מראה השכונה המנומנמת לא הסגיר במאומה את מה שהתרחש בבניין רב הקומות שהתנשא בפתחה. באופק כבר נטתה השמש מערבה וקרניה החלו להיבלע בים. הרחובות היו ריקים כמעט לחלוטין. שני בחורים חזרו מן המקווה, מגבת מוטלת על כתפם. הכול מיהרו להיכנס הביתה כדי להשלים את ההכנות לשבת המתקרבת. כניסה בדלת הלובי של הבניין הראשון מימין דמתה למעבר ליקום מקביל.

בשעה שמשאר הבתים כבר נשקפה שלוות השבת, באחת הדירות שבקומת הקרקע פעל חמ"ל קדחתני נגד השעון המתקתק. תושבים נכנסו נושאים מגשי אוכל גדולים מכל הבא ליד, ובמקומם יצאו מהדירה נערים עמוסים בכל טוב. לכל ארגז של אוכל חם וביתי צורפו חלות וסלטים עשירים כיד המלך, וכמובן חטיפים, עוגות ופינוקים לרוב.

על הכול ניצחה עקרת הבית, אישה בשנות הארבעים לחייה, שהתרוצצה בין הארגזים ותבניות האוכל בפנים רציניות ווידאה שוב ושוב שלאיש לא יחסר. "קח עוד מגש של בורקסים", דחקה באיש שעמד בפתח והודה לה על השפע שהעמיסה על ידיו. "הו, יופי, נשארו גם בשבילם עוד שתי עוגות", אמרה בהקלה ודחפה אותן לארגז סמוך שכבר היה מלא עד אפס מקום. העיקר שכולם יקבלו הכול, חלילה לא לשכוח מישהו. רק כשיצא מהדלת אחרון הבחורים והפליג ברכבו לעבר החמה השוקעת לאיטה, יכלו בני הבית לנשום לרווחה ולהתכונן להדלקת הנרות.

החמ"ל הזה, שפועל כבר קרוב לשלוש שנים ברציפות מדירה קטנה ביישוב בית אל, מספר את סיפורם של המיזמים המפעימים שעוררה המלחמה. הרצון לפעול וההבנה שיציאה מהגדרות היא משימה חיונית ודחופה הולידו ביישובים רבים ביהודה ושומרון שורת יוזמות של סיוע לגבעות ולחוות הסמוכות. 

בכל מקום היה זרז אחר: משפחה שיצאה לטייל במרחב וחזרה נרגשת, תושבת שהעלתה לטרמפ נער מנקודת התיישבות שלא ידעה על קיומה כלל או תושב ששירת בהגמ"ר וגילה לפתע מה מתחולל מחוץ לגדר התיל. ואולם לכולם היה מכנה משותף: רצון להיות שותפים במפעל הגדול של גאולת הארץ. 

בימי נערותי בגבעות לא זכינו לכל החיבוק הזה. את האוכל לשבת היינו מכינים בעצמנו על מדורה בסיר אחד גדול. "תבשיל" במלעיל קראנו למה שהוגש בסעודת ליל שבת

החמ"ל בבית אל, שהחל כיוזמה נקודתית, התפשט חיש מהר ליישובים רבים אחרים, מצפון השומרון ועד להר חברון. כל יישוב אימץ את נקודות ההתיישבות החלוצות שבסביבתו ודאג לאורך השנים האחרונות לספק לתושביהן אוכל ביתי לשבתות, מרק חם בלילות סערה, ביגוד וציוד לוגיסטי ובעיקר תחושה שהם אינם לבדם במערכה. עם ישראל כולו ניצב מאחוריהם ומוקיר את מסירותם.

בימי נערותי בגבעות לא זכינו לכל החיבוק הזה. את האוכל לשבת היינו מכינים בעצמנו על מדורה בסיר אחד גדול. "תבשיל" במלעיל קראנו למה שהוגש בסעודת ליל שבת. עוף, תפוחי אדמה, אורז, פתיתים או קוסקוס בעיסה אחת גדולה בטעם מעושן. מין הכלאה של מרק, חמין ופויקה. לא היינו בשלנים גדולים, וגם החזקת כירת גז בגבעה הייתה אירוע נדיר בשל החרמתה בכל הרס. דווקא לכן אני יודע עוד יותר עד כמה המיזמים הללו שנולדו לאחרונה חשובים ומספקים אוויר לנשימה לבחורים בשטח. 

לרגל שלוש שנים להקמתו של החמ"ל שהקימו אנשי בית אל הבאנו כאן השבוע את סיפורם של שלושה מיזמים שפועלים ביישובי יהודה ושומרון. והתנצלות קטנה לפני שנתחיל: מספר היהודים והמיזמים שמסייעים להתיישבות החלוצית עצום, אז סליחה מראש ממי שלא הוזכר. ישלם ה' שכרכם!

התוכנית לכיבוש פסגות ההרים ביו"ש: השינויים בשטח, והיעדים שאנו עלולים להחמיץ | אלישע ירד

נותנים גב

מי שהקימו את החמ"ל בבית אל, שחברים בו כיום עשרות פעילים ותושבים, היו למרבה ההפתעה זוג צעיר, חנוך ויהודית בקר. שבועות אחדים לאחר חתונתם פרצה המלחמה, והשניים מצאו את עצמם מחפשים דרך להשתלב באחת החזיתות במערכה על הארץ. 

"בשבוע הראשון של המלחמה מישהו ביקש ממנו באופן חד-פעמי לשנע אוכל לבחורים של רמת מגרון. הגענו לשם וראינו בפעם הראשונה בעיניים את הפעילות והמסירות", משחזר חנוך. "הבנו מייד שלגור בעצמנו בגבעה זה לא דבר שביכולות שלנו, אבל החלטנו שאנחנו חייבים להיות חלק מזה".

בני הזוג החליטו לצאת לדרך והזמינו את תושבי בית אל המעוניינים להצטרף אליהם. גם הם לא שיערו לרגע את היקף ההירתמות: "פתחנו בשלב הראשון קבוצה של הכנת אוכל חם לגבעות באזור. כיום יש בקבוצה קרוב למאה איש. בכל יום רביעי פותחים סקר, וכל אחד משתבץ למשהו. בישולים, קניות או שינוע. ביום שישי כולם מביאים את האוכל לאחת המשפחות בבית אל, ומכאן מחלקים לכל המקומות. 

"אנחנו מסייעים כיום לשלוש גבעות באופן קבוע, ולעוד כמה מפעם לפעם. בחגים אנחנו מצרפים לאוכל גם תמיכה כספית לעזרה בהוצאות. יש כאן אפילו קייטרינג ביישוב, 'בישרא', שנרתם לפרויקט ונותן לנו מכפיל כוח".

יהודית מספרת גם כיצד משפיע המיזם על הנערים שנמצאים בגבעות. "אנו זוכים לתגובות חמות מהבחורים, שמתארים כמה זה משמעותי בשבילם. האוכל האיכותי, הביתי והטעים שמגיע אחרי שבוע בתנאי שטח, אך יותר מזה התחושה שיש להם גב. שמעריכים אותם, שרואים את המסירות שלהם. אני רואה בזה לא רק משהו פיזי אלא חיזוק לנפש. 

"התודה לא מגיעה לנו", היא מבקשת להדגיש. "היא לגמרי מגיעה לנערים ולמשפחות הללו, שבתוך התקופה ההזויה והמשמחת גם יחד שאנו חיים בה היום, יש לנו אותם. אני כנראה לא אלך לישון על מחצלת באוהל, אבל הם נותנים לי זכות להיות שותפה בגאולה של עם ישראל".

"הדרך שלנו לעזור לעם ישראל"

ממערב לבית אל, בגוש טלמונים, פועל בשנה האחרונה מערך דומה בניהול רכזות פעילות בשישה יישובים באזור. שם נרתמו גם חלק ממזכירויות היישובים והנגישו לכל תושב את השותפות במיזם. אחת ממובילות המיזם היא אביטל בר-דגן, תושבת כרם רעים. "אני רק חלק קטן מקבוצה של נשים מכמה יישובים בגוש טלמונים שמנהלות את המערך הזה", היא ממהרת להצטנע ולפרגן לחברותיה. 

אביטל בר-דגן: "בראש השנה האחרון נסעה משפחה מכרם רעים לגבעת תדהר כדי להשלים להם מניין והעבירה איתם את החג בתנאי שטח, בלי מים וחשמל"

"כל יישוב אצלנו אימץ נקודת התיישבות אחרת. לאחרונה התווספו אלינו לגזרה עוד שתי נקודות בוואדי זרקא, אבל ב"ה גם רמת ההיענות למיזם ביישובים עלתה. אנחנו אימצנו בכרם רעים ובנחליאל את גבעת תדהר, שהוקמה בחלקו המערבי של הוואדי, ונריה וטלמון אימצו את אור בנימין, שנמצאת בחלק המזרחי. חלק מהיישובים אצלנו אפילו נרתמו באופן רשמי למיזם ופתחו אופציה לשותפות קבועה דרך המיסים".

בר-דגן מספרת על תשומת הלב שמוקדשת כדי לקלוע בדיוק לצרכים בשטח, וגם על החיבור המפתיע שנוצר בין המשפחות הוותיקות לאנשי הגבעות. "בכל יישוב יש אשת קשר שאחראית לרכז את הכול ולהשתבץ במשימות. אנחנו שמות דגש על חשיבה משותפת עם התושבים בגבעות ובחוות, כדי לראות שהם באמת מקבלים מה שצריך ולא סתם דברים מיותרים שייזרקו או יתקלקלו. 

"אנחנו מכינים להם שבת קומפלט. בשר, תוספות, חלות, סלטים ועוגות. באמצעות הכנת האוכל נוצר חיבור בין התושבים לנקודות. בראש השנה האחרון נסעה משפחה מכרם רעים לגבעת תדהר כדי להשלים להם מניין והעבירה איתם את החג בתנאי שטח, בלי מים וחשמל", היא מספרת בהתפעלות. "אני מזכירה לעצמי שזאת הדרך שלנו לעזור לעם ישראל. בעלי חולם מאוד להקים חווה, אבל כרגע זה עוד רחוק מאיתנו, אז משתדלים לסייע מפה".

"מעבר להוקרה נוצרה פה שותפות"

כשמדברים על מיזם יישובי של אנשים מן השורה מדמיינים לרוב משהו נקודתי וקטן לסביבה הקרובה, אולם החמ"ל שהוקם ביישוב מגדלים בשומרון מספק כיום מדי שבוע פינוקים וחיזוקים ליותר משלושים נקודות התיישבות, ואפילו הוציא מדבקות עם מיתוג מיוחד למשלוחים. 

את סוד ההצלחה תולה יונתן פלדהיים, היזם, בהירתמות הרחבה וחוצת המגזרים. "לפני כשנה יצאנו לדרך אני ועוד שלושה חברים ממגדלים. זה התחיל אחרי שנסענו על הכביש בדרך ליישוב וראינו עוד ועוד גבעות וחוות חדשות שצצות בצידי הכביש. אתה מתרגש וחושב: איפה אני בכל הגאולה הזאת? 

"חשבנו: אולי נלך לעזור, לשמור בלילה, אבל ראינו שאנחנו לא מצליחים להחזיק בזה מעמד בקביעות. החלטנו במקום שלפחות בכל יום שישי נלך ונביא קצת פינוקים לחבר'ה שם. נכין מארזים ועוגות, נפתח קבוצת פייבוקס למי שרוצה להשתתף בצורה כזאת, ונרוץ קדימה. התחלנו ארבעה, ומהר מאוד עוד אנשים הצטרפו, רצו להכין, רצו לנסוע לחלק, רצו לתרום. כל אחד איפה שהוא מצא את עצמו. 

"פתחנו קבוצת ואטסאפ של נהגים לחלוקה, ולאט לאט הוספנו עוד נקודות לסבב החלוקה השבועי. התחלנו בחמש לפני שנה, והגענו לפני כמה שבועות ל-31 גבעות וחוות", הוא מתאר את ההצלחה המסחררת.

לדבריו של פלדהיים, המיזם השפיע לא רק על הפעילים בגבעות ובחוות אלא לא-פחות על בני היישובים שנרתמו לסייע: "הדבר הפשוט הזה, להביא משלוח של כמה פינוקים לשבת, משנה אנשים מקצה לקצה. אנשים אומרים: אשכרה חייתי פה שנים והכול עבר לידי. פתאום אחרי שנוצר החיבור הזה הכול נהיה אחרת. 

"כשנעצרו בעלי החווה מחוות צפנת אנשים הרגישו כאילו זה פגע בהם והגיעו עד לבית משפט לחזק. זה כבר לא מישהו שלא קשור אליי אלא שליח שלי. בהרבה מהמקומות גם נוצרו לחברי המיזם קשרים עם התושבים מעבר לחלוקה השבועית. יושבים לקפה, מדברים, אם צריך פתאום החלפה לשבת או עזרה בכביסות, מגיעים. מעבר להוקרה נוצרה פה שותפות".

בדיוק כשחשו שהעול בכל שבוע נעשה כבד, הצטרפו למיזם שותפים חדשים שבאו מרחוק. "לפני כמה חודשים הצטרפה אלינו לקבוצה משפחה מרמת השרון שקיבלה עליה לחלק לחמש גבעות וחוות בכל שבוע. בכל יום שישי היא מגיעה ועושה סבב לאורך הציר. משפחה לא-צעירה, ואפילו לא-דתית, זה ממש חוצה מגזרים הפרויקט הזה. 

"יש גם אנשים שהשתתפו במיזם, התחברו לגבעה או חווה מסוימת והחליטו לאמץ אותה בקביעות. קרה לנו אפילו שגבעות שליווינו גדלו והפכו ליישוב קטן, וכבר אמרו לנו: אנחנו מסתדרים, תעבירו את זה הלאה לנקודה חדשה יותר שנמצאת בתחילת הדרך. זה משמח מאוד. 

"אומנם קשה להתמיד, אבל ברגע שיש מיזם גדול כזה שדופק, אתה אומר לעצמך: מי אני שאעצור את זה? הייתי מכין במשך חודשים בקבוקי לימונדה לכל הגבעות והחוות באזור, והיו לי כמה שבועות של עומס שלא הצלחתי. באחד הימים איזה חוואי פגש אותי, ומייד שאל: למה הפסקת עם הלימונדות? זה הכה בי מייד, איך מבחינתי זה רק משהו קטן לשבת, אבל בשבילם זאת התזכורת שעם ישראל מאחוריהם".