בתחילה חיפשנו אותה בכשלי המודיעין, לאחר מכן בעיוורון המבצעי ובשאננות המערכתית. אלא שלאט לאט, בזכות עבודת נמלים של כמה גופי מחקר שהחלו לקלף את השכבות, התגלתה אמת עמוקה ומטרידה הרבה יותר: במובנים רבים יותר משהקונספציה הייתה ביטחונית היא הייתה מוסרית.
יש נטייה לפטור מסמכים ערכיים כמו 'רוח צה"ל' או 'הקוד האתי' כטקסטים תאורטיים, ארכאיים, כאלה שתלויים במסגרת פלסטיק מצהיבה במסדרונות בה"ד 1 ואיש אינו קורא באמת. אך המציאות, מתברר, הפוכה לחלוטין. המסמך הזה הוא לא פחות ממערכת ההפעלה היסודית ביותר של צה"ל. הוא שקבע את כללי העבודה, שרטט את גבולות הגזרה האסורים והמותרים וירד עד לרזולוציות הלחימה הקטנות ביותר של חייל בשטח – אם ללחוץ על ההדק כשהמון מסתער על הגדר או להסס. אך יותר מכול, הלך והתברר, מערכת ההפעלה הזו הכתיבה את ההכרעות האסטרטגיות העליונות ביותר של המטכ"ל.
למעשה ייתכן שדווקא כאן, באותן שורות המנוסחות בקפידה משפטית-פילוסופית, טמון ההסבר לפער העצום והמתסכל שליווה את ישראל שנות דור: הפער שבין דרג מדיני נבחר שדורש להכריע ולנצח, ובין צבא שמתקשה לספק את הסחורה כיוון שהוא כבול לקוד אתי שמתייחס למלחמה כאל פעילות שיטור משפטית.
ואז, בפרוץ המלחמה הנוכחית, קרה דבר מפתיע: השטח התעורר. לראשונה קרע הדרג הלוחם של קציני השדה, המילואימניקים והחיילים הפשוטים, את הכבלים של אותו קוד אתי. המצב החדש, שבו החל תהליך ההפנמה שהקוד האתי שהפעיל את צה"ל לאורך שנים ארוכות כבר אינו יכול להמשיך להתקיים, הביא את אנשי מכון תורת המדינה לידי הבנה שבית המדרש חייב לנסח חלופה. הרב קובי יקיר והרב יאיר קרטמן הקדישו את השנתיים האחרונות לפירוק ולהרכבה מחדש של הקוד המוסרי של צה"ל והוציאו לאחרונה את המסמך המקיף 'משיב הרוח לצה"ל'.
מצבא ההגנה לישראל לצבא ההגנה לאדם: שורשיו של 'רוח צה"ל'
הרב יאיר קרטמן מחזיר אותנו אל תחילת שנות התשעים, לתקופה שבה עוצבה מערכת ההפעלה הזו. במקרה או שלא, גם הוא נוסד בתקופת אוסלו: "הרמטכ״ל דאז, אהוד ברק, רצה להקים ולייסד בצה״ל איזשהו מסמך עקרונות, והוא פנה לפרופ' אסא כשר וביקש ממנו לנסח מסמך שמשרטט עקרונות אתיים למלחמה. ב-1994 המסמך הזה נחשף. הוא הפך את צה"ל מצבא ההגנה לישראל לצבא ההגנה לאדם. מלאומיות הוא שם את האדם במרכז".
ההחלטה לשים במרכז את האדם (האינדיווידואל) לא הייתה מקרית. הרב קרטמן משתף בסיפור מכונן שסיפר פרופ' כשר עצמו, הממחיש עד כמה המסמך הישראלי היה חריג וקיצוני אפילו לעומת צבאות מערביים אחרים שאינם מתמודדים עם איומים קיומיים: "בלשון פשוטה, הקוד היחידי בעולם המערבי שיש בו חיי אדם כערך מכונן הוא רוח צה״ל". הצבת חיי האדם (הפרטי, ללא הבחנה לאומית) כערך עליון, דחקה הצידה ערכי יסוד צבאיים אחרים. הבולט שבהם היה המושג הפשוט והבסיסי ביותר של כל צבא באשר הוא: הניצחון. כאשר בוחנים את גלגוליו של המסמך, מגלים נתון מדהים. בגרסאותיו הראשונות ערך הניצחון לא נזכר כלל.
הרבנים קרטמן ויקיר מתארים את העימות הסוריאליסטי שהתחולל כאשר דרש הדרג הצבאי הבכיר מהפילוסופים שניסחו את המסמך להכניס אליו את המילה הזו: "אבי שגיא מתאר כיצד שאול מופז דורש ממנו להכניס את הניצחון כערך, וכדי להוריד אותו אומר לו שגיא: טוב, נכניס לך ניצחון. והם כותבים סעיף קטן: 'עמידה במשימה וחתירה לניצחון'. לאחר מכן מספר אבי שגיא בפודקאסט בנושא: עבדנו עליו. כי בעצם, אם אתה קורא את הסעיף, אתה מבין שמה הכוונה ניצחון? לעמוד במשימה שנתן לך המפקד. אין את ההבנה הכללית שאני צריך להכריע אותו".
הרב יקיר מחדד את התפיסה שעומדת מאחורי המהלך הזה, תפיסה שרואה בצבא סוג של כוח שיטור זמני ולא כלי הכרעה לאומי: "אבי שגיא אומר בריש גלי: כשממשלת ישראל מדברת על ניצחון, היא חורגת מגבולות המוסר.
הוא בעצם בא ואומר: אנחנו מגדירים שהייעוד היחיד של צה״ל הוא להסיר איום מיידי קונקרטי. ברגע שהסרת את האיום הזה, אין לך יכולת בתוך הארגון הזה, צה"ל, לפעול. בלשון שלו ניצחון זה מושג שלקוח ממשחקי פינג פונג וכדורסל ולא ממלחמה".
השפעה אדירה בלי פקודות ובלי חקיקה
אחת השאלות המסקרנות ביותר שעולות מהמהפך הערכי שעבר צה"ל היא כיצד מסמך פילוסופי, שנוסח באקדמיה ואינו בעל תוקף משפטי או חוקתי, הצליח לשעבד אליו צבא שלם ולעצב את החשיבה של דורות של מפקדים.
התשובה, מתברר, טמונה בתהליך הטמעה שיטתי וארוך שנים. בהתחלה המערכת הצבאית המחוספסת לא ממש ידעה איך לאכול את הניירות של אסא כשר. קצינים קרביים לא הבינו מה הקשר בינם ובין פילוסופיה של המוסר. הרב קרטמן משתף באנקדוטה הממחישה את הפער של אותם ימים: "בתחילת הדרך של הקוד האתי הייתה בדיחה בפו״ם (המכללה לפיקוד ומטה, י"ר). קצינים היו אומרים: מה זה הקוד? זה הקוד של אתי, וצוחקים על זה. ההבנה שרעיונות מעצבים בסופו של דבר את המדיניות בשטח לא הייתה ברורה להם בכלל. הם אמרו לעצמם: אנחנו לוחמים, לא מתפלפלים, והניחו שמדובר במסמך שיישאר תלוי על הקיר".
אלא שמנסחי הקוד והדרג הבכיר שדחף אותו הבינו היטב שרעיונות מעצבים מציאות דרך מערכות חינוך. לאט לאט החל הקוד האתי לחלחל אל עמוד השדרה של הצבא. "בפועל המערכת הצבאית היא מערכת חינוכית," מסביר הרב קרטמן. "ולכן דרך סדרות חינוך שחיילים עוברים ותחקירים ערכיים שכל מפקד נדרש לעשות לאחר מבצע, המסמך הוטמע. נבנתה מערכת שלמה שמתחקרת ומוודאת את הטמעת הערכים הללו בלחימה, מהחייל בקצה וכמובן בדרגות הבכירות. זה תהליך שלקח שנים".
ההישג הגדול ביותר של מובילי 'רוח צה"ל' היה הפיכתו דה-פקטו למסמך משפטי מחייב, וזאת בלי שהכנסת נדרשה לחוקק או לאשר אותו.
המסמך פשוט נשאב למערכת. הרב יקיר מציג נתון מטריד שמדגים את העוצמה שצבר הקוד: "אתה צריך לדעת שחייל שמתנהל בצורה מסוימת בשטח, יכול ממש להישפט על כך שהוא לא עמד בהגדרות של 'רוח צה״ל', ששמות את ערך חיי האדם במרכז. כשבחנו את ההשפעה של הקוד ראינו שזה חלחל עמוק גם לתוך מערכת השיפוט הצבאית. אסא כשר בעצמו התגאה בזמן ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית ואמר: דיברתי עם הרצי הלוי, והרמטכ״ל אמר לי – כל פקודה היא על פי רוח צה״ל".
"הצד האחר למד את השיטה: לקחת מסמך שאינו מחייב ולהתייחס אליו כאל מסמך מחייב בלי לעבור דרך המנגנונים הדמוקרטיים והשלטוניים", מציין הרב קרטמן. "בימין תמיד מרגישים צורך לחוקק כל דבר, אבל בשמאל זה עובד דרך קיבוע של הנחות יסוד. אנחנו אומרים את אותו דבר: יש לנו עקרונות ברורים מתוך התורה, אנחנו מניחים אותם על השולחן מתוך אמונה שזו האמת, ואותה אנחנו צריכים לחלחל פנימה".
מחיר הדמים של שרביט הערכים
האבסורד הגדול ביותר במערכת ההפעלה הצה"לית מתגלה כאשר מעמידים את 'רוח צה"ל' מול מסמך יסוד אחר של הצבא: 'עקרונות המלחמה'. מסמך זה, שהוא התורה המקצועית והמבצעית של צה"ל, דורש מהמפקדים לפעול לאור עקרונות צבאיים קלסיים של יוזמה, התקפיות, תחבולה והכרעה מוחצת של האויב. אלא שבפועל נוצרה בצבא מציאות מנוגדת ומשתקת: כשיש התנגשות בין המסמכים – בין התורה המקצועית שדורשת להשמיד את האויב ובין הקוד האתי שדורש להכיל ולרסן מחשש לפגיעה באזרחים – המסמך המוסרי, הלא-מחייב משפטית, הוא שגובר ומשתק את הפעולה המבצעית.
כך מצאו עצמם מפקדי צה"ל קרועים בין מסמך שמלמד אותם איך לנצח למסמך שמלמד אותם שמוסרי יותר שלא ליזום. כפי שציטט הרב יקיר את האלוף רומן גופמן: "מי שנלחם רק מלחמת אין-ברירה, לעולם לא יוזם. ומי שלא יוזם – לא יודע לעשות מלחמה".
התפיסה הזו, שמתייחסת למלחמה כאל אירוע פלילי נקודתי, מסבירה את המחדל על גדרות הרצועה רגע לפני 7 באוקטובר. "גילינו שהוראות הפתיחה באש בפרימטר השתנו בעקבות פסיקות משפטיות", אומר הרב יקיר. "צה"ל ראה בהפגנות על הגדר לחימה לכל דבר, והמשפטנים התעקשו שמדובר באירוע פלילי גרידא ויש לטפל בו בהתאם".
אנשי תורת המדינה מזכירים כיצד כמעט כל רמטכ"ל סיפר סיפור שהיה אמור להיתפס כמוסר זוועתי: בני גנץ סיפר שסיכן את חיילי גולני כדי שלא לפגוע באזרחים; גדי איזנקוט הודה כי נמנע בעבר מחיסול נסראללה משום שהיה מחויב להזהיר את סביבתו האזרחית קודם לכן; הרמטכ"ל אביב כוכבי סיפר לגנרל אמריקאי כיצד חייליו בג'נין פורצים קירות בפטישים כדי שלא לפגוע באוכלוסייה והסביר לו: "עם שרביט ערכים קשה מאוד להילחם". הגנרל האמריקאי, שהציע פשוט "לשטח את האזור", הסתכל עליו כעל משוגע.
כדי להמחיש את גודל השינוי מביא הרב קרטמן את מבצע הביפרים: "מייקל וולצר בעצמו תקף במאמר את המבצע הזה. לטענתו, מאחר שתקפנו מחבלים בלבוש אזרחי שלא עסקו באותו רגע בפעילות עוינת, מדובר במעשה פסול מבחינה אתית. אם צה"ל היה ממשיך להיצמד לדוקטרינה הזו, הפעולות המשמעותיות והיוזמתיות ביותר של המלחמה הנוכחית פשוט היו נשללות".
השבר שהוליד חלופה: 3,000 שנות מסורת לעומת שלושים שנות בלבול
ההתפכחות הכואבת של 7 באוקטובר הובילה גופי מחקר מחוץ לצבא להבנה שמערכת ההפעלה הערכית של צה"ל קרסה ושיש לנסח לה חלופה מעשית. במכון תורת המדינה הוחלט כבר בימיה הראשונים של המלחמה להיכנס לעובי הקורה לנוכח עדויות מצמררות מהשטח.
הרב יקיר משחזר את נקודת המפנה, הריאיון של אותו מפקד טנק בגבול עזה שסיפר כיצד נמנע מירי על ההמון המסתער כי "רובם היו לא-חמושים" ורצה להישאר "מוסרי". "אמרנו לעצמנו: רגע, יש פה תקלה", אומר הרב יקיר. "זו לא רק קונספציה ביטחונית או חוסר התרעה אלא קריסה של מערכת המושגים. איך קורה שמפקד טנק עם כוח אש אדיר לא יורה? הבנו שחייבים להגדיר מחדש איך אמורה להיראות 'רוח צה״ל'".
מכון תורת המדינה אינו הקול היחיד בזירה שמבקש לתקן את המעוות. הרב יקיר מונה יוזמות חלופיות שכבר הוצגו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ובהן ההצעה של הרב אורי שרקי והאלוף (מיל') עוזי דיין, וכן הצעתו של ד"ר רונן שובל ממכון ארגמן.
ואולם למרות המטרה המשותפת, בתורת המדינה מקפידים לשרטט קו ברור המבחין בינם ובין גישות הבאות מהימין השמרני.
הרב קרטמן מחדד את ההבדל התפיסתי העמוק: "השמרנות נותנת לגיטימציה למסורת ככלי תרבותי, משמר וחיובי. אבל אנחנו לא מחזירים את המסורת רק כמעגל תרבותי – אלא כליבה עצמה. אנחנו לא ימין שמרני, אנחנו אנשים של תורה וגאולה. ברגע שאתה מחזיר את א-לוהים למשוואה וקובע שה' מתהלך בתוך המחנה, זה משפיע ישירות על כל היבט מוסרי בלחימה".
תהליך המחקר ליצירת החלופה, שזכתה לשם 'משיב הרוח לצה"ל', ארך כשנתיים. בעבודת בית מדרש פורק הקוד הקיים שורה אחר שורה, בהשתתפות חוקרים מהציונות הדתית, חרדים ואף חילונים שחיפשו מוסר מוחלט.
עקרונות היסוד של הקוד החלופי
לאחר מלאכת הפירוק של הקוד האתי הישן הגיע שלב ההרכבה. מסמך 'משיב הרוח לצה"ל' מציע היפוך תפיסתי כמעט בכל סעיף וסעיף שמגדיר את אופן הפעלת הכוח של צבא ההגנה לישראל. להלן העקרונות המרכזיים שמציגים הרב יקיר והרב קרטמן, המשנים את חוקי המשחק מיסודם:
-
מעבר מ'אין-ברירה' ליוזמה והתקפיות
הדוקטרינה הישראלית קידשה שנים את המושג 'מלחמת אין-ברירה' – הצבא יוצא לפעולה רק כשהסכין מונחת על הצוואר. החלופה מציעה לשנות את עילת היציאה למלחמה ולהכניס את המושג 'מלחמת מצווה'.
הרב יקיר מסביר את ההבדל התהומי: "צה"ל חינך את עצמו לצאת רק ל'מלחמות אין-ברירה'. המשמעות היא שאתה לא יוזם ולא מקדים רפואה למכה; אתה פועל רק כשהשופל העזתי כבר פורץ את הגדר. הגדרות התורה לעומת זאת שונות לחלוטין. מלחמת המצווה הראשונה היא 'עזרת ישראל מיד צר' – ברגע שיהודים מותקפים רק בשל היותם יהודים, כל ישראל מחויבים להיחלץ להגנתם באופן אקטיבי, בלי לחכות שהסכין תונח על הצוואר".
הרב יקיר מזהה את ניצני השינוי הזה קורמים עור וגידים ממש בימים אלו במערכה נגד איראן: "ארבעים שנה זה לא קרה. פתאום יצאנו מהקונספציה של צבא שלא נלחם מלחמות יזומות".
-
ריבונות על ארץ ישראל: עילה ללחימה
אחד החידושים המטלטלים (אך הטבעיים, לשיטת המנסחים) במסמך, הוא הגדרת ההגנה על ארץ ישראל – ולא רק על חיי אדם – סיבה מספקת להפעלת כוח צבאי ניכר. הרב יקיר מצטט מתוך המסמך החדש: "ארץ ישראל: צה״ל יממש את הריבונות היהודית בארץ ישראל כקיום חובתו של עם ישראל כלפי ארצו המובטחת".
הרב קרטמן מתרגם את הפילוסופיה הזו לפרקטיקה צבאית בשטח. לדבריו, אובדן הריבונות חייב להיות לשיקול מבצעי גם כשאין סכנת חיים מיידית: "עצם הפגיעה בריבונות ישראל צריכה להיות עילה להפעלת כוח. נחזור למקרה של הטנקיסט שלא ירה: אם התפיסה שלך מבוססת רק על הגנת חיי אדם, אתה עלול להתלבט ולומר שהעזתים שחוצים את הגדר לא בהכרח מסכנים אותך אישית באותו רגע. אך אם נקודת המוצא היא שעליך להגן על הריבונות היהודית, עצם פריצת הגבול והפרת הריבונות הן עילה מובהקת להפעלת כוח, וההתלבטות האתית המעוותת פשוט נעלמת".
אבי שגיא. צילום: צילום מסך -
האויב כקולקטיב: עת מלחמה ועת שלום
זהו אולי קו פרשת המים החשוב ביותר במסמך: המעבר מתפיסת המלחמה כאירוע פלילי של חיפוש עבריינים בפינצטה לתפיסה של מלחמה לאומית נגד קולקטיב.
הרב יקיר מגייס לעניין את שלמה המלך, שלימד"עת מלחמה ועת שלום", ובמלחמה יש גם "עת להרוג". "בשגרה חלים כללים כמו לא תרצח ודיני רודף", הוא מסביר. "אם מישהו תוקף אותך ברחוב, אתה מנטרל אותו במינימום הכוח הנדרש. אבל מלחמה אינה אסופת אירועי שיטור ודיני רודף; היא מעבירה אותנו למערכת מושגים קולקטיבית של 'ארדוף אויביי ואשיגם'. ההתייחסות למלחמה במושגים של שגרה פלילית היא בלבול מוחלט".
כך הסעיף הזה מנוסח: "'האויב כקולקטיב': כל אדם משתייך לקולקטיב. המלחמה היא מערכה קולקטיבית וכוללת לוחמים ואזרחים. אזרחי האויב שאינם תומכים בלחימה, אינם המטרה עצמה, אך הימצאותם באזור לחימה לא תהווה מניעה להכרעת האויב".
-
הגדרת רסן יהודי: מ'טוהר הנשק' ל'בל תשחית'
כדי למנוע את הפיכת הלחימה למרחץ דמים חסר רסן המסמך אינו מוותר על גבולות מוסריים. ואולם בניגוד למושג 'טוהר הנשק', שנתפס כמסרס את עצם היכולת לירות – מציעים בתורת המדינה את המושג ההלכתי 'בל תשחית'.
הרב יקיר מסביר את האיזון העדין שבין הכרעה מוחצת לשמירה על צלם אנוש ומשמעת: "המושג 'טוהר הנשק' כבר זוהם והפך למכבסת מילים שבעצם אוסרת הפעלת כוח", קובע הרב יקיר. במקומו מציג המסמך את הערך 'בל תשחית': "יחד עם השימוש בכוח ללא רחמים על האויב, ככל הנדרש על מנת להגיע לניצחון, החייל יימנע מהשחתה ואכזריות כלפיו כשאלו אינן נצרכות".
"המטרה אינה התעללות", הוא מדגיש. "אנו נדרשים לעשות את כל מה שנחוץ כדי לנצח ולהכריע את האויב, אך מתוך משמעת צבאית קפדנית. אנחנו לא פלנגות ולא מיליציות, יש פקודות וסדר. המטרה היא פשוט להשיב לצבא את ההגדרות היסודיות והבריאות שאבדו לו ולקחת אותן קומה אחת קדימה".
שיקום האמון ופתיחת הדיון הציבורי
המשמעות של שינוי 'רוח צה"ל' אינה מסתכמת רק בהחלפת מילים במסמך רשמי, אלא מהווה הנדסה מחדש של ה-DNA הצבאי. להשלכות של מהלך כזה יש פוטנציאל לאחות שני שסעים עמוקים בחברה הישראלית: משבר האמון מול הפיקוד הבכיר, והפילוג סביב סוגיית גיוס החרדים.
בחודשי המלחמה נוצר לא-פעם נתק כואב בין הלוחמים בשטח, שפעלו מתוך תודעת ניצחון וצדקת הדרך, ובין דרגי הפיקוד העליונים, שנתפסו לעיתים כמי שעדיין כבולים באזיקי המוסר הישן והמסרס. אימוץ של קוד אתי שצומח מתוך הרוח הבריאה של הלוחמים, כזה שקורא להכרעת הרע ולהגנה על הקולקטיב הלאומי, עשוי להיות המפתח להחזרת האמון האבוד בין השטח למטכ"ל.
אך הבשורה הדרמטית לא-פחות נוגעת לציבור החרדי. מאחורי שאלת הגיוס עומדת לא רק סוגיית לימוד התורה כערך אלא גם התנגשות מוסרית עם עולם המוסר שצה"ל כפוף אליו. הרב קרטמן נזכר ברגע סמלי: "בהפגנה גדולה של הציבור החרדי נגד הגיוס הונף שלט שעליו נכתב פשוט: 'דורשים צבא יהודי'. יש אגפים בציבור הזה שאומרים במפורש – אם אנחנו באים, אנחנו רוצים לבוא עם סט הערכים שלנו".
הרב יקיר מחדד שהוויכוח האמיתי אינו מסתכם בשאלות של פקודת השילוב הראוי או כשרות המזון, אלא במוסר הלחימה שניסחו כשר ושגיא: "אחד הוויכוחים הקשים שיש לנו איתם יושב על הטענה: 'אני לא מוכן לסכן את הנפש שלי על פקודות כאלה', וזו טענה אמיתית. איך אתה יוצא לקרב עם מערכת ערכים שגורמת לבחורי ישראל ליפול בקרב ולא על פי מוסר של אמת? הדרישה לצבא יהודי היא לא רק שמירת שבת וקדושת המחנה אלא השאלה איך המפקד שומר על החיילים שלו".
אם כן, המסמך החדש מוצע לא רק ככלי טקטי אלא כגשר היסטורי. הרב קרטמן מספר על איש ההגות טל קופל שהגיע לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הניף את מסמך תורת המדינה מול חברי הכנסת החרדים וקרא להם: "תקראו מה כתוב פה, תדרשו את זה – ותבואו לצבא".
החזון שמציגים הרב יקיר והרב קרטמן ברור: בניין הכוח הצבאי של ישראל חייב להישען על תורת ישראל ומסורתה, שממנה אפשר לדלות את העוצמה הנדרשת להכרעה. "המלחמות שלנו לא נגמרות, והאתגרים הבאים כבר ממתינים באופק, מלבנון ועד איראן. השאלה הגדולה היא איזו רוח תנשב במפרשים של הלוחמים שיצאו לקרב הבא ואיזו מערכת הפעלה תוביל אותם, כזו שמתנצלת על עצם קיומה או כזו ששואבת את עוצמתה מנצח ישראל".
