אין משפחה אחת שיצאה בשנים עברו לביקור במעיינות העוג'א, הסמוכים ליישוב ייטב שבבקעת הירדן, ולא חזרה אחרי חוויה טראומתית. הנחל היפיפה שזרם מהרי בנימין הפך לאתר על טהרת הציבור הערבי שנהר אליו באופן עצמאי ומאורגן מכל כפר ועיר ביהודה ושומרון. משפחות יהודיות שביקשו לטבול במימיו יצאו במקרה הטוב מצולקות מחוויה קשה של שהייה בקרב המון מוסלמי בין מבטים עוינים ותרבות פראית, ובמקרים אחרים סבלו אלימות פיזית, פריצות לרכבים ואפילו יידויי אבנים. 

זר לו נקלע למקום, יכול לחשוב בטעות כי מדובר במעיין שנמצא בלב גוש ערבי עוין ולא באתר טבע השוכן דקה מכביש 90 בואכה ים המלח. זה לא קרה במקרה: את אתרי הטבע ביהודה ושומרון, ובפרט את מעיינות העוג'א, שיוצרים רצף טריטוריאלי בין כפרי נפת רמאללה לבקעת יריחו, סימנה הרשות הפלשתינית בתוכנית פיאד כאחד מהיעדים המרכזיים להשתלטות. המטרה הייתה כפולה: להביא לידי הדרת רגלי המטיילים היהודים, ובכך לפגוע בתיירות הישראלית ביהודה ושומרון, ובה בעת להפוך את אותם האתרים לחלק מה"מורשת הפלשתינית". 

זרועות התמנון של הרשות

את ההשתלטות על מעיינות העוג'א ניהלו בתנועת מלקחיים זרועות התמנון של הרשות הפלשתינית. מדרום לנחל, בשטח C, הוקם לפני כמה עשורים מאחז פלישה ערבי בלתי חוקי, שהיה עם השנים לכפר של ממש ששמו ראס עין אל-עוג'א. בסביבת אבו מאזן ראו בכפר, שהורכב כולו מבדווים מכל מיני שבטים, אוצר יקר מפז, ודאגו לתקצבו ביד נדיבה באמצעות המשרדים למיניהם כדי שיצליח להגדיל את כוחו ואת שליטתו במרחב. 

אימוץ הכפר לכלי במערכה הראה את כוחו בצורה מרשימה מבחינת הרשות. לפני עשור שלטו השבטים הבדוויים בעוג'א על תא שטח עצום והיו בו בעלי הבית לכל דבר ועניין. ממבואות יריחו שבבקעת הירדן ועד היישוב כוכב השחר שבבנימין היו רועי הצאן הערבים מסיירים מדי יום, מפעילים צירי הברחות וגונבים ביישובים. לתשתית המים האזורית התחברו באמצעות שורה של חיבורים פיראטיים שאיש לא העז לנתק, וכמוה גם לתשתית החשמל. דבר בשטח לא זז בלי שאישרו או ידעו.

במקביל להשתלטות על המרחב פעלה הרשות הפלשתינית לתפיסה ממוקדת של המעיינות עצמם. קבוצות מטיילים ערבים מרחבי יהודה ושומרון ואפילו מתוך הקו הירוק הובאו למקום באוטובוסים מאורגנים ביוזמה שמותגה בהאשטאג התמים "פלסטין היא גן העדן של כדור הארץ". קבוצות המטיילים נשאו אופי לאומני מובהק. דגלי פלסטין על התיקים, מואזין שהושמע ברמקול בנחל ושירי "מורשת" פלשתיניים ששרו יחדיו במקהלה. לפני כארבע שנים פרסמה העיתונאית שיראל ללום-נהיר בערוץ 14 כי בשבת אחת בלבד הגיעו למעיינות העוג'א לא פחות מ-10,000 ערבים במסגרת היוזמה. 

השר ברשות הפלשתינית למאבק בהתנחלויות מועיד שעבאן: "הטיולים והנופשים באתרי הטבע הם דרך חשובה ומרכזית במאבק בכיבוש ובהתנחלויות"

הכול פעל לפי תוכנית סדורה, כפי שהטיב להסביר זאת השר ברשות הפלשתינית למאבק בהתנחלויות מועיד שעבאן: "הטיולים והנופשים באתרי הטבע הם דרך חשובה ומרכזית במאבק בכיבוש ובהתנחלויות. הטיולים מחזקים את הנוכחות הפלשתינית במקומות האלה ועשויים לבלום את התוכניות הקולוניאליות של המתנחלים בשטח". 

אני זוכר עד היום איך התארגנו קבוצות בחורים אמיצות לרדת לטיול בעוג'א, ואיך הותקפו והגנו על עצמם בגבורה. גם הבדווים היו לשם דבר בגזרה, והרשות הפלשתינית כמעט יכלה לסמן וי על כיבוש מוחלט של האזור כולו. עד שהעם היהודי התעורר כארי, אומנם באיחור אך במלוא העוז, והשיב מלחמה שערה, והיא שינתה את המצב בשטח לבלי הכר. אחרי מאבק של שנים, שהגיע לסיומו המתוק השבוע, התיישבתי לכתוב את הפרק הזה בתולדותיהם של לוחמי הארץ.

צינור הברחות

הראשונים שהעזו לקרוא תיגר על שליטת הבדווים בשטח היו חברי גרעין ההתיישבות בגבעת אעירה שחר, שכונתה אז "הבלאדים". הגבעה, שהוקמה ממזרח לכוכב השחר, אומנם הייתה רחוקה כארבעה קילומטרים מהכפר, אך רועי הצאן הערבים היו מעפילים עד אליה ולמעשה הסתובבו חופשי עד פאתי היישוב עצמו. מצפים הושחתו, כלים חקלאיים נגנבו, ועמדות תצפית ערביות מאולתרות על היישוב היו פזורות לרוב במרחב. 

כשתקע גרעין ההתיישבות את היתד הראשונה בשטח, הכריזו הבדווים על התגייסות כללית וריכזו מאמץ בניסיון להשיב את הגלגל לאחור. בכל יום היו עולים לעבר הגבעה עשרה עדרים לפחות מלווים בעשרים בדווים רעולי פנים וחמושים בשבריות שנתלו במופגן מעל הבגדים. באחת הפעמים, כשעדר פלש עמוק מדי לגבעה והורחק בידי התושבים, הגיעה בתוך דקות תגבורת נוספת של ארבעים בדווים מאיימים חמושים במצ'טות ובשבריות. 

"כשעלינו לכאן הזהירו אותנו מייד גורמים מהאזור: אלו לא בדווים רגילים, הם חמושים בכבדות ולא פראיירים", סיפר השבוע ל'עולם קטן' ידידיה שליסל, ממקימי הגבעה. "קצת אחרי שעלינו לקרקע סיפר לי גורם במנהל האזרחי שיממה לפני כן תפסו במאהלים למטה שני אקדחים ורובה צלפים. ההילה סביבם, שהם אנשים מסוכנים שלא כדאי להתעסק איתם, תפסה בכל הגזרה. למעשה עד שנקודות ההתיישבות החדשות הגיעו לכאן, הבדווים בעוג'א היו צינור ההברחות הכי גדול באזור מירדן לגושי הכפרים". 

למרות ההתנגדות האלימה מצד ערביי העוג'א, שכללה פציעה של רועי צאן יהודים, בגבעה עמדו על המשמר בנחישות והצליחו להדוף אט אט את הרועים הבדווים ממורדות ההר. עם הרועים נעלמו באורח פלא גם התצפיתנים והגנבים שרחשו במרחב. 

ידידיה שליסל: "עד שנקודות ההתיישבות החדשות הגיעו לכאן, הבדווים בעוג'א היו צינור ההברחות הכי גדול באזור מירדן לגושי הכפרים"

ההר חזר לשליטה יהודית, אולם המצב במעיינות בבקעה רק הלך והחמיר. אחרי סדרה של התקפות נגד מטיילים החליטו תושבים מהאזור לצאת בפעילות אזרחית לחיזוק הביטחון והנוכחות היהודית באתר. חבר אליהם פעיל הימין דאז וחבר הכנסת היום צבי סוכות, ויחד הם השיקו את 'שישי ציוני' – מיזם שקרא לציבור להגיע בהמוניו להשתכשך באמת המים שבנחל. כשהיוזמה צברה תאוצה החל גם צה"ל לאבטח את המטיילים ולהרחיק צעירים ערבים עוינים שניסו לתקוף ולהלך אימים. מוזיקה טובה ברמקול שהביאו הפעילים, כמה שלטי ברכה בעברית ודוכן של משקאות קרים למכירה הפכו את האתר בתוך כמה שבועות למקום אטרקטיבי לטיולי משפחות בימי שישי. סדק קטן נוסף נוצר בחומת השליטה הערבית, ולימים הוא רק הלך והתרחב.

כשהעז שתתה כולם בכו

השנים חלפו. את בתי גבעת הבלאדים, שקיבלה בינתיים את השם הרשמי אעירה שחר, החריב המנהל האזרחי, והם נבנו מחדש, הוחרבו בשנית ושוב נבנו, ומשפחות נוספות עברו להתגורר במקום שהפך מיום ליום לעובדה מוגמרת בשטח. הבדווים נסוגו לשיפולי ההר, ועדר הצאן של הגבעה כבר התמקד בשמירה על שטחים מרוחקים יותר. 

אחרי שהוזז קו המגע החליטו תושבי הגבעה שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא ולממש את מה שחלמו עליו לאורך השנים. תחילה פתחו בפריצת כביש גישה חדש בעלות של מאות אלפי שקלים מהגבעה אל מעיינות העוג'א. עד אז בשביל להגיע מכוכב השחר לנחל שבעמק נדרשה נסיעה של יותר מחצי שעה דרך ציר אלון, כיכר רימונים וכביש 449. בקעת הירדן ומזרח בנימין היו מנותקים זה מזה. כשהתקדמה פריצת הציר החליטו הרועים היהודים לצאת לדרך. 

זר לא יבין זאת, אך כששתה העדר היהודי הראשון ממימי העוג'א לא היה אדם אחד בנקודות ההתיישבות באזור שלא דמע מהתרגשות. רועה יהודי איתן אחד בין עשרות עדרים ערבים, כבשה בין שבעים זאבים. בכל יום היה יורד ברגל הרועה עם עדר העיזים אל המעיינות למטה, שוהה בשעות החום בצל העצים בצידי אמת המים, ומעפיל בחזרה במעלה ההר לעת ערב. זו צעידה ארוכה וקשוחה גם לרועה וגם לעדר העיזים הבלאדי. בשלב כלשהו, כשהעדר כבר התקשה לעמוד במשימה, פתחו הרועים נקודת שהייה זמנית ללילות באמצע הדרך כדי לקצר את המרחק שנדרשו לצעוד. כעבור כמה חודשים הועברה נקודת הלינה הזמנית לחלקו התחתון של ההר, במרחק קצר מהמעיינות ומעט מעל בתי הכפר שהתפרסו בעמק. 

כאן התעורר לפתע המנהל האזרחי מתרדמת החורף ששהה בה לכל אורך קיומו של הכפר, פינה את נקודת המרעה, החרים ציוד וניסה שוב ושוב להצר את צעדי הרועים. חיזוק מהיר בדמות חווה נוספת מגזרת כוכב השחר שהורידה אל אזור העוג'א את רועיה ועדריה לנדידת קיץ אחרי שסיימו את משימתם המבצעית בספר המדבר, הכריע סופית את המאבק הקצר, ועדרי היהודים היו לחלק מהנוף המקומי. כאן החלה מערכה ארוכה ושוחקת על השליטה היהודית בבקעת נחל ייטב. היא ארכה קרוב לשנתיים.

שיטת אברהם ולוט

עד כה התנהלה המערכה בין התושבים היהודים לערביי הכפר ופעילי הרשות הפלשתינית, אך ברגע שהחלו להתערער יחסי הכוחות הוותיקים בשטח נכנסו לתמונה ארגוני שמאל קיצוני שבאו לעזרת הפולשים הערבים. 

זה החל באנרכיסטים שהיו באים מדי בוקר מתל אביב כדי להתעמת עם הרועים היהודים. המציאות שטפחה על פניהם שוב ושוב בדמות פיגוע ירי שנפצעו בו שני פעילי שמאל ואירוע שבו שדדו ערבים את רכבה של פעילה אחרת, לא גרמה להם לרגע לחשוב שמא טעו בדרך. הם הסתכלו לכיבוש בעיניים וסירבו להביט לצדדים. 

זר לא יבין זאת, אך כששתה העדר היהודי הראשון ממימי העוג'א לא היה אדם אחד בנקודות ההתיישבות באזור שלא דמע מהתרגשות

ההתמודדות היום-יומית עימם סיפקה גם לא מעט רגעים קומיים, למשל כשפעילות השמאל האנרכיסטי שנחתו היישר מבתי הקפה בתל אביב פגשו תיש או חמור שלא ממש הגיבו בסלחנות ליצורים המוזרים שטרדו את מנוחתם במרעה, אך על פי רוב נדרשו מהרועים עצבים מברזל כדי לעמוד בהטרדות שנמשכו לעיתים חמש ושש שעות ביום לאורך חודשים ארוכים: משרוקיות לתוך האוזניים, קללות ודיבורים גסים, ואף סילוק פיזי של העדרים. 

"לא ניתן לכם לשקר": צבי סוכות הגיע להפגנת השמאל בבקעה

פעילי השמאל האנרכיסטי לא הסתפקו בהטרדות, וגלשו לא פעם ולא פעמיים גם לאלימות פיזית. דפוס הפעולה שאימצו היה קבוע: האנרכיסטים היו מגיעים לשטח, מטרידים את הרועה וממהרים להזעיק את המשטרה בשל "תקיפה" של מתנחלים, שכמובן לא הייתה ולא נבראה. בשלב כלשהו, כשעדרי יהודים נוספים הצטרפו למערכה, הקימו ארגוני השמאל "מאחז" בתוך הכפר, והתגוררו בו בקביעות אנרכיסטים שעשו פרובוקציות חוזרות ונשנות בניסיון למנוע את השבת המשילות היהודית לאזור. הם הגישו מאות תלונות ודיווחי שווא ושיגעו את מערכת הביטחון כולה. 

בשבוע שעבר כבר לא התאפק אחד השוטרים והטיח את המציאות בפניהם של פעילי השמאל בעוג'א אחרי שהוקפץ למקום שוב ושוב: "אתם טוענים שחטפתם מכות? בתיעוד ראיתי בדיוק ההפך. כל התיעודים שקיבלתי עד עכשיו מראים אתכם נותנים מכות. פעם אחרונה שאתם פותחים דיווחי שווא במשטרה, זאת הפעם האחרונה שאני מגיע לפה היום. בפעם הבאה אתם תובלו באזיקים לתחנה", התרה.

וכמו בסיפור אברהם ולוט, שחוזר על עצמו בכל מקום שההתיישבות החלוצית פורחת בו ביהודה ושומרון, כך קרה גם בבקעת ייטב. ככל שגדלה הנוכחות היהודית, כך נסוגו הערבים עוד ועוד. המטיילים היהודים שהלכו והגיעו במספרים גדולים מחודש לחודש גרמו לערבים מכפרי האזור לחפש אטרקציות באתרים אחרים. דגלי ישראל הונפו במרחב, מצפים תיירותיים נבנו ומגיני דוד מברזל הוצבו על אמת המים, והיא לבשה פנים יהודיות. 

את הרעייה הערבית בשטחים הפתוחים החליפו עדרי יהודים, ואלו הערבים ששימשו לתפיסת המרחב נמכרו בזה אחר זה או הושארו במתכונת מצומצמת וניזונו מחציר ומתערובת שמימנה הרשות הפלשתינית. הרעייה הביאה עימה במהרה גם משילות בשאר התחומים. רועה מחווה שהוקמה בינתיים במקום גילה לפתע במרעה גנבת מים פיראטית ממתקן מקורות, שהזינה בחינם לאורך שנים את השבטים הבדוויים. רשויות האכיפה נקראו למקום, ובלחץ של גורמים בהתיישבות ניתקו את הקו הגנוב. כמה ימים אחר כך איתרו הרועים גנבת מים נוספת, וגם היא טופלה. 

פעילי השמאל השתוללו והאשימו: "המתנחלים מתנכלים לקהילה הבדווית", אולם שם החלו להבין שימי ההפקרות תמו. התובנה הזו גרמה לעליית האלימות מצידם בצעד של ייאוש, ושורה של תקיפות וגנבות צאן נעשו נגד נקודות ההתיישבות הסמוכות. המתיישבים לא התרגשו, תפסו עם כוחות צה"ל את הגנבים שנמלטו לכפר והבהירו לכולם שבעלי בית חדשים הגיעו לגזרה. לצד השמירה על השטח באמצעות הרעייה החלו לעבד תושבי החווה הסמוכה אדמות רבות שפלשו אליהן ערביי הכפר עם השנים, ובאמצעות המחרשה והעדר קבעו בגופם את הגבול היהודי.

עוד יום, עוד מרעה, עוד חצי דונם ששב לידיים יהודיות. "צומוד", כפי שמכנים זאת הערבים. מלחמה באמצעות היאחזות איתנה בשטח

לפני כחצי שנה נשברה החמולה הבדווית הראשונה ועזבה את השטח. פעילי השמאל הקיצוני קראו לגיוס חירום והגבירו את רף ההתנכלויות, אך הרועים המשיכו להתמיד בשקט ובעקשנות. עוד יום, עוד מרעה, עוד חצי דונם ששב לידיים יהודיות. "צומוד", כפי שמכנים זאת הערבים. מלחמה באמצעות היאחזות איתנה בשטח. כעבור כמה חודשים עזבו עוד כמה משפחות. 

תום ההפקרות

בתחילת החודש זה קרה. פעילת השמאל הקיצוני עדה בילו בישרה בחשבון הפייסבוק שלה באישון ליל: "הרעים ניצחו". כמה שעות לאחר מכן התבררה הסיבה לפוסט הנוגה שפורסם על רקע שחור. הכפר כולו החליט לארוז את מיטלטליו, לפרק את בתיו שנבנו בכספי האיחוד האירופי ולעקור למקום אחר. 120 משפחות, מאות פולשים בדווים, עזבו את המקום בשיירה והתפזרו בכפרי יהודה ושומרון. עשרות שנים של הפקרות ופלישה לאדמות העם היהודי הגיעו לסיומן.

עד הרגעים האחרונים עוד ניסו ברשות הפלשתינית למנוע את נפילת המעוז האסטרטגי ולא בחלו בשיטות אכזריות ומרושעות נגד אזרחיהם שלהם. אם האירוע לא היה מתועד, ספק אם רובנו היינו מצליחים להאמין שכמותו יכול להתרחש: באותן שעות שניהלו שרי הרשות קמפיין זעקה בערוצים הערביים נגד ה"נכבה שמבוצעת על ידי הכיבוש והמתנחלים", פשטה המשטרה הפלשתינית על גבעה קטנה בשטח A הסמוך ליריחו שבה ניסו כמה מהמשפחות הבדוויות לקבוע את משכנן החדש. עשרות שוטרים ערבים חמושים באלות ולבושים במיגון מלא מכף רגל ועד ראש ירדו מהג'יפים והפליאו את מכותיהם בערבים המופתעים. המסר היה ברור: לא ניתן לכם לסגת אחורה ולתקוע יתד כאן בעורף; חזרו מייד לבתים שנטשתם בשטחי C. הערבים העקורים עזבו את המקום אך לא שבו אל העוג'א אלא נכנסו לשטח הבנוי בכפרי הסביבה.

בארגוני השמאל הקיצוני ביכו מרה השבוע את הכפר שעקר והודו בכישלונם במאבק על הישארותו בשטחי C. "המשפחה האחרונה תעזוב בימים הקרובים. פעילי 'מסתכלים לכיבוש בעיניים' יישארו להגן עליהם עד הרגע האחרון – ואז יעזבו גם הם. עשינו כל מה שיכולנו. נאבקנו בכוחות חזקים מאתנו. הצלחנו לעכב את הרשע, אך לא למנוע אותו. ​אל תסיטו מבט, נכבה מתרחשת כאן ועכשיו", כתבו בארגון. 

פעילה אחרת התאבלה, "עוד פיסה מהנכבה המתמשכת. עוד חתיכה מאובדן המוסר והאנושיות של החברה המתבהמת שלנו. סוף שבוע של כאב לב. ברקע משאיות. נכנסות ריקות ויוצאות מלאות בחתיכות פח וביריעות בד שהיו חייהם של התושבים, בדרכן לשום מקום. בדרכן אל הלא נודע, שלא צופן בחובו שום הבטחה לעתיד טוב יותר".

לפני שנתיים חווינו על בשרנו היטב את התוצאה של אויב חזק שרואה את עתידו בארץ הזו. כעת, כשאת התקווה מחליפים ייאוש ושבר, אפשר להתחיל סוף סוף לחוש ביטחון. לא ירחק היום שהאויב יבין: אין עתיד בפלסטין.