבל", מספר משולמי. "באחד הימים פנה אליי חבר וסיפר שמתארגן סיור למקום. החלטתי ללכת סתם כדי לראות ולהכיר את הרכס הזה, שנמצא ממש במרחק נגיעה ממנו. אפשר להגיד שמה שקרה לי אחרי הביקור הזה הוא 'הציץ ונפגע'. את ההחלטה קיבלנו מהר אף שידענו באותם רגעים שזו משימה כמעט בלתי אפשרית".
משולמי ניסה לפנות לגופי ההתיישבות הרשמיים כדי לקבל את עזרתם להיאחזות במקום, אך לדבריו הם השיבו כי אין ביכולתם לסייע ובירכו אותו שיצליח.
העזרה הגיעה בסוף מכיוון לא-צפוי. "באחד הימים התקשר אליי קצין הגמ"ר שומרון והציג עצמו בשם עזריאל פרלמן. הוא סיפר שאביו נחמיה ז"ל הקדיש את חייו למאבק על ההר, וחלומו האישי הוא שבתפקידו יוכל להגשים את צוואת אביו", משחזר משולמי. "כך יצא שביום ירושלים תש"ף עלינו לראשונה להר באישור לא רשמי של המח"ט, שרק דרש בהתחלה שלא ניסע בלי ליווי מהרכס ואליו. עד העלייה הזאת כמעט שני עשורים הסתכמה הנוכחות היהודית ברכס עיבל בסיורים שיזמה מדרשת שומרון אחת לתקופה ארוכה סביב מזבח יהושע ששוכן במרגלותיו. צה"ל אסר את הנסיעה בכביש הגישה ללא תיאום וליווי, וההר היה בגדר מקום רחוק מאוד ומסוכן".
למעט הקושי שבגישה אל ההר נראה שגרעין ההתיישבות בהר עיבל מתקדם בבטחה צעד אחר צעד בדרך להפיכתו לנקודה יהודית קבועה. אלא שחילוף מפקדים בחטיבת שומרון טרף את הקלפים. "זמן קצר אחרי העלייה מונה מח"ט חדש לגזרה, ומאותו הרגע היחס אלינו השתנה ב-180 מעלות", נזכר משולמי. "ימים אחדים לאחר שעלינו להר החלו הערבים להתפרע מול החווה. חודש אחר כך כבר הקימה הרשות הפלשתינית 'אוהל התנגדות' כמאתיים מטרים מהחווה, והוא הפך לבסיס טרור קבוע נגדנו. את ההתפרעויות הראשונות צה"ל עוד עצר במורדות ההר במרחק רב, אך בשלב כלשהו גם היחס לפורעים הערבים משכם התהפך בצורה מדאיגה. באופן אבסורדי צה"ל היה שומר על הערבים מפנינו שלא נוכל להרחיק אותם ומאפשר להם להתקרב עד סמוך לבתים. עשרות פורעים היו עומדים חמישים מטר מהחווה, וצה"ל רק היה "חוצץ בין הניצים".
בסופו של ההליך המשפטי נדרש משולמי לשלם קנס של 200,000 שקלים, כזעקת הנביא, "הרצחת וגם ירשת"
אחרי סערה ציבורית שגרר הפינוי שבוצע בחג זכו יושבי החווה לשקט רגעי עד אחרי שמיני עצרת, אך אז שב ונפתח ביתר שאת מסע הרדיפה. "מפקד הפיקוד דאז האלוף תמיר ידעי הטיל על ההר צו שמאפשר הרס מהיר והחרמת ציוד ללא התראה לשנתיים תמימות, והוא הוארך בהמשך בשנתיים נוספות. מייד אחריו החלו מסעות ההרס. בהתחלה רק פינו מכולה, אחרי זה החרימו ציוד ומכלי מים, ובהמשך מספר הפינויים הגיע לעשרה בתוך שבועות מעטים. במהלך ההרס החרימו הכוחות גם משאיות מגורים שלנו, טרקטורים ורכבי שטח. כדי לשחרר אותם מהמנהל האזרחי נדרשנו לשלם כופר של עשרות אלפי שקלים".
בצד הערבי קיבלו את הפינויים שעברה החווה כהתייצבות מוחלטת של מערכת הביטחון לימינם, וזה עודד את הגברת ההתקפות. כששאלתי את משולמי אם לדעתו ההתפרעויות הן שיצרו את הלחץ שהוביל לפינוי, הוא שיתף כי עד היום הם חשים שהאירוע אף היה חמור מכך: "לצערי התחושה שלנו הייתה שלא רק שההתפרעויות מפעילות לחץ על צה"ל, אלא שהוא מזמין בעצמו את הלחץ הזה. אם באמת היו רוצים, היו מקפלים אותם ברגע. עשו הכול כדי לגרום לנו להרגיש לא רצויים. עם החיילים הפשוטים בשטח היינו בקשרים מעולים, אכלו אצלנו סעודות שבת והתפללו איתנו, אבל הדרג הגבוה היה עוין. הערבים צהלו בכל פעם שצה"ל פינה, וניצלו זאת היטב כדי לפגוע בנו".
הסיבה להתגייסות הערבית הרחבה נגד החווה הייתה החשש שניעור לפתע ברשות הפלשתינית מאיבוד הנכס האסטרטגי שכבר היה בידיהם. "עד שעלינו לקרקע רכס עיבל היה בעיני הערבים שטח ערבי מלא, ולכן ההשתלטות שם התנהלה בעצלתיים, כי לא ראו צורך להזדרז. היו רועים צאן ערבים שהסתובבו ממש על גדר הבסיס הצבאי ולמעשה שלטו בשטח, אך בנייה כבדה לא הייתה. כשאנחנו הגענו הם החלו לחשוש פתאום שההר ישוב לידיים יהודיות".
בתחילת חודש כסלו, כחצי שנה אחרי עלייתה לקרקע, נעקרה החווה באופן סופי. תושביה, שעמדו איתן עד אז, לא יכלו גם הם לעמוד במסע הייסורים שהעבירה אותם מי שהייתה אמורה להעניק להם גב. המדינה לא אמרה די, וכדי לסובב עד הסוף את הסכין בגבם של חלוצי הר עיבל הגישה לבית המשפט תביעה אישית נגד ידידיה משולמי בדרישה שיישא בהוצאות הפינויים עצמם, לא פחות. בסופו של ההליך המשפטי נדרש משולמי לשלם קנס של 200,000 שקלים, כזעקת הנביא, "הרצחת וגם ירשת".
מאבק על כל דונם
תוצאות גירוש היהודים מההר לא איחרו לבוא. בחודש שבט, חודשיים בלבד לאחר מכן, חשף ארגון רגבים סרטון מזעזע שטלטל את המדינה. בסרטון, שצילמה עיריית הכפר עצירא א-שמאליה, נראה דחפור ערבי מעמיס לאור יום את אבני החומה של מזבח יהושע בן נון השוכן בהר ושופך אותן לתוך מגרסה שמשמידה הכול בתוך שניות. "אנו טוחנים את האבנים לטובת סלילת הכביש החדש", הסביר ברקע אחד הערבים.
הכביש שדיבר עליו הערבי היה ציר שפרצה הרשות הפלשתינית במורדות הרכס, שנועד לחבר את העיר שכם לכפר הסמוך ובכך לבסס עוד יותר את השליטה הערבית בהר עיבל, שניצב בתווך. בעקבות הפרסום גינה נשיא המדינה את האירוע, ראש הממשלה נתניהו הבטיח: "האחראים ייתפסו והמקום יאובטח", וכוחות צה"ל עצרו באופן זמני את סלילת הכביש. אך למרות התגובה הציבורית כוסו שורשי הבעיה בפלסטר בלבד, והשעון החל לתקתק לקראת המחדל הבא.
ההפקרות ארוכת השנים בהר עיבל נעוצה בשני חטאים קדמונים שסירבה מדינת ישראל לתקן. האחד, היעדר הנוכחות היהודית בו. לנסות לשמור על המזבח בשלט רחוק זה נחמד, אך כשהאויב מסתובב במקום כבעל הבית ויהודים אינם מורשים אפילו לגשת להר, זה נידון מראש לכישלון, כפי שהתגלה מהר מאוד.
החטא השני היה גם פה הסכמי אוסלו הארורים. רוב המרחב העצום סביב הר עיבל הוענק לערפאת והוגדר שטחי A ו-B, וכמוהו גם מורדות ההר עצמו. באיוולת שאין כדוגמתה הוגדר גם מזבח יהושע שטח B ועבר למעשה לשליטת הרשות הפלשתינית, וממדינת ישראל ניטלה היכולת לקבוע מה ייעשה בשטחו.
הכביש שעבר בסמיכות למזבח שב להיסלל במרץ בלי שמערכת הביטחון יכלה לנקוף אצבע בנידון. מה שמנע את סיומו הייתה העובדה שכמאתיים מטרים ממנו עברו בשטח C, וזה אפשר לצה"ל לאיים בהחרמת הכלים. אך שוב הוכח שמי שנמצא בשטח הוא הריבון. במחטף מהיר נסלל באחת השבתות קטע הכביש האחרון. כשתושבים שפקדו את ההר הבחינו בנעשה, כבר היה מאוחר מדי. הכביש היה לעובדה מוגמרת, וחרף היותו בלתי חוקי לא נהרס עד היום. אזור המזבח הפך לשטח בתנועה ערבית אינטנסיבית לאורך כל שעות היממה.
תוכנית הבנייה הפלסטינית על מזבח יהושע. באדיבות ערוץ 14
המצב המדאיג בהר עיבל הביא לידי הירתמותו של פורום 'מאבק על כל דונם', שזכיתי להיות חבר בו באותה תקופה, שהחליט לרכז מאמץ סביב הרכס בפעילות משולבת של הגברת הנוכחות היהודית, הסברה ומעקב אחר תוכניות הרשות הפלשתינית. כמה חודשים לאחר מכן חשפו תחקירני הפורום תוכנית בנייה עדכנית של הרשות הפלשתינית בסמיכות למזבח. הצלבה של פרטי התוכנית שרטטה תמונה מדאיגה: שכונה ערבית שלמה עתידה להיבנות על שטח האתר עצמו, והיא תביא לידי השמדתם המוחלטת של השרידים ההיסטוריים. החשש העיקרי היה מהעובדה שבמישור החוקי היבש מדינת ישראל מנועה מלאסור את בניית השכונה, משום שזו נמצאת בשטח B.
מניין ותיקין קבוע בימי שישי נוסד באתר והתכנס בכל מזג אוויר. את המניין החזיקו יהודים שהקפידו להגיע מדי שבוע, ובהם הראל שרביט הי"ד, שנפל בעזה
המשמעות הייתה ברורה: רק נוכחות יהודית פיזית תצליח למנוע את האסון המתקרב. הפורום החליט להגביר את פעילות השטח. מניין ותיקין קבוע בימי שישי נוסד באתר והתכנס בכל מזג אוויר. את המניין החזיקו יהודים שהקפידו להגיע מדי שבוע, ובהם הראל שרביט הי"ד, שנפל בעזה, ועשרות תושבים אחרים שהצטרפו בכל פעם. רשימת האתגרים שעמדו בפני המתפללים רק הלכה והתארכה כל העת: מעקיפת מחסומים שהציב צה"ל כדי למנוע את הגעת היהודים למזבח דרך חילוץ רכבים שהתחפרו בבוץ ועד מטען חבלה רב עוצמה שמחבלים טמנו בין אבני המזבח באישון ליל ואותר בתפילה ברגע האחרון.
לפני כשנה וחצי עלתה מדרגה הנוכחות היהודית בהר. במבנה ישן בפסגת הרכס הוקם כולל אברכים מבית ישיבת חומש, שהשמיע את קול התורה בהר מדי יום. למרבה הצער, אפילו הבקשה הפשוטה של קיום לימוד תורה בהר נתקלה בסירוב נחרץ של צה"ל, והכולל פונה פינוי אלים. האברכים לא אמרו נואש, ניקו את השברים, סידרו הכול מחדש ושבו להתמיד בלימוד התורה. "זה היה תהליך ארוך לפרוץ את זה בעיקר בתודעה של הצבא שהר עיבל לא נמצא מעבר להרי החושך", סיפר אריאל הורביץ, ממקימי כולל האברכים, בריאיון ל'חדשות עולם קטן'. "בהתחלה הצבא היה מציב לנו מחסומים בדרך, אבל ב"ה לאט לאט הוא הבין שאין שום בעיה שיהודים יגיעו לפה".
בשנה שעברה קיבל סוף סוף גושפנקה רשמית המאבק על הנוכחות היהודית בהר עיבל. שורת יישובים חדשים אושרו בקבינט המדיני-ביטחוני בדחיפת השר סמוטריץ', ובהם יישוב קבע בפסגת הר עיבל. שבוע אחרי חג הפורים השנה יצאה ההחלטה אל הפועל. עשרה קרוונים הועלו לראש ההר, והיישוב נחנך בטקס רשמי ומרגש. נכון לכתיבת שורות אלו טרם מתגוררות במקום משפחות בשל דרישות ביטחוניות של הצבא, וגרעין של בחורים מישיבת אלון מורה שומר על המקום. לראשונה זה יותר מחמש שנים היהודים שוב שוהים בהר בכל שעות היממה, הפעם לתמיד ובאישור מלא של מדינת ישראל.
תם וממש לא נשלם
הקמת היישוב בראש הרכס היא ללא ספק ציון דרך חשוב בדרך לניצחון מלא בהר עיבל, אך אל לנו לחשוב לרגע שהמלאכה הסתיימה. מזבח יהושע עדיין מופקר לגמרי, באגרים ערביים משכם מעפילים מדי יום במעלה ההר וכמעט מגיעים לפסגה, ומורדות הרכס העצום נתונים לשליטת הרשות הפלשתינית. לא עת להתמהמה. זה הזמן להגביר את תנופת ההתיישבות ולהשיב לשליטה יהודית מוחלטת את הר השמחה, שקשור לעם ישראל בקשר בל יינתק.
