ברקע ההסלמה האזורית והמשך הלחימה מול איראן, מדינות המפרץ מאותתות על שינוי עמוק בגישתן. במקום לנסות לבלום את המערכה, הן דוחקות בארצות הברית להמשיך ואף להחריף את התקיפות נגד טהרן. עבור הנהגות האזור, מתקפות איראן והפגיעה בתעבורה במצר הורמוז נתפסות כ"חציית כל קו אדום".
המסר שמגיע מבירות המפרץ ברור: יש לפגוע באופן מקיף ביכולות הצבאיות של איראן. החשש המרכזי הוא שסיום מוקדם של הלחימה יותיר את הרפובליקה האיסלאמית עם יכולת להמשיך ולאיים על מדינות האזור, בעיקר על תשתיות האנרגיה והכלכלה שלהן.
"אין חלופה לפגיעה עמוקה"
לפי סוכנות הידיעות רויטרס, שלושה גורמים במדינות המפרץ אמרו כי המדינות אינן מעוניינות בהפסקת אש בשלב זה. לדבריהם, החשש הוא שאיראן תשמור על יכולות צבאיות משמעותיות, שיאפשרו לה לשוב ולפגוע בייצור הנפט וביציבות הכלכלית באזור, הנשענת במידה רבה על תעשיית האנרגיה.
יו”ר מרכז המחקר למדינות המפרץ, עבד אל-עזיז סאגר, הסביר כי חל שינוי בתפיסה האזורית: "בהתחלה הייתה התנגדות למלחמה, אך ברגע שאיראן החלה לתקוף את מדינות המפרץ, היא הפכה לאויב". לדבריו, ההבנה כעת היא שאין חלופה לצעדים צבאיים נרחבים כדי להבטיח שקט ארוך טווח.
במקביל, הממשל האמריקני מפעיל לחץ על מדינות האזור להצטרף למאמץ הצבאי באופן פעיל. המטרה של וושינגטון היא לחזק את הלגיטימציה הבינלאומית למהלך ולהציג חזית אחידה מול האיומים של טהרן, בעוד שבמפרץ מעדיפים בשלב זה שהאמריקנים הם שיובילו את המתקפות הישירות.
תקיפה איראנית בבחריין. צילום: רשתות ערביות
האיום האיראני על עורק החיים העולמי
במוקד הדאגה עומד מצר הורמוז, דרכו עוברת כחמישית מאספקת הנפט העולמית. איראן פועלת לשבש את התנועה במצר ואף פגעה בספינות, מה שמעלה חשש לפגיעה ממושכת בזרימת האנרגיה ובכלכלה העולמית כולה. טילים וכטב"מים איראניים פגעו בשבועות האחרונים בשורה של יעדים אסטרטגיים במפרץ, בהם שדות תעופה ונמלים.
עבור מדינות האזור, מדובר לא רק באיום ביטחוני, אלא גם בפגיעה בתדמית של יציבות שעליה נשענים המסחר והתיירות. החשש המרכזי הוא שאיראן תמשיך להשתמש ביכולת האיום על המצר כקלף לחץ ותחזיק את המפרץ כ"בן ערובה" גם לאחר שוך הקרבות הנוכחיים.
למרות הקריאות להמשך התקיפות, מדינות המפרץ ניצבות בפני דילמה מורכבת: כיצד לאזן בין הצורך לבלום את האיום האיראני לבין החשש מהידרדרות למלחמה אזורית כוללת שתפגע בהן ישירות. בשלב זה הן נוקטות בגישה של "איפוק מחושב", אך מדגישות כי עצירת המערכה לפני השלמת המשימה תהיה טעות אסטרטגית קשה.
