בחודש הבא ייערכו בארצות הברית בחירות האמצע לבתי הנבחרים. הנושאים הכלכליים, ובהם מחירי הדלק והחשמל, אבטלה, ריבית, חוות השרתים ועוד, עומדים במרכז מערכת הבחירות. אצלנו העניינים הכלכליים נדחקים לקרן זווית מדי מערכת בחירות. למה זה קורה? מדוע הציבור אינו מצביע בקלפי על בסיס כלכלי? ולמה ברבות מהמפלגות השיח הכלכלי קיים, אם בכלל, רק בשוליים?

יש שתי סיבות עיקריות. במאמר הזה אכתוב על סיבה אחת. בשבוע הבא בע"ה אפרט על השנייה. הסיבה הראשונה, שנתמקד בה במאמר זה, היא שאנשים מצביעים לפי העניינים שמציקים להם, שמטרידים את מנוחתם. לרוב הישראלים טוב כלכלית, הם מרוצים מהחיים הגשמיים, הם מאושרים, ובוודאי שבמנעד הדברים שמפריעים להם יש עניינים מהותיים יותר מהכלכלה האישית שלהם. 

הטענה הפופולרית ביותר כנגד הכלכלה הישראלית היא יוקר המחיה. מי שנוהג לנגח את הממשלה על בסיס כלכלי, טוען שיוקר המחיה נוצר או לפחות הוחמר בתקופת נתניהו. כמובן, לציבור אין כלים לדעת מה נכון עובדתית ומה לא, אבל הציבור חי, חש ויודע כיצד נראים החיים שלו. והוא מרוצה, אפילו מאוד, למרות הנרטיב השחור משחור שיש מי שמנסים לצייר וליצור לו. 

אבל בכל זאת, בכלכלה אנחנו נמנעים מתחושות ובוחנים את המספרים. 

בחודש מרץ 2009 נבחר בנימין נתניהו לקדנציה השנייה שלו בראשות הממשלה, לאחר הפסקה שבה כיהנו בתפקיד אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט. מחודש מרץ 2009 עד היום עלו המחירים בשיעור של 35%, כלומר ממוצע שנתי של 1.76% (בנטרול חישוב ריבית דריבית). יעד האינפלציה של בנק ישראל הוא 1%–3%. כלומר, ב-17 שנות ממשלות נתניהו (למעט הפסקה קצרצרה של ממשלת בנט-לפיד) הייתה האינפלציה הממוצעת נמוכה מהממוצע שבנק ישראל קבע ליעד הרצוי. כלומר, סטטיסטית אי אפשר לומר שבעיית יוקר המחיה נוצרה או הוחמרה בתקופת ממשלות נתניהו. 

שכר המינימום במשק עלה ממרץ 2009 ועד היום ב-67%, מ-3,850 שקלים ל-6,444 שקלים. השכר הממוצע עלה ב-70%, מ-8,241 שקלים ל-14,050 שקלים, והשכר החציוני עלה בשיעור גבוה אף יותר

עכשיו בואו נבחן מה קרה לשכר שלנו בתקופה הזאת. שכר המינימום במשק עלה ממרץ 2009 ועד היום ב-67%, מ-3,850 שקלים ל-6,444 שקלים. השכר הממוצע עלה ב-70%, מ-8,241 שקלים ל-14,050 שקלים, והשכר החציוני עלה בשיעור גבוה אף יותר. נזכיר שהאינפלציה עלתה ב-35% בלבד. כלומר, השכר שלנו עלה בסביבות פי שניים מעליית המחירים במשק. כלומר, כוח הקנייה שלנו השתפר מאוד בשנות ממשלת נתניהו. גם המחירים עלו פחות מממוצע היעד של בנק ישראל, וגם השכר שלנו עלה בערך פי שניים יותר.

לעומת הטענה "אבל אני הולך לסופר ויקר לי" אומר שני דברים. הדבר הראשון – נכון. יקר בסופר. אבל מעבר לעובדה שאנחנו מרוויחים הרבה יותר, מוצרים אחרים הוזלו מאוד. צריך להביא בחשבון את החיסכון על בגדים, על נעליים ועל מוצרים רבים מתחומים שונים, שהוזלו בשני העשורים האחרונים, לפעמים בעשרות אחוזים. בחישוב של משק בית, ההוזלות הללו מתקזזות עם עליית מחירי המזון. הקיזוז כמובן בא לידי ביטוי באינפלציה הרשמית, כפי שמחשבת אותה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

דירוג האשראי של ישראל לא זז, אבל האזהרה מחריפה

נקודה נוספת: ציבור שקשה לו כלכלית אינו ציבור מאושר. ציבור ש"מתעללים" בו כלכלית, "גוזלים" ממנו ועוד ביטויים כמיטב הגיגי מהנדסי התודעה, כנראה לא יהיה ציבור מאושר. אבל ישראל מדורגת במקום 8 במדד האושר העולמי, שכולל לא פחות מ-143 מדינות. הצעירים בישראל, שזורעי הדכדוך והפסימיות מספרים להם שאין להם עתיד פה, מדורגים במקום 3 בצעירי 143 המדינות המדורגות. כמעט הכי מאושרים בעולם. ולכן לא מצביעים כלכלה.

שתי הערות לסיום: כן, יש יוקר מחיה בישראל, והוא נובע ממבנה המשק ההיסטורי שלנו. וכן, צריך לטפל בו. ניגע בזה בהמשך, במאמרים הבאים. אבל יש גם נרטיב שלילי ששנים רבות מטמיעים בנו, לצערי בהצלחה מסוימת, שהכול פה יקר, וקשה לחיות פה, וצריך לשרוד, וכמובן הכול בגלל ממשלת הימין, ברור. אז לא, זה ממש לא המצב.

יש לא מעט אנשים שקשה להם. התורה בספר דברים אומרת "לא יחדל אביון מקרב הארץ". תמיד יהיו אביונים, וצריך לעזור להם. יש מצוות הצדקה ומעשרות ועוד דרכים לעזור למי שקשה להם ולסייע להם לצאת מהמצב הכלכלי הבעייתי, אבל התורה כבר אמרה לנו שהתופעה הזאת לא תמוגר לחלוטין. וכשאני אומר שטוב פה, אני לא מתעלם מהחלק היקר הזה של העם שלנו. אבל כשטוב פה אפשר לסייע גם להם, ומצווה גדולה לעשות את זה.