זה נראה כמו תיאור ממלחמת העצמאות, אבל זאת המציאות של תלמידי להבים. במקום נסיעה קצרה ובטוחה, הילדים מוצאים את עצמם בשיירות מאובטחות או בדרכים עוקפות וארוכות. בגלל שציר 310 הראשי, שעובר סמוך ליישוב הבדואי תראבין, הפך למלכודת של יידויי אבנים.
איפה המשילות
במקום לטפל ביד קשה בפורעי החוק, נראה שהפתרון של המערכת הוא פשוט להתקפל. תלמידי להבים נוסעים בימים אלה בדרכים עוקפות כי המדינה פשוט איבדה שליטה על כביש מרכזי. בגלל החשש הכבד מהתנכלויות של ערביי האזור, נסיעה שאמורה לקחת דקות ספורות הופכת למסע מתיש.
המספרים פשוט לא נתפסים: ילדים צריכים לנסוע שעה וחצי לבית הספר שנמצא בסך הכול 15 קילומטרים מהבית. למה זה קורה? כי כביש 310 הפך לשטח הפקר. ההורים אומרים שסיימנו עם השיירות בשנת 48' ולא הגיוני שנחזור אליהן עכשיו בגלל אובדן הריבונות.
לא מקבלים ליווי משטרתי כפתרון
המציאות שבה דרוש ליווי משטרתי להסעות ילדים בלב הנגב היא תעודת עניות למשילות הישראלית. אי אפשר לקבל מצב שבו הביטחון של הילדים שלנו מופקר בצורה כזאת. האחריות על הטירוף הזה מוטלת על הממשלה כולה, וחובתה להשיב את הסדר לצירים באופן מיידי.
יותר מזה, אי אפשר להמשיך להגיד ש"הגורמים מטפלים". כשהילדים מפחדים לנסוע בכביש ראשי במדינה שלהם, משהו בסיסי בביטחון האישי נשבר. הנגב הוא לא חצר אחורית, והגיע הזמן שהמשילות תחזור גם לשם.
