האם לקנות לילד GTA 6? הסכנות, הגבלת הגיל ומה שבאמת קורה במשחק

הטריילרים שברו שיאי צפייה, והיוטיוברים צפויים להביא את המשחק החדש גם אל הילדים שלא יקנו אותו. אמיתי כהנא, מנהל התוכן של "לוקחים אחריות", מסביר בריאיון ל"עולם קטן" מה באמת צריך להדאיג את ההורים, ואיך מתמודדים עם הלחץ בבית
GTA 6

GTA 6. צילום: צילום מסך מהמשחק

אחרי 13 שנות המתנה, המשחק GTA 6 צפוי לצאת הלילה (בין רביעי לחמישי), ולהפוך לשיחת היום בעולם הגיימינג. מיליוני שחקנים מחכים לגרסה החדשה של סדרת משחקי הפשע המצליחה, אבל לצד ההתלהבות הגדולה עולה גם שאלה שכל הורה צריך להכיר: מה קורה כשהילד מבקש לשחק במשחק שבו גניבת מכוניות, אלימות ופשיעה הן חלק מרכזי מההתקדמות בעלילה?

בריאיון ל"עולם קטן" מסביר אמיתי כהנא, מנהל התוכן של עמותת "לוקחים אחריות", מדוע המשחק החדש מעורר דאגה מיוחדת, מה באמת ידוע על ההשפעה של משחקי מחשב אלימים על ילדים, ובעיקר כיצד הורים יכולים להתמודד עם הרצון של ילדיהם להשתתף בחוויה שכולם מדברים עליה. לדבריו, הסכנה אינה מסתכמת בחיקוי של מעשים אלימים, וההתמודדות הנכונה אינה מסתכמת באמירת "לא".

המשחק מיועד למבוגרים בלבד, עם דירוג גיל 18 באירופה ו-17 ומעלה בארצות הברית. למרות זאת, כהנא מעריך שגם ילדים רבים ייחשפו אליו, בין היתר דרך שידורים חיים של יוטיוברים וגיימרים. היקף העניין במשחק כבר ניכר בנתוני הצפייה: הטריילר הראשון זכה ליותר מ-90 מיליון צפיות ביוטיוב ביממה הראשונה ושבר שלושה שיאי גינס, ואילו הטריילר השני הגיע, לפי נתוני החברה, ליותר מ-475 מיליון צפיות בפלטפורמות השונות. גם המחיר אינו נמוך: בישראל חלק מגרסאות המשחק מגיעות לכ-400 שקלים.

לא רק גניבת מכוניות: מה מחכה בתוך המשחק?

סדרת GTA מלווה את עולם הגיימינג כבר שנים רבות, אבל המרחק בין המשחקים הישנים לגרסה החדשה גדול. כהנא מספר שהוא עצמו הספיק לשחק ב-GTA 2 כשהיה ילד, למרות הסתייגות הוריו. באותה תקופה הדמויות היו קטנות, התנועות פשוטות והגרפיקה רחוקה מאוד מהמציאות. בגרסה החדשה מדובר בעולם פתוח, רחב ומפורט, שבו השחקנים יוכלו לשלוט בשתי דמויות מרכזיות, גבר ואישה, שמנהלים יחד חיים בעולם הפשע.

כהנא מתאר את ההשקעה העצומה ביצירת עולם המשחק, שנבנה במשך שנים בעבודת אנימציה מפורטת. הוא מצביע גם על השימוש בטכנולוגיות מתקדמות ובבינה מלאכותית, שלפי תיאורו נועדו ליצור עולם שבו דמויות מגיבות בצורה מגוונת למצבים שונים. לצד גרפיקה המזכירה סרט קולנוע, הוא מתאר גם מנגנוני משחק שבהם המשטרה עשויה להיעזר במצלמות אבטחה ובמערכות איתור רכבים, כך שהשחקן צריך לתכנן את מעשיו ולהתחמק מזיהוי. מדובר בתיאור שמציג כהנא על בסיס המידע שפורסם על המשחק, ולא בבדיקה עצמאית של כל המנגנונים האלה.

מבחינתו, ככל שהעולם הדיגיטלי נעשה אמין ומציאותי יותר, כך גדלה גם משמעות הפעולות שהמשחק דורש מהשחקן. "זה חלק מהשכלול שגורם לילד שמשחק בזה או לכל בן אדם להפוך לחשוב כמו פושע. זה העניין. כמה שיותר לחשוב כמו פושע", הוא אומר. בהמשך הוא מוסיף: "והמשחק מתגמל את המשתמשים בכמה שיותר פשע וכמה שיותר שוד ורצח ודברים כאלה". לצד מעשי השוד והאלימות, המשחק כולל גם תיאורים גרפיים של דם, שימוש בסמים, עסקאות ומעבדות סמים ותכנים מיניים בוטים. מבחינת כהנא, השילוב בין התוכן הקשה לבין תחושת המציאות הוא הסיבה המרכזית לכך שהמשחק אינו מתאים לילדים.

האם המשחק באמת הופך ילדים לאלימים?

אחת השאלות הראשונות שעולות אצל הורים היא האם ילד שמשחק במשחק אלים יהפוך בעקבותיו לאלים יותר במציאות. דווקא בנקודה הזאת כהנא מבקש להרגיע את החשש מפני שינוי מיידי בהתנהגות. "אבל ילדים נורמטיביים – אין קשר והשפעה ישירה בין המשחקים והסרטים שהם רואים להתנהגות השגרתית שלהם", הוא מסביר. לדבריו, אצל ילדים שנמצאים ממילא במצבי סיכון ייתכן קשר מסוים, אולם אין להסיק באופן אוטומטי שילד ששיחק במשחק אלים יתחיל לפגוע בסביבתו.

לעיתים ילדים עשויים לצאת ממשחק או מסרט פעולה כשהם נרגשים במיוחד ולהתנהג בתוקפנות רגעית, אבל כהנא מסביר שזו אינה בהכרח עדות לשינוי באופי שלהם. "זה לא שזה שהוא ראה אלימות הפך אותו לאלים יותר, אלא הצורך להוציא אגרסיות ולהרגיע את הדופמין לפעמים מתבטא בדבר כזה", הוא אומר. החשש המרכזי, לדבריו, אינו בהכרח מה יקרה לילד מיד אחרי שיכבה את המסך, אלא מה עלול להשתנות בהדרגה בתפיסת העולם שלו.

כאן נכנסת ההשפעה ארוכת הטווח. כהנא מסביר כי בהתאם לגישה מחקרית העוסקת בהשפעות המצטברות של המדיה, צריכה חוזרת של תכנים עשויה להשפיע על האופן שבו ילדים מבינים מה מקובל ומה אינו מקובל. הוא מציין מחקר שנעשה על GTA 5, שבו לדבריו ילדים ששיחקו במשחק הביעו פחות אמפתיה כלפי נערה שנפגעה מאלימות. מכאן הוא מצביע על החשש שהחשיפה החוזרת תגרום לילדים להתרגל לעולם שבו פשע, פגיעה בזולת ותכנים מיניים בוטים נראים נורמליים יותר. חשוב להדגיש שהנתונים המחקריים המוזכרים כאן מובאים כפי שתיאר אותם כהנא בריאיון.

הסכנה השקטה: כשהמשחק מעצב תפיסת עולם

כהנא משתמש במונח "בלופרינט" כדי לתאר את התבנית שדרכה הילד מבין את העולם. לדבריו, ככל שילד נחשף שוב ושוב למציאות מסוימת דרך מסכים, היא עשויה להשפיע על תפיסתו גם בלי שיחקה בפועל את המעשים שהוא רואה. "הוא תופס את זה כאילו יש יותר פשע וזה פחות נורא שיש פשע", הוא מסביר. ההשפעה האפשרית אינה מוגבלת לאלימות בלבד, אלא יכולה לגעת גם ביחס למיניות, לזוגיות ולמערכות יחסים.

כדוגמה נוספת הוא מביא ילדה שצופה שוב ושוב בסרטים המציגים זוגיות בעיקר דרך מגע פיזי בין בני הזוג. אם אין מבוגר שמציג בפניה תמונה רחבה יותר של קשר זוגי, היא עלולה להבין שכך נראית זוגיות. מבחינתו, אותו עיקרון פועל גם במשחקים אלימים: הילד לומד על העולם לא רק ממה שאומרים לו בבית, אלא גם מהמציאות שהוא פוגש שוב ושוב על המסך. במשחק מחשב מתווסף לכך מרכיב משמעותי: בניגוד לסרט, שבו הצופה רואה דמות מבצעת פעולה, במשחק השחקן הוא זה שמפעיל אותה ומתקדם באמצעותה.

אבל כהנא מדגיש שיש גם צד מעודד בתמונה. לדבריו, להורים ולאנשי חינוך יש כוח משמעותי בעיצוב תפיסת עולמם של ילדים, והוא מציין ממצאים שלפיהם השפעתם של אנשים שהילד מעריך ומכיר באופן אישי עשויה להיות גדולה פי עשרה מזו של תוכן דיגיטלי. "אנחנו יכולים לתת את הצד השני ולנסות לעצב את תפיסת עולמם עם דברים אחרים", הוא אומר. המסר שלו להורים ברור: גם כשהמסכים משפיעים, המבוגרים המשמעותיים בחיי הילד אינם חסרי אונים.

GTA 6
GTA 6

לא רק לשחק: גם צפייה ביוטיוברים בעייתית

מתוך ההבנה הזאת מגיעה ההמלצה המקצועית של "לוקחים אחריות": לא לאפשר לילדים לשחק ב-GTA 6, בהתאם לדירוג הגיל שלו. כהנא מדגיש שההמלצה אינה משתנה גם כאשר הילד מציע פשרה. למשל, ילד יכול לטעון: "אני לא משחק, אני רק צופה ביוטיוברים שמשחקים", או להסביר שהוא אינו מתכוון לבצע את משימות הפשע אלא רק לנהוג במכוניות, משום שמדובר גם בעולם פתוח שמאפשר נסיעה חופשית.

לדברי כהנא, גם ההצעות האלה אינן פותרות את הבעיה. צפייה ביוטיובר אינה מעלימה את התוכן האלים, והנהיגה החופשית אינה משנה את העלילה המרכזית של המשחק. לדבריו, המנגנונים והתמריצים של המשחק מובילים את המשתמש שוב ושוב אל משימות הפשע. לכן ההמלצה היא להימנע גם מצפייה קבועה בתכני המשחק אצל יוצרי תוכן, ולא להסתפק באיסור על רכישתו.

אלא שכאן מתחיל הקושי האמיתי של הורים רבים. הילד חוזר הביתה ומספר שכל החברים מדברים על המשחק, שחלקם כבר קיבלו אישור לקנות אותו, ושהוא היחיד שלא מרשים לו. בעיני הילד, זו אינה בהכרח שאלה על אלימות, אלא על האפשרות להיות חלק מהחבורה. כהנא מסביר שההתמודדות צריכה להתחיל בהכרה בקושי הזה, בלי לוותר אוטומטית על הגבול שההורים קבעו.

לומר לא, אבל לא להשאיר את הילד לבד

העצה הראשונה של כהנא היא להתכונן מראש. כאשר מדובר בהחלטה חינוכית משמעותית, כדאי להורים לשוחח ביניהם עוד לפני שהילד מגיע עם הבקשה. בשגרה אין אפשרות לקיים דיון משפחתי ממושך על כל עניין קטן, אבל בנושא כזה יש חשיבות להחלטה משותפת שמבוססת על הערכים של הבית. לאחר שההורים קבעו את הגבול מתוך מחשבה, ההמלצה שלו היא להחזיק בו גם אם הילד מתנגד.

אלא שהדרך שבה אומרים לא חשובה לא פחות מההחלטה עצמה. כהנא מזהיר מפני מצב שבו ההורה משיב "לא, וזהו, וביי, הלכתי" ומסיים את הדיון. בעיני הילד, תגובה כזאת עלולה לשדר שההורים כלל לא הבינו כמה המשחק חשוב לו, שלא הקשיבו לו ושההחלטה התקבלה בלי מחשבה. לכן הוא ממליץ להסביר לילד את הסיבות להגבלה, ואם ההורים אינם מכירים מספיק את המשחק, קודם ללמוד מה הוא כולל ורק אחר כך לקיים איתו שיחה אמיתית.

במקביל, חשוב לדבר גם על התסכול של הילד. לומר לו שההורים מבינים שהוא מאוכזב, שהוא חושש להישאר מחוץ לשיחות של החברים ושקשה לו לקבל את ההחלטה. "זה לא בגלל שהם נגדי, אלא להפך, זה בגלל שהם בעדי, אז הם מגבילים אותי", מסביר כהנא את המסר שהילד צריך לקבל. המטרה אינה לגרום לילד להסכים בהכרח עם ההחלטה, אלא שיבין שהגבול נובע מדאגה ואחריות ולא מחוסר אכפתיות.

הפתרון המפתיע: לשלוח את הילד לגלידה

השלב הבא, לפי כהנא, הוא לא להסתפק בהסברים אלא לעשות פעולות שמקלות על הילד להתמודד עם ההחלטה. הוא קורא לכך לרפד את הגבול: להשאיר אותו יציב, ובו בזמן להשקיע כדי לצמצם את המחיר החברתי והרגשי שעלול להתלוות אליו. אחת הדוגמאות שהוא מציע פשוטה במיוחד.

"אוקיי, זה יהיה בעיה חברתית, מחר בהפסקה כולם ידברו על זה ואתה תרגיש בצד. בוא תחשוב על שני חבר'ה שבא לך לצאת איתם לגלידה אחרי צהריים. יאללה, קח שני חבר'ה לגלידה על חשבוננו, תצאו ואז יהיה לכם מפגש חברתי שהוא לא קשור ל-GTA, ואתם תצחקו ואתם תאכלו ותהנו על חשבוננו", הוא מציע להורים לומר לילד. לדבריו, זו רק דוגמה אחת מתוך פעולות רבות שאפשר לעשות כדי להראות לילד שהוא חשוב להורים גם כשהם אינם נענים לבקשתו.

היתרון בפעולה כזאת כפול. מצד אחד, הילד מקבל הזדמנות לחוויה חברתית שאינה תלויה במשחק. מצד שני, הוא רואה שהוריו מוכנים להשקיע זמן, מחשבה ואפילו כסף כדי להקל עליו, מבלי לשנות את ההחלטה. כהנא מסביר שכאשר ילד מבין שהגבול חשוב להורים עד כדי כך שהם מתאמצים לעזור לו להתמודד איתו, הסיכוי שיקבל אותו גדל, והקשר המשפחתי נשמר.

שניים-שלושה הורים יכולים לשנות את התמונה

המלצה נוספת היא לא לנסות להתמודד לבד. כהנא מציע להורים ליצור קשר עם הורים אחרים בכיתה ולבדוק אם אפשר להגיע להסכמה משותפת. במצב האידיאלי כל ההורים יחליטו יחד שלא לאפשר את המשחק לילדים, אבל גם הסכמה של משפחות בודדות עשויה לעזור. כשהילד יודע שיש עוד חברים שאינם משחקים ב-GTA 6, תחושת הבידוד החברתי שלו יכולה להצטמצם.

כהנא מציע להיעזר גם בעקרונות הסמכות החדשה של פרופ' חיים עומר, המבוססים בין היתר על שיתוף פעולה ותמיכה בין מבוגרים. במקום שכל משפחה תציב גבול לבדה, אפשר ליצור קואליציה הורית קטנה. כך, לדוגמה, אפשר לומר לילד: "אנחנו וההורים של דני וההורים של שלמה החלטנו שאנחנו לא מאפשרים". בעיני כהנא, זה מחזק את הסמכות ההורית ומראה לילד שההחלטה אינה גחמה אישית של הוריו.

שיתוף הפעולה יכול להשפיע גם על הורים אחרים. לעיתים משפחה מתלבטת אם לאפשר משחק מסוים בעיקר מפני שהיא חושבת שכל שאר החברים כבר משחקים בו. כאשר מתברר שיש עוד משפחות שבחרו אחרת, קל יותר לקבל החלטה שמתאימה לערכי הבית. נוסף על כך, הילדים מקבלים מעגל חברתי שבו אפשר להמשיך להיפגש, לשחק וליהנות יחד גם בלי המשחק החדש.

הרב אלי שיינפלד מסביר: החלק של ההורים בדימוי העצמי של הילד | כותבים חינוך

ומה אם הילד הולך לחבר שכבר משחק?

אחד המצבים המורכבים ביותר הוא ביקור אצל חבר שהוריו דווקא כן מאפשרים לו לשחק. הילד מבקש ללכת אליו ומבטיח שלא ישחק בעצמו, אבל ההורים חוששים ממה שיקרה כשהם לא יהיו שם. כהנא מציע להתחיל דווקא מהכרה במגבלות השליטה ההורית. כל עוד אין שיתוף פעולה רחב בין משפחות, מערכת החינוך, המדינה והפלטפורמות הדיגיטליות, אין אפשרות להבטיח שילדים לא ייחשפו לתכנים שהוריהם אינם מעוניינים בהם. גם מערכות הגנה טובות אינן מבטיחות חסימה מוחלטת.

לכן, לדבריו, הדבר שההורים צריכים להיזהר במיוחד מלאבד הוא האמון של הילד. הוא מזהיר מפני מצב שבו הילד מבין שאם יספר ששיחק אצל חבר, ההורים יכעסו עליו, ולכן הוא מתחיל להסתיר מהם דברים. ההסתרה עלולה להתרחב עם הזמן וליצור ריחוק שמקשה על ההורים להשפיע עליו גם בתחומים אחרים. מבחינת כהנא, עדיף לשמור על קשר פתוח שבו הילד מספר את האמת, גם כאשר עשה משהו בניגוד לרצון הוריו.

לפני הביקור אפשר לנסות לשוחח עם הורי החבר ולבקש שיאפשרו לילדים לעסוק בפעילות אחרת בזמן המפגש. עם זאת, כהנא מדגיש שהדבר תלוי ביחסים בין המשפחות ובנסיבות. במקביל הוא ממליץ להבהיר לילד במפורש שלא ייענש על כך שסיפר את האמת. כך הוא מציע להורים לנסח את המסר: "זה בסדר, הכי חשוב לנו שתספר באמת. אנחנו לא נכעס עליך. אם תחזור הביתה ותספר לנו ששיחקת GTA עם חבר, אנחנו לא נכעס עליך, אנחנו נחבק אותך, זה הכי חשוב לנו שתספר באמת מה קורה. הכל בסדר, אנחנו נקבל את זה. אוקיי? אתה יודע מה אנחנו רוצים, מה אנחנו מעדיפים".

לא רק ההורים: הדרישה שמגיעה לכנסת

לצד העצות החינוכיות, כהנא מבקש להרחיב את הדיון גם לאחריות המדינה. עמותת "לוקחים אחריות" פועלת, לדבריו, לא רק באמצעות הסברה להורים, אלא גם באמצעים משפטיים, ובהם תביעות ייצוגיות וצעדים שנועדו לקדם שימוש בטוח ומאוזן ברשת ולהגן על ילדים. במקביל, העמותה פועלת לקידום חקיקה שתחייב מנגנונים יעילים יותר של אימות גיל.

לדברי כהנא, אחת מהצעות החוק שקידמה העמותה נועדה למנוע מילדים מתחת לגיל 18 להיכנס לאתרי פורנוגרפיה ואלימות קשה באמצעות הצהרה עצמית בלבד על גילם. כיום, הוא מסביר, במקומות רבים אפשר פשוט ללחוץ על כפתור המאשר שהמשתמש מעל גיל 18 ולהמשיך לתכנים שאינם מתאימים לילדים. הפתרון שהעמותה מקדמת הוא אימות גיל קשיח, באמצעות טכנולוגיות כמו הערכת גיל בסריקת פנים או שירותי אימות חיצוניים, תוך הגנה על פרטיות המשתמשים ומחיקה של המידע שנאסף לצורך הבדיקה. הוא מציין כי מנגנונים דומים כבר פועלים בבריטניה, בצרפת ובחלק ממדינות ארצות הברית.

כהנא מספר שהצעת החוק הראשונה שקידמו נבלמה, ולטענתו ראש הממשלה עצמו משך אותה מוועדת השרים לחקיקה. לדבריו, לאחר מכן ניסתה העמותה לקדם את ההצעה באמצעות חבר כנסת אחר, אך גם המהלך הזה לא הושלם לפני סיום עבודת הכנסת הרלוונטית. הוא מבקש להבהיר שהמטרה אינה למנוע מילדים להשתמש באינטרנט, אלא ליצור כללים שיחייבו את הגופים המסחריים לקחת אחריות על התכנים שהם מעמידים לרשותם.

דירוג גיל בלי אכיפה אינו מספיק

בהקשר של GTA 6, כהנא מצביע על הפער שבין דירוג הגיל של המשחק לבין היכולת של ילדים להגיע אליו. לטענתו, אין כיום בישראל מנגנון מחייב ומקיף שמבטיח כי חנויות המשחקים והפלטפורמות הדיגיטליות יאמתו את גיל המשתמש ויאכפו את מגבלות הגיל. לכן הוא מבקש לקדם חקיקה שתחייב דירוג גיל מתאים וגם אכיפה שלו, ולא תאפשר לילד לעקוף את ההגבלות באמצעות הזנת גיל שאינו אמיתי.

יש גם משמעות סמלית למועד ההשקה: ביום שישי, 20 בנובמבר, יום לאחר צאת המשחק המתוכננת, מצוין היום הבין-לאומי לזכויות הילד. כהנא מזכיר כי בשנת 2021 פרסם האו"ם התייחסות לזכויות ילדים בסביבה הדיגיטלית, ומדגיש שלדעתו הזכות של ילד להגנה אינה מסתיימת ברגע שהוא פותח אפליקציה, נכנס לאתר או מפעיל משחק מחשב. לשיטתו, האחריות להגן עליו אינה יכולה להיות מוטלת רק על ההורים.

לסיום, כהנא מבקש להעביר מסר שאינו תלוי בזהות הממשלה או במחלוקות הפוליטיות: "לא משנה איזה ממשלה תקום, מה שכן חשוב זה שנושא המסכים והרשת יעלה בסולם סדרי העדיפויות כמה וכמה שלבים ביחס לכל הממשלות הקודמות, לכולם. כי הגיע הזמן שמישהו שם יבין כמה זה אקוטי".

ובינתיים, עד שהחקיקה תתקדם, ההורים נשארים בחזית ההתמודדות. לפי כהנא, ההחלטה אם לאפשר לילד לשחק היא רק חלק מהסיפור. לא פחות חשוב ממנה האופן שבו מציבים את הגבול, השיח שמתקיים בבית, שיתוף הפעולה עם הורים אחרים והיכולת לשמור על אמון גם כשהילד מתוסכל או אינו עומד בציפיות. המשחק יכול להיות חדש ומתקדם, אבל הכלים המשמעותיים ביותר של ההורים נשארים הקשר עם הילד, הנוכחות בחייו והיכולת להציב גבולות מתוך אחריות ואהבה.

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך