סוף השבוע של הצעירים האלה נראה אחרת לגמרי מהתפרקות לשם הרכבה מחדש, כמקובל בחופש. הכירו את גדודי העבודה החדשים: כעשרה גדודים, שחברים בהם מאות צעירים מישיבות תיכוניות וישיבות גבוהות, משקיעים יום בחודש בעבודת האדמה בחוות – לשם שמיים.

ההשראה באה מגדוד העבודה המיתולוגי שהוקם בארץ בי"א באדר תר"ף (1920), חודשים אחדים לאחר נפילתו של יוסף טרומפלדור, ומטרתו הייתה לגבש קבוצת פועלים סוציאליסטית שתפעל לבניין הארץ. אחרי תשע שנים ומאות פרויקטים התפרק הגדוד ההוא. כעת, אט אט ומתחת למכ"ם, חזרו גדודי העבודה בקונספט ציוני-דתי, אפוף ביראת שמיים עדכנית.

"המהלך של גדוד העבודה דאז שינה את ההיסטוריה", אומר נווה ארנון, ממייסדי קבוצת גדוד העבודה מצפה רמון, מנהלה לשעבר "ופועל פשוט בהווה", הוא מחייך. "בזמנו מסגרת העבודה נועדה לכבוש את העבודה הידנית ולבנות מסגרת של חיבור לאדמה ולמולדת. אנחנו פועלים מול האתגרים בשטחים הפתוחים ביהודה ושומרון, ומבינים שזהו הטריגר שהקב"ה נותן לנו כדי להתחבר לאדמה הקדושה הזאת מתוך קושי ועמל. אנחנו לומדים את האדמה ונבנים איתה ובונים אותה. המפעל ההוא של גדוד העבודה הצמיח את תקומת המדינה, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות כעת".

מורים ותיקים חושפים את הסיבה האמיתית לנטישת המקצוע

את הגדוד של ארנון הקימו ארגון 'עורי ארץ אהבתי' ואיתן ולאה זאב, בעלי חווה שהבינו שהחוות ביהודה ושומרון שקועות בהישרדות יום-יומית וחסרות יכולת להתפתח. בהתחלה הקונספט הביא לחווה אחת לחודש בני ישיבות גבוהות שהגיעו לתת עבודה בימי חמישי ושבו לישיבה לקבלת שבת. עם הזמן נכנסו לפרויקט גם תיכוניסטים.

"למדתי במצפה רמון, והיינו תיכוניסטים שצריכים להוכיח את עצמם, על אף גילם הצעיר, מול בני הישיבות הגבוהות", נזכר ארנון. בהמשך הם הקימו את גדוד מצפה רמון, מסגרת המיועדת מלכתחילה גם לתיכוניסטים, התוקעים בשטח בזנטים, עמודי ברזל לגדרות, לצד בוגרים שהתבגרו עם השנים. "חוואי צריך כוח שיוציא אותו מהמקום ההישרדותי למקום של פיתוח", מסכם ארנון. "ככה אפשר לגאול את האדמה גאולה איכותית ולהקים כרמים ענקיים".

השומרים צריכים את המפתחים

"גאולת הארץ צריכה ידיים חרוצות ועובדות", ממשיך ארנון. "החוואים נמצאים שם ביום-יום כדי לשמור על האדמות, ואנחנו באים כדי להוסיף עוד כמה דונמים של כרמים ולהתקין גדרות". החבר'ה אומנם צעירים, אך באים מצוידים ומאורגנים ברמה מקצועית: "מביאים עגלה וכלים, בזנטים, קונגו וגנרטורים".

עד כמה הסיוע של בני הישיבות משפיע על החוות? "אם הכול מסומן ומוכן מראש, גדוד מסוגל לתקוע 3,000 בזנטים ביום", אומר ארנון בגאווה. "לא עוצרים ואין משחקים. ככה כובשים הר אחר הר ודונם אחר דונם, משנים את פני השטח ביהודה ושומרון ומקפיצים את החוואים קדימה".

איך החבר'ה הצעירים תופסים את הפעילות?

"הם נלהבים מאוד מהאירוע, שמתחיל בהודעת הקפצה הכוללת משפט מתורת ארץ ישראל שמסביר את המשמעות העמוקה של העשייה. רק אחרי יריית הפתיחה הזו מגיעים הפרטים הטכניים". החבר'ה מתגבשים, נרשמים ומגיעים לחוות בטרמפים או בהסעות שמממן ארגון 'עורי ארץ אהבתי'. "בחווה עצמה אנחנו משתדלים שכולם יבינו את גודל המשימה, ולכן מדברים עם החוואי. הוא מסביר לנו איפה אנחנו נמצאים, מה האתגרים שלו ומה החזון העתידי, כמו הקמת כרם של 150 דונם, מתוך ידיעה שהוא בונה על הגדוד".

לא שואלים שאלות

ראם שרוני (18) מהמושב ישעי, הסמוך לבית שמש, לומד בישיבת מרחבים, ישיבה חקלאית בעמק חפר. "חבר מרגבים חיבר אותי לראש ארגון 'עורי ארץ אהבתי', ומשם התחלנו להתגלגל לגדודים", הוא מספר בפשטות. "פתחנו את גדוד מרחבים, ואני מנהל אותו. אנחנו 20–30 חבר'ה בכיתות ט' עד י"ב, ועובדים בימי חמישי ושישי בחוות ביהודה ושומרון, בעיקר בגידור בקר. קבלן רגיל לוקח 18 שקלים למטר גדר, ואנחנו בגדוד העבודה לוקחים ארבעה שקלים למטר. אין כאן שום מטרה כספית, נטו לעזור לחוות".

איך מגייסים חבר'ה למטרה כזו?

"זה דור הגאולה. אנשים פשוט מבינים את זה, אין לנו ספקות. גדלנו על הערכים האלה ואנחנו לא שואלים שאלות; יודעים שזה מה שצריך לעשות – ועושים. לא הייתי צריך לשכנע אף אחד לבוא, כולם הבינו שזה נחוץ, והגיעו. מעבר לאידאולוגיה זה גם מאוד כיף ומגבש. החבר'ה מבינים שנוכחות של עדר בחוות היא קריטית: עם עדר אתה מממש מאה אחוז מפוטנציאל שימור השטח. כשאנחנו בונים את הגדרות האלה יש לחוואים ראש שקט. הם יודעים שהעדר מוגן במתחם מוגדר והם צריכים רק לבדוק אותו במקום להעסיק רועה צמוד, שזה גוזל המון זמן ומשאבים".

שרוני מספר על הכרת הטוב של בעלי המקום: "המון חוואים מודים לנו על כל רגע. את מה שאנחנו עושים בשבילם ביום-יומיים, חוואי יחיד עושה בהרבה יותר זמן, כי אין לו מספיק ידיים עובדות. אנחנו באים במסה עצומה של חבר'ה – פתאום 20–30 איש מתקתקים עבודה. בתחילת היום מתחלקים לצוותים: צוות אחד אחראי לעמודי הפינה, צוות שני לרשתות, ומתנהלים ביעילות.

"אנחנו מגיעים לחווה כמה פעמים רצופות עד שמסיימים את הפרויקט, ורק אז עוברים לחווה הבאה. כל פרויקט נמשך כחודשיים. לא מזמן היה לנו פרויקט מורכב מאוד בשטח קשה, ולא היינו בטוחים שנצליח לעמוד בו, אבל ברוך ה' סיימנו אותו בהצלחה, ואנחנו כבר עם הפנים קדימה".

"הוא היה שולח את התלמידים הכי למדנים ללכת לשמור בחוות ולעבוד"

מאיפה הכישורים הטכניים?

"גדלתי במשפחה חקלאית של מגדלי עופות, אז אני מכיר את עולם העבודה. החבר'ה כאן תותחים ואידיאליסטים בטירוף, יודעים שזה מה שיקדם את הגאולה. עכשיו פותחים עוד גדודים, והגדוד שלי עצמו גדל; התחלנו שישה חבר'ה, והיום אנחנו קרוב לשלושים. נוצר דיבור בין החברים, שומעים חוויות, לפעמים עושים מנגלים בחוות, והחבר'ה פשוט נדלקים על הרעיון".

בשם סבא

אלישיב צוקרמן (20) מירושלים, תלמיד שיעור ב' בישיבת הר המור, הוא המנהל הטכני בגדוד העבודה של ישיבת דימונה. צוקרמן, נכדו של הרב אברהם יהושע צוקרמן זצ"ל, ממשיך את דרכו. "מה שמפעיל אותי זה סבא שלי", הוא מספר. "הדגש שלו היה הרצון העז לחבר בפועל בין עולם הישיבות לעולם ההתיישבות. הוא היה שולח את התלמידים הכי למדנים ללכת לשמור בחוות ולעבוד, וחזר שוב ושוב על דברי החתם סופר, שהסביר שיישוב הארץ הוא מצווה ששקולה נגד כל המצוות".

החיבור הזה אינו נשאר רק בתאוריה: "בפסח האחרון הקמנו עשרה בתי מדרש בעשר חוות הודות לתורם שמימן זאת", מספר צוקרמן הצעיר. "ולא רק הקמנו את המבנים, אלא קבענו עם רבנים שיעבירו שם שיעור קבוע פעם בשבוע. זה הסיפור שלנו: לתת לבני הישיבות את העבודה בידיים, ומצד שני לחבר ולהראות שלא מדובר בשני עולמות מנוכרים חס וחלילה. אנחנו בני הישיבות נמצאים יותר בעולם הרוחני, אנשי החוות בעולם המעשי, ויחד אנחנו משלבים זרועות".

קמים מהסטנדר יום אחד בחודש למען המטרה

בזמן ארוחת הצהריים בחווה צוקרמן מבקש מבעל החווה לשאת כמה מילים: "לא משנה מה הוא אומר, החבר'ה פשוט מסתכלים עליו ומתמלאים בהשראה. לראות את המסירות וכוחות הנפש העצומים הנדרשים כדי להחזיק מקום כזה יום-יום, שעה-שעה – זה מחזק אותנו מאוד. אלו אנשים שאנו מלאי הערכה כלפיהם. אנחנו באים ומשתדלים לתת עבודה איכותית שתחזיק מעמד שלושים שנה קדימה".

לצוקרמן יש גם אמירה מהותית על ההיסטוריה של התנועה הציונית: "ידוע שאחת הבעיות המרכזיות שנתקלנו בהן מאז קום המדינה היא שהציונות חרטה על דגלה בעיקר הקמת מקלט בטוח לעם ישראל. לאורך השנים ראינו שזה לא מחזיק מעמד לאורך זמן אם אין רעיון רוחני עמוק יותר מאחורי זה.

"מה שאנחנו עושים עכשיו זה להקים את אותם גדודים של פעם, רק עם בחורי ישיבה. אותה רמה גבוהה של יכולות ואהבת הארץ – אבל ממקום של קודש. רוב המתנדבים הם בני ישיבות בהווה, שקמים מהסטנדר יום אחד בחודש למען המטרה. אני קורא מפה לכל תלמידי הישיבות: תשקיעו בעבודה הזו, תתחברו לעולם הזה; פעם בחודש, פעם בשנה, העיקר לעשות משהו, כל אחד כפי יכולתו. צריך עולם רוחני שלם שיחזיק את התהליך של המדינה ויחבר את עולם הקודש לעולם החול".

חוויית העבודה כפועל מרגשת אותך?

"בסופו של דבר העבודה עצמה די פשוטה ומונוטונית. לא באנו להתלהב, באנו לעבוד. אבל יש רגעים, כמו אחרי החלק הראשון של העבודה או בארוחת הצהריים, שבהם מגיעים לרגע של משמעות – אומרים דבר תורה על יישוב ארץ ישראל וחשים את החיבור האמיתי בין שמיים לארץ. "אנחנו משפיעים על עולם ההתיישבות, והוא משפיע עלינו ועל עבודת ה' שלנו. אדם שאין לו חלק בלו"ז שדרכו הוא מרגיש ומחובר להתיישבות, חסר לו משהו קריטי בנפש. איך אפשר בלי זה?"