בחדר השינה של יוני דולב, ממש ליד המיטה, מונחים ארבעה מכשירי קשר שדולקים 24/7 – עדות אילמת למהפך הדרמטי שעבר תפקיד הרבש"ץ מאז אירועי השביעי באוקטובר. יוני, רבש"צ מושב יונתן ולוחם ותיק, מתאר בראיון חשוף ומרתק כיצד הפכה המשרה הקהילתית והחלקית למערך ביטחוני מבצעי מלא, הכולל כיתת כוננות מאומנת ומצוידת כיחידה צבאית לכל דבר.

היית 26 שנה בחטיבת אלכסנדרוני ולוחם בכיתת הכוננות. מה גרם לך לעשות את המעבר לתפקיד הרבש"צ?

יוני פותח בהסבר שהמעבר היה "דווקא יחסית קל", ומספר שהוא החליף רבש"צ מיתולוגי ביונתן שכיהן בתפקיד 37 שנים. אותו רבש"צ ותיק פנה אליו והציע לו לקחת את התפקיד, מתוך אמונה שהוא הכי מתאים למשימה.

כשאמרו לך "בוא תרוץ עם התפקיד קדימה", קפצת על זה מיד? איך נראתה השגרה אז?

יוני מציין כי בתחילה הוא לאו דווקא קפץ על המציאה, אך החליט שזהו זמן טוב לעבור לתפקיד באופן מלא.
יוני נזכר שבימים שלפני השביעי באוקטובר, התפקיד היה שונה לחלוטין. "לא רוצה לזלזל, חס וחלילה, אבל היה קל, לא היה קשה במיוחד," הוא מודה. לדבריו, כיתת הכוננות מנתה אז 14 חבר'ה עם ציוד בסיסי ביותר, נשקים שלא תמיד היו בבתים ואימונים ספורים בשנה. המשרה הייתה מצומצמת, עד שהם נהגו להתלוצץ שהיא נועדה רק "להשלים את הפיצוחים לשבת".

הקשר עם הקהילה ובניית הכוח

בעקבות התפקיד, גילית דברים חדשים על הקשר המיוחד שבין רבש"צ לקהילה שלו?

יוני מדגיש כי הקשר ביונתן הוא מעולה ומבוסס על הערכה הדדית עמוקה. הוא מסביר שאנשים מבינים את חשיבות התפקיד, ומוסיף: "אם הייתי מרגיש לא מוערך לא הייתי נשאר בתפקיד". עבורו, הידיעה שהתושבים צריכים אותו והוא עושה עבודה טובה היא שמעניקה לו את הכוח להמשיך.

"אני בלחיצת כפתור יכול להקפיץ את כיתת הכוננות והם מגיעים כמו נינג'ות"

ציינת שהשביעי באוקטובר שינה הכל. איך נראית היום כיתת הכוננות לעומת המצב שתיארת קודם?

"היום כיתת כוננות שיושבת ביישוב היא יחידה צבאית לכל דבר ועניין," יוני אומר בגאווה. הוא מתאר מערך של כמעט 30 לוחמים המצוידים במיטב אמצעי הלחימה, כך שלא ניתן להבדיל בינם לבין חיילי מילואים חירני"קים. הוא מציין שהם למדו המון מ"גיבורי העל" של העוטף שנלחמו עם כלום, וזה מה שהניע את המהפך המקצועי והציוד שהגיע מהצבא.

משפחה ושגרה ב"חמ"ל" הביתי

איך התפקיד התובעני הזה משתלב עם חיי המשפחה? המשפחה תומכת או שזה מתנגש?

יוני משתף בגילוי לב כי חדר השינה שלו נראה כמו חמ"ל של ממש, עם ארבעה מכשירי קשר ליד המיטה. "אשתי אלופת עולם," הוא אומר, ומספר שהיא כבר רגילה להתעורר מרעשי הקשר באמצע הלילה. המשפחה כולה מבינה שהוא מחובר לאירוע 24/7 ושהוא זמין תמיד לכל צורך.

אתה הדמות שרואים בה כתובת לכל צורכי הביטחון, אבל הבנתי שזה מגיע גם למקומות פחות "צבאיים", נכון?

יוני מחייך ומספר שהקשר עם התושבים חורג הרבה מעבר לביטחון נטו. הוא נזכר במקרה שבו הוזעק לבית שבו ההורים היו במילואים והבנות חששו ממשהו שהוא לא ידע מה הוא, רק כדי לגלות שמדובר בעכביש על הקיר. "חיסלתי את העכביש," הוא צוחק. הוא מטפל בנחשים, פרות על הכביש, אמבולנסים ואפילו ילדים שהלכו לאיבוד. לדבריו, מי שרוצה להיות רבש"צ חייב בראש ובראשונה סבלנות לאנשים.

אירועי השביעי באוקטובר

איפה תפס אותך הבוקר של השביעי באוקטובר? מתי נפל לך האסימון שיש כאן אירוע בסדר גודל אחר?

האירוע תפס את יוני בזמן ההקפות של שמחת תורה. כיוון שהוא האדם היחיד ביישוב דתי שמסתובב עם פלאפון זמין בחג, הוא החל לקבל טלפונים מיחידות צבאיות שחיפשו לוחמים. "הבנתי שמשהו קורה כשהתחילו לחפש אנשים כדי לגייס אותם," הוא מספר. הוא נכנס לחדשות, ראה את הבלאגן והבין מיד שצריך לפעול.

"המח"ט מחבק את כיתות הכוננות… הוא רואה בנו שותפים אמיתיים להגנה על הגולן"

מתי כינסת את התושבים ומה היו הצעדים הראשונים שעשית?

כבר בסביבות השעה 8:30 בבוקר יוני כינס את כל התושבים בדשא המרכזי. הוא הנחה את כל המילואימניקים לחזור הביתה, לקחת את הטלפונים ולהתחבר ליחידות שלהם. מהר מאוד היישוב התרוקן מלוחמים שנסעו לכל עבר, והוא נותר עם תשעה חבר'ה בלבד בכיתת הכוננות. באותם רגעים הם היו צריכים להתארגן במהירות, להביא נשקים מהחטיבה ולחלק תפקידים כדי להבטיח את הגנת המושב.

המהפך בציוד ובמוכנות

אמרת שהכל השתנה מאז. מה השתנה בתפיסת הביטחון של הצבא כלפיכם?

יוני מסביר שהאירוע בעוטף זעזע את כל כיתות הכוננות והמפקדים. אם בעבר הנשקים היו מאופסנים בחטיבה והרבש"צים חשו מתוסכלים, היום המצב הפוך. "המח"ט מחבק את כיתות הכוננות… הוא רואה בנו שותפים אמיתיים להגנה על הגולן," הוא מציין. היום הם נחשבים לקו הגנה משמעותי וחלק בלתי נפרד מהמערך המבצעי.

איך השינוי הזה בא לידי ביטוי בשטח ביומיום? 

יוני מתאר זרם של דרישות וציוד שלא נראה קודם לכן. הרבש"צים נדרשים לבצע משימות רבות יותר, וכיתת הכוננות חייבת להתאמן לפחות פעם בשבוע. מעבר לנשקים מתקדמים, המועצה האזורית הזרימה ציוד לוגיסטי רב: "נגררי כיבוי, גנרטורים מיוחדים לתאורת חירום… רואים שבאמת לוקחים את זה ברצינות". מי שחיבק את השינויים האלה, לדבריו, מחזיק היום יחידת לוחמים מעולה.

איש לא עזב את המושב בגלל המצב הביטחוני

שמירה על דריכות לאורך זמן

הייתם מגויסים כמעט 420 יום ברצף. איך מצליחים לשמור על דריכות כזו בלי להישחק?

יוני מודה שהגיוס הממושך היה אינטנסיבי וכלל שמירה בשער 24/7, דבר שלא היה נהוג קודם לכן בגולן. הוא מספר שהם ניצלו את הזמן הזה לאימונים רבים ומיוחדים. למרות שכיום רוב החבר'ה שוחררו, הדריכות נותרה גבוהה בהרבה ממה שהייתה בעבר, והם ממשיכים להיפגש ולהתאמן באופן סדיר.

מה קורה כשיש הקפצה כיום, כשרוב האנשים כבר חזרו לשגרה ולעבודות שלהם?

"אני בלחיצת כפתור יכול להקפיץ את כיתת הכוננות והם מגיעים כמו נינג'ות," יוני מצהיר. הוא נותן דוגמה לאירוע של חשד לחבלה שבו כולם הגיעו תוך שניות, אפילו כאלה שחזרו מהעבודה באמצע היום. המניע שלהם ברור וחד: "זה הילדים שלי, אשתי… אנחנו שומרים על הבית".

הגזרה הסורית וחוסן התושבים

אצלכם הגזרה המאיימת היא סוריה. האם אתם חווים איומים קונקרטיים משם בתקופה האחרונה?

יוני מסביר שהם נמצאים בקשר הדוק עם הכוחות שעל הגדר ומעודכנים בערכות המצב. כרגע הגזרה שקטה יחסית, אך הוא מדגיש שבתור יישובים שיושבים על הגבול, הם תמיד מודעים להשלכות של המיקום שבו הם גרים. "אנחנו חזקים," הוא אומר, ומביע אמון מלא במעטפת שהצבא נותן להם.

האם התושבים משתפים אותך בפחדים? איך אתה משרה עליהם ביטחון?

יוני מספר שהוא לא מסתיר את המידע מהתושבים. הוא מעדכן את כיתת הכוננות והקהילה על כל דבר שקורה בגזרה, גם אם זה רק אימון צבאי רועש. השקיפות הזו, לדבריו, היא שיוצרת ביטחון. "אנשים פה לא משדרים פחד או לחץ," הוא מציין בגאווה, ומספר שאיש לא עזב את המושב בגלל המצב הביטחוני.

חזון וניצחון

מתי מבחינתך נוכל להגיד ש"ניצחנו" בגבול הצפון? מהי הדרך לביטחון אמיתי?

מבחינת יוני כרבש"צ, התפקיד שלו הוא תמיד להיות מודאג ולחשוב על מה שיכול להפתיע אותם. הניצחון יגיע כשתהיה אחיזה חזקה של הצבא במקומות שמאפשרים שליטה מלאה באירוע. הוא לא רואה את הדריכות הזו נעלמת בשנים הקרובות, ומאמין שהמפתח הוא להמשיך להיות חזקים עם עין פקוחה תמיד.

לסיום, יש לך מסר אופטימי להמשך עבור תושבי הגולן והצפון?

יוני שואב אופטימיות מהעובדה שהגולן ממשיך להיבנות ולהתפתח למרות הכל. "ממשיכים להגיע לפה בנים חוזרים בכמויות מטורפות," הוא מספר. הוא סומך על האנשים ועל הצבא, ומאמין שהביחד של רמת הגולן הוא הכוח האמיתי שימשוך עוד מטיילים, חינוך וחקלאות. "רק ביחד נצליח לעשות הכל," הוא מסכם.